 |
 |
|
|
|
|
|
|
| פרשת משפטים אינה מיועדת לעורכי דין אלא למחפשי חופש, והחוק המקראי הוא אמצעי השחרור של התודעה מחוק הקארמה. פרשת השבוע של כרמל וייסמן |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פרשת משפטים (לקריאת הפרשה) אינה רק אוסף של חוקים לעורכי דין שמתעניינים ביסודות המשפט העברי. מדובר ברמת פירוט נוספת של עשרת הדיברות ואנו המחפשים התפתחות פנימית, מתבוננים במוסר לא כחוק, אלא כביטוי לסדר וליופי של ההוויה. מי שכבר הבין מהי התורה צריך רק את שתי הדברות הראשונות שניתנו בפרשה הקודמת: יש אלוהים, יש משמעות לעולם הזה ומשהו שמחייה אותו, יש רוח בחומר. והאלוהים הזה אחד ומאוחד. כל מופעי הריבוי הססגוניים שאנו חווים נתלים על אותו שורש וניזונים מאותו מעיין. אם אנחנו אוחזים בתודעה הזו לנגד עינינו וזוהי הכוונה מאחורי כל פעולה יומיומית שלנו, אזי אין לנו צורך ברמות הפירוט ובדוגמאות של פרשת משפטים; אנחנו מקיימים את החוק מאהבה לעצמנו ולקיום, כמובן מאליו.
 |
| כרמל וייסמן \ |
לשמוע אלוהים |
|
אז נכון שהתורה ניתנה לנו אבל מי אמר שקיבלנו אותה? עשרת הדברות למי שרוצה לזייף הארה עד שהיא תתרחש עליו |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
אבל בואו נעיף מבט על טבעם של החוקים הללו בכל זאת, מכיוון שרובנו עדיין לא "שם". מדוע החוקים מתחילים דווקא עם ענייני עבדות? חוקים אלו אינם עדות היסטורית שרלוונטית לסוחרי עבדים בלבד, למעשה אלו החוקים הרלוונטיים ביותר לכל אחד מאיתנו. כדברי ברי סחרוף: "כולנו עבדים של מישהו, שמבקש עכשיו תרגישו, פותחים פה גדול ומחכים למנה הבאה". בחיים יש רק שני מצבים: או שאתה נמכר או שאתה קונה. אין נייטראליות, החיים מחייבים אותך לקחת עמדה, אי אפשר לחיות מבחוץ, מעמדת הפרשן על הספסל. אין דבר כזה להיות חצי עבד או חצי חופשי. הדברים החשובים באמת תמיד באים בערך מוחלט.
אני מתייחסת לפעולה המכירה כאל התמכרות ולפעולת הקנייה כאל אדנות וערך עצמי, קינון שהוא יצירת מרחב, ואף יכולת קבלה. זו הפרשנות שלי ל"אל קנה": קנייה זוהי איכות של האלוהות שבני אדם מתבקשים לאמץ (והאידיאולוגיה הקפיטליסטית מתעלת בחוכמה לעבדות של ייצר צרכנות ריקני).
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
כולנו עבדים של מישהו
|
|
|
 |
|
|
|
התודעה שלנו עבדה את מצרים והאלוהי שבנו שחרר אותנו משם. הדבר המרכזי שהתודעה שלנו מחפשת הוא חופש, החופש מכל האלוהים האחרים שאנחנו עובדים - הפילוסופיות, הטכנולוגיות, האנשים, האמונות - אחרי שהפרדנו את עצמנו מכל זאת, אנחנו עבדי ה', שזהו כינוי אירוני למכורים לחופש ולעצמי האותנטי שלנו שהוא הניצוץ האלוהי. מדי יום אנחנו לובשים זהויות - הורים, שכירים, בוסים, מאהבים - ומשחקים משחקים שלמדנו לקחת כל כך ברצינות עד שאנחנו שוכחים להפריד את עצמנו מהם. אז אנחנו משעבדים את הילדים או העובדים או בני הזוג שלנו לרצונות ולפחדים שלנו, שוכחים שהם בני אדם ייחודיים שזקוקים לחופש הפנימי ויש להם דרך משלהם.
כשאנחנו לא מספיק מחוברים לביטחון של הדרך האישית שלנו, אנחנו זקוקים להרבה עבדים שיחזיקו לנו את היד וילכו איתנו במחשכיה, אנו גוזלים אותם מהדרך שלהם. והאל אומר: זה בסדר, יש אנשים שחלק מהשירות שלהם בעולם הוא אכן ללוות אתכם, אבל אל תשכחו אותם כבני אדם שגם להם יש דרך, אל תשכחו לשחרר אותם ברגע המתאים. כי אתמול גם אתם הייתם עבדים של מישהו וגם אתם לחמתם על זכותכם לחופש. אם תכרתו ברית עם כל מני אלוהים אחרים כאלה, אם תיקחו ברצינות תהומית את כל הכלים שבעזרתם אתם פועלים בחייכם ותתחילו לעבוד אותם ולראות את העולם דרכם עד כי תהיו מזוהים איתם לגמרי, תאבדו לפעמים את היכולת לחזור לעצמכם האמיתי, הדבר "יהיה לכם למוקש" כדברי האל, כך נוצרות החסימות שאנו מכירים בנפשנו.
ולפעמים, מגיע הרגע המתאים לאדם להתפתח, להשתחרר, מגיעה הזדמנות שפירושה חופש
לנשמתו, אבל הוא מסרב לקחת אותה, הוא מבקש להישאר עבד לעולם, "וְאִם-אָמֹר יֹאמַר, הָעֶבֶד, אָהַבְתִּי אֶת-אֲדֹנִי, אֶת-אִשְׁתִּי וְאֶת-בָּנָי; לֹא אֵצֵא, חָפְשִׁי". אנחנו נקשרים יותר מדי לפירות עמלנו, נוח לנו לפעמים שמישהו אחר מתווך בינינו לבין החיים, מפשט עבורנו את הדברים, בשביל מה להתפתח, בשביל מה להיזרק עכשיו למקום של חוסר ודאות? המדיניות לגבי אדם כזה לפי הפסוק, היא לרצוע את אוזנו ולקחתו לעבד לעולם. העונש כאן יהיה שתקבל בדיוק את מה שביקשת, חיי הנוחות אליהם התרגלת, ואוזנך תחורר כך שלא תוכל לשמוע יותר את הקריאה אלוהית הפנימית לבקש להיות יותר ממה שנדמה לך שמגיע לך. כמה אנשים סביבנו מסתפקים בהישרדות נוחה בחיים ומסתובבים עם חור באוזן, אינם מבקשים להיות יותר מכך, אינם מאמינים שמגיע להם, שכחו את טעמו של חופש פנימי ואינם מבקשים עוד לשמוע אלוהים?
בהמשך הפרשה שולח ה' מלאך שילך לפני מחנה ישראל ומבקש ממשה "אל תמר בו". לפי הפשט אנו מבינים את זה כ"אל תמרוד בו" כי הוא מייצג את האל. אך בפרשנות החסידית קוראים את תמר מלשון המרה, "אל תמיר אותי בו". להיות אדם חופשי זוהי משימה מורכבת ומופשטת ולרוב ניפול ונתפתה לעבוד אלוהים דרך מסננת כלשהי. גם אם אותה מסננת היא מלאך אלוהים, עלינו תמיד לזכור שזה כמו גלגלי עזר לאופניים ולא לוותר על דרגת החופש הגבוהה ביותר. לא להמיר את האלוהות בעבודה טכנית של שליחיו, רבנים מטעמו ואף לא התורה והמצוות שלו. לא לשכוח מהי התורה באמת, לא להשתמש בפסוקי תורה כדי להצדיק מעשים שאינם ברוחה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סיום חוק הקארמה: מקורבנות לאחריות
|
|
|
|
|
|
|
החלק הראשון של החוקים בפרשת משפטים עובד לפי מידת הדין המקביל לעקרון הקארמה בדתות המזרח: כל דבר נמדד לך על פי ערכו אחד לאחד, אתה מקבל בדיוק מה שמגיע לך. פרשנות פשטנית של מידת הדין רואה בה רוע או התנהגות קשה כלפינו, אך מידה זו היא נייטראלית לגמרי ופירושה בסך הכל "עין תחת עין, שן תחת שן": אם עשית רע למישהו ישלמו לך באותה המטבע, אך אם אתה מחייך לעולם, העולם יחייך אליך. לטוב ולרע, מידה כנגד מידה, זוהי מידת הדין. חכמי החסידות והקבלה טוענים כי העולם מתנהל בשוטף על פי מידת הדין, בדיוק כמו שבדתות המזרח יש את חוק הקארמה בבסיס הקיום. אך בדרך להתפתחות רוחנית יש שלב שבו מתעלים מעל הקארמה וסוגרים את מעגליה. בחוכמה העברית זהו המקום של החסד האלוהי. אך בניגוד למודל ההארה הליניארי, ביהדות זהו מצב שמגיעים אליו מדי פעם וגם שבים ממנו למצבי תודעה נמוכים יותר. המטאפורה היהודית היא "רצוא ושוב", או המלאכים העולים ויורדים בסולם יעקב. ובמציאות היומיומית ניתן לראות גילוי חסד מדי יום.
למעשה, אומרים חכמינו, העולם לא היה יכול להתקיים אפילו שעה אחת אם הוא היה מתקיים על קארמה בלבד. תארו לכם שהעולם היה משקף לכם את יחסכם אליו: הגוף שלכם היה מזניח אתכם ויוצא מאיזון, הטבע היה מתקומם עליכם ומטביע אתכם בזיהום, אנשים שזלזלתם בהם היו משפילים אתכם. אפילו שעה אחת אי אפשר היה להתקיים. איכות החסד האלוהית נותנת לכם כל יום הרבה יותר ממה שמגיע לכם לפי כל אמת מידה. נותנת כך סתם, באהבה. והציפייה מכל אדם מתפתח היא לחקות את הנתינה הזו: לא לקלל אדם בכביש רק כי לפני רגע הבוס שלכם עצבן אתכם ואתם כועסים על העולם. להפך, המעשה הרוחני הוא למרות הכאב והכעס למצוא את גדלות הרוח להתנהג באדיבות לאדם הבא שתפגשו.
הפחד הכי גדול של כל ישראלי הוא לצאת פראייר. אני מציעה תרגול רוחני מתמיר עם תוצאות מיידיות: כל יום לצאת פראייר פעם אחת. לוותר למישהו שלא מגיע לו שיוותרו לו, לסמוך על מי שלא מגיע לו שיסמכו עליו. לא למענו, אלא למענכם ולמען העולם. למען היכולת להתעלות מעל מידת הדין והקארמה. כי אם אתם מתחילים לשפוט אדם לפני שאתם מחליטים אם לתת מעצמכם או להיפתח, הסוד הוא שגם אלוהים בוחן אתכם בדיוק באותה מידה: האם לתת לכם, האם לפתוח את שערי השפע והאהבה שלו, האם אתם ראויים? אך אם אתם אנשי חסד, המציאות שלכם תכיר לכם חסד זה בחייכם. כשאתם מפסיקים למדוד ולהתחשבן ופשוט עושים, אתם מעל חוק הקארמה. החוק היהודי נותן דרך לכך מבלי שתצטרכו לעבור דרך מצבי תודעה מוארים, אלא פשוט מצווה שתאירו פנים לעולם. מטרת החוק המקראי אינה להגביל את החופש שלכם אלא לעזור לכם למצוא אותו, לשים גבול כדי ליצור מימד של עומק, זוהי האי-דואליות במיטבה.
ואכן, שימו לב שכל החלק השני של החוקים בפרשה הם חוקים שדורשים מכם לעשות אחרת, זה כבר לא "עין תחת עין", זה מקום של ויתור וחמלה: לא לקחת ריבית מאדם עני, לא לקחת את השמיכה למישהו שזה כיסויו היחיד, לא לקלל מנהיג בלי קשר למה שהוא עושה לך, לא ללחוץ ולהונות אנשים שונים מכם, כאלו שאין מי שידאג להם, כאלו שהייתם פעם במצבם וכיו"ב. הקריאה הגדולה של המקרא שעולה מפרשות רבות היא לעבור מתודעה של קורבן לתודעת חסד וחמלה באמצעות צעד של אחריות. קורבן מתעלל באדם אחר כי גם בו התעללו. הוא פועל לפי "עין תחת עין". אדם מתפתח לוקח אחריות, מסוגל להפעיל את מידת החסד ולהתעלות מעל הקארמה, להפוך גורל לייעוד, בלשונו של הפילוסוף היהודי יוסף סולובייצ'יק. אתה היית עבד, אותך עינו, ואתה לא תחזיר באותה המטבע, אתה תדע לכבד את החופש ואת המרחב של אדם אחר שכרגע מצוי באותו המצב ובכך תתקן את נפשך ואת העולם.
בברכת שבת שלום וחופש.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | 70 פנים לתורה וזה הפן שלי. כרמל וייסמן עוסקת בהתפתחות אישית בעזרת כלי החוכמה היהודית ותלמידה בתוכנית ההסמכה ההוליסטית-אינטגרלית לרבנות של 'בית חדש' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
