 |
 |
|
|
|
|
|
|
| פרעה לא ניבא את 14 השנים הבאות במצרים, הוא ניבא אותנו, היום. כרמל וייסמן מנסה את כוחה בפתרון אלטרנטיבי לחלום שבע הפרות של פרעה כמשל לדינמיקה של שפע ומחסור. פרשת השבוע |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עלילתה של פרשת "מקץ"
(כאן תוכלו לקרוא את הפרשה) היא מן המפורסמות בסיפורי המקרא: פרעה חולם חלומות על פרות ושיבולים, יוסף פותר אותם וזוכה במלוכה במצרים ואז אחיו באים אליו מישראל בשנות הרעב והוא משחק איתם משחקים. בחלומות שיוסף פותר לפרעה הן הפרות והן השיבולים הם משל לשנים של רעב מול שנות שפע. אני רוצה לנסות את כוחי בפתרון אלטרנטיבי לחלומות פרעה כמלמדים אותנו משהו על הדינמיקה של שפע ומחסור ועל הערכים והמצבים שנובעים מתוכם ומוזכרים בחלומות אלו: יופי, בריאות וטוב. בפרשה זו יוסף ממציא את הכלכלה כשהוא מכין את מצרים לשנות הרעב, אז בואו גם אנחנו נדבר קצת על כלכלה, אבל לא רק.
חלום פרעה מסופר בפרשה פעמיים, פעם ע"י המספר הכל-יודע של המקרא ופעם איך שפרעה מספרו ליוסף וכמובן שהמפרשים חוגגים על הבדלי הגרסאות. הפרות השמנות מתוארות כבריאות, יפות וטובות. השפע הוא נתון של היקום משחר הבריאה, הוא בא לידי ביטוי בצורת הרמוניה של ערכים ואיכויות שונות שהיקום שלנו מורכב מהן, והמילה הרמוניה היא מילת מפתח כאן. גם הבריאות, מילה שמופיעה לראשונה במקרא בפרשה זו, היא תוצר של הרמוניה כזו, של עירוב איכויות ותהליכים והאיזון העדין ביניהם בגוף ובין הגוף לסביבתו, כלומר בריאות היא תוצר של שימור הסדר והאיזון שנקבעו בעת הבריאה. יופי גם הוא סוג של הרמוניה, תוצר של פרופורציות בין רכיבים שונים. וכשכל דבר מצוי במקומו בסדר היקומי הזה, היופי והבריאות באים לידי ביטוי במגוון דרכים ובכל דבר שנברא. אבל אז מגיע יצר הרע. ולא בכדי קוראים לפרשה זו "מקץ", זהו אחד משמות החיבה של יצר הרע המכונה "קץ כל בשר".
את היצר הזה אנחנו מכירים בצורה של ניתוק מההרמוניה, ברצון להגמוניה, היררכיה לא טבעית שמבלבלת את סדרי הבריאה. באי הסתפקות שמפירה את האיזון וגורמת לנו לאגור עודף ממשהו סתם כך. בפחדים ובאשליה שאין שפע בעולם ולא יהיה לנו מספיק ומה שיהיה לנו בהכרח בא על חשבון אחר, והנה לכם העולם שאנחנו חיים בו. המילה קץ קשורה גם ביקיצה של פרעה שמתומללת בפרשה, הפרת ההרמוניה יוצרת דואליות: השפע הוא נחלת עולם החלום, והעולם שאנו מקיצים לתוכו הוא עולם של תחרות מדומה על משאבים. אני נזכרת בכתבה של סבר פלוצקר שקראתי באחד ממוספי החגים ובה הוא תיאר שיש כיום בעולם מצב של שפע גדול יותר משהיה לפני מאה שנה, מבחינת מחצבים ומזון, אך בשל אותה הגמוניה - שחיתותן של ממשלות אנוש - השפע הזה לא בא לידי ביטוי בחייהם של אנשים רבים, בייחוד בעולם השלישי. מישהו מרוויח מזה שאנחנו חיים בתודעה של קץ, מתחרים זה בזה במקום להבין שכולנו תלויים זה בזה ובטבע שסביבנו להישרדותנו, ואנחנו על דרך המלך ל"קץ כל בשר".
המחסור אינו מצב אונתולוגי, הוא סוג של תודעה מתעתעת שמתרחשת עלינו כשאנחנו בניתוק מהשפע, כבולים בכוחות שאנו עצמנו יצרנו, אוכלים מידם במקום לפנות למקור. טבע המחסור הוא לחוש תמיד שאין מספיק ולרצות עוד, ומכיוון שלעולם הוא אינו שבע, הוא יכול כמו בחלום פרעה לבלוע את השפע ועדיין להישאר רעב ורזה, כי אין לו גבול. לתודעת הקץ באופן פרדוקסלי, אין קץ. אחד הדברים שפרעה הכי המום מהם כשהוא מתאר ליוסף את חלומו, הוא שהפרות הרזות נותרות רזות גם אחרי בליעת השמנות. מעניין לחבר לזה את הפרשנות שיוסף היה כלוא שנתיים ימים בבית הסוהר ולא השתחרר מיד בגלל שהוא תלה מבטחו באדם, בשר המשקים שיזכור אותו, ולא באל.
אנחנו לא עובדים ישירות עם האלוהות, עם היקום, מפתחים את עצמנו וסומכים על כך. אנחנו תמיד מחפשים תיווך בשר ודם - ראש ממשלה, רבי, מישהו שיחזיר אותנו למצב הרמוני. על כך יוסף נענש אומרים המפרשים, וגם אנחנו נענשים בסוג החברה שאנחנו חיים בה. בגרסת החלום שפרעה תיאר ליוסף, הפרות הטובות באות כביכול מרצונן אל קרבן של הרעות. אנו מסכימים להתנתק מהשפע האלוהי, להקריב ולהפוך לקורבנות של תיווכים שונים שגורמים לתודעת המחסור לבלוע אותנו. אנו סומכים על איזה עמיר פרץ שישנה עבורנו סדרי מדינה, במקום להתעסק בהשבת הרמוניה לחיינו ולסביבתנו ולפנות ישר להתגלות האל בחיינו הקטנים, להאמין ולעשות עבור עצמנו. כשהאחים עוזבים את מצרים בפעם הראשונה הם מגלים שכל כספם נותר באמתחתם. בניגוד לכל היגיון של תן וקח, הם זכו בשפע ולא נלקח מהם דבר. בפעם השנייה כשהגיעו עם בנימין, יוסף שתל בחבילה של בנימין גביע כסף. כמו הגביע הקדוש שכל כך מעסיק את הנוצרים, הגביע הוא סמל, בין השאר, לשפע.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
תחשבו שפע, תאמינו שפע ותהיו שפע
|
|
|
 |
|
|
|
ההפטרה המקורית של הפרשה, כאשר היא לא נופלת על שבת חנוכה, היא ממלכים א פרק ג פס' טו ועניינה סיפור מפורסם נוסף. גם המלך שלמה, כמו פרעה, מקיץ מחלום שיש בו הבטחה לשפע, ומיד ממתין לו משפט בירושלים שיהפוך לסמל הבינה החדשה שזכה בה כמתת אל: שתי נשים רבות על ילד אחד. שלמה מצווה לחתוך את הילד לשניים ומי שהיא אימו האמיתית ממהרת לוותר עליו ולכן זוכה בו. במצב שאנו דואגים רק לעצמנו אנו כה עיוורים לטבע המציאות, שאנו מוכנים להגיע למצב שבו שני הצדדים יפסידו והדבר שכה נאבקנו עליו יתכלה אף הוא. תחרות כזו היא קץ כל בשר. מי שאהבה ואמונה בו, מסוגל לנתינה שבאופן פרדוקסלי הופכת אותו זכאי לקבלה. חוק השפע הזה עובד בכל תחום. אין לכם כסף? במקום להתבכיין על זה ולבזבז זמן על קנאה באחר, קחו מהמעט שיש לכם ותנו שקל לאיזה קבצן, טיפ גבוה לאיזה מלצר, תחשבו שפע, תאמינו שפע ותהיו שפע, ושפע יגיע כי דומה מושך דומה ומחסור רק יבלע אתכם פנימה עמוק יותר. אם תבלבלו את אותיות השפע נישאר עם פשע שאנו מבצעים כנגד האחר ובסופו של דבר כנגד עצמנו, כי אנחנו חלק מאותה מערכת שאת איזונה העדין הפרנו.
את ההגמוניה שמחליפה את ההרמוניה אנחנו חווים לא רק כמצב כלכלי אלא גם כאידיאולוגיה. שימו לב לזיהוי בין מלא, בריא, יפה וטוב, לבין שדוף, דק, רזה ורע. בעולם שבו שולטת תודעת מחסור ואנשים מונעים לפעולה מתוך מחסור ופחד ועל חשבון אחרים, כל הסדר מתבלגן והזיהוי בין בריאות ליופי נשבר. פתאום מה שיפה הוא השדוף והמורעב, וסמלי השפע נחשבים למוקצים (כן, אני מדברת על דימוי האשה, למשל). החלום של פרעה בעיני אינו מנבא את 14 השנים הבאות במצרים אלא את העולם שאנו חיים בו היום ממש. פירוש "כלי יקר" על המקרא מסב את תשומת ליבנו לסמנטיקה בהבדלי הגרסאות השונות של החלום ומדגיש שהפרות הרזות ורעות המראה הן לא כל כך נוראיות כשהן עומדות בפני עצמן, הן נראות איום ונורא רק כשהן עומדות מנגד לטובות ונמדדות ביחס אליהן. הוא מזכיר לנו שאין דבר שהוא רע או טוב בפני עצמו וההפכים ניכרים רק מתוך היחסים ביניהם. אדם לא יסבול בהכרח כשהוא אוכל מזון מועט וחד גוני. הוא יתחיל לסבול רק כשהוא ייחשף לאחרים שאוכלים שפע מותרות וישווה עצמו אליהם. בין העוני לשפע המופרז יש איזון דק במערך ההרמוני, היררכיה טבעית שבה יש מספיק לכולם, אבל סוג החברה שאנו חיים בה מעודדת אותנו להפר אותו, מלמדת אותנו שאיזון הוא שם נרדף לבינוניות ומנכרת אותנו אלה נגד אלה כפי שיוסף התנכר לאחיו בפרשה זו.
המילה "שבר" שמופיעה בפרשה זו היא מילה מעניינת בעברית המקראית. היא קשורה לשובע, שכן בני יעקב הולכים לשבר להם מעט אוכל במצרים והיא קשורה לפתרון שכן "החלום ושברו" משמע החלום ופתרונו. אנחנו משתמשים כיום במילה העשירה הזו שיש בה את התגלמות ההתחדשות, השובע והשפע, כמילה שמסמנת משבר, ניתוק. המילה הזו כלשעצמה צריכה ללמד אותנו על הקרום הדק שבין ההפכים הללו, ולתחושתי יש בה סוד של איך מתמירים משבר ומחסור לפתרון. לשפע.
שבת שלום.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | 70 פנים לתורה וזה הפן שלי. כרמל וייסמן עוסקת בהתפתחות אישית בעזרת כלי החוכמה היהודית ותלמידה בתוכנית ההסמכה ההוליסטית-אינטגרלית לרבנות של 'בית חדש' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
