 |
/images/archive/gallery/380/447.jpg עומר ברקמן
ארכיון  |
|
|
|
|
|
|
| מיליוני אנשים ברחבי העולם יתרגלו ביום שבת טאי צ'י. לכבוד יום הטאי צ'י והצ'י קונג הבינלאומי עומר ברקמן מסביר מה זה טאי צ'י ומה זה עושה לאופי, לבריאות ולמצב הרוח |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
טאי צ'י צ'ואן היא אמנות לחימה סינית עתיקה. המושג "טאי צ'י" לקוח מהפילוסופיה הסינית ומיוצג על ידי סמל היין והיאנג המפורסם. הלבן מייצג את היאנג והשחור את היין, שניהם הפכים שמשלימים אחד את השני, עוטפים זה את זה וגם מכילים כל אחד את הגרעין של משנהו - בכך הם מסמלים את הזרימה האינסופית ואת התנועה המתמדת של המעגל אותו הם יוצרים. כל תופעה בעולם היא ביטוי של שני כוחות אלה, יין ויאנג: זכר ונקבה, שמים וארץ, רך וקשה, רטוב ויבש, חוסר ומלאות, יום ולילה.
פירוש המילה "טאי" הוא "גדול", המילה "צ'י" מסמנת משהו חסר גבול (היא מבוטאת כ"ג'י" ואין לה קשר עם ה"צ'י" עליו הרחבנו במאמר קודם) ו"צואן" משמעותה "אגרוף", או אמנות לחימה. את כל המושג "טאי צ'י צ'ואן" נהוג לתרגם כ"אגרוף של הגבול הגדול", או "דרך הקוטביות האינסופית".
המקורות של הטאי צ'י לוטים בערפל אך ידוע שהם מושתתים על יסודות בני אלפי שנים. ראשיתו של הטאי צ'י מצוי ב"התעמלות" אותה פיתחו החכמים הסינים לצורך תרגול וחיזוק ה"צ'י". הסברה המקובלת משייכת את פיתוח הטאי צ'י לנזיר טאואיסטי בשם צ'נג-סאן-פנג שחי כנראה במאה ה-12. את השראתו, כך מספרת האגדה, קיבל עת חזה בקרב בין נחש לעגור.
 |
| האגרוף העליון |
|
אורי לוטן משוחח עם ניצן מיכאלי, אחד ממורי הטאי צ'י הראשונים בארץ |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
ראשיתם של כל סגנונות הטאי צ'י הקיימים כיום היא בצ'ן-וואנג-טינג, גנרל של סוף שושלת מינג שחי במאה ה-17. בזמנים ההם, הטאי צ'י של צ'ן כלל שבע קאטות, אך מהן שרדו רק שתיים. אמנות הטאי צ'י נשמרה בידי משפחת צ'ן משך דורות רבים, אך שמה נודע ברבים רק לאחר שיאנג-ליו-שאן (1799-1872), צעיר מבטיח, התקבל כתלמיד המשפחה בתחילת המאה ה-19. יאנג-ליו-שאן למד את סגנון צ'ן ומאוחר יותר פיתח את הוואריאציה שלו - סגנון היאנג של הטאי-צ'י, הפופולרי ביותר בימינו. יאנג הגיע להישגים מרשימים וזכה לתהילה. הוא מונה להיות מאסטר אימפריאלי באמנויות לחימה וזכה לפרסום כשלימד את סגנונו לקיסר כצורה של הגנה עצמית. כך זכה הטאי צ'י לחסידים רבים בקרב האריסטוקרטיה, המשכילים והאמידים, וככל שגדל מספרם המשיך הטאי צ'י עצמו להתפתח וסגנונות נוספים נוצרו.
במהלך הדורות נוצרו סגנונות רבים ושונים שנבדלים זה מזה באופן התרגול ובהדגשת צדדים מסוימים של האמנות. מבין כולם בולטים הסגנונות: צ'ן (chen), יאנג (yang), סוֹנג (sun) וְוּוּ (wu). המשותף לכל הסגנונות הללו הוא הימצאותה של "קאטה" (תבנית) - סדרת תנועות שעומדות כל אחת בפני עצמה ומבוצעות באופן קבוע תוך הקפדה על זרימה חלקה, רצופה ומדויקת של כל תנועה ותנועה. הטאי צ'י מאופיין בתנועה איטית, רכה וזורמת.
אמנות הטאי צ'י כוללת שלושה היבטים: לחימה, רפואה ותיאוריה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לנצל את כוחו של היריב נגדו
|
|
|
 |
|
|
|
כל אמנויות הלחימה שמקורן בסין נקראות במחוזותינו בשם "קונג פו" (למעשה מונח זה כולל כל אמנות שנרכשת במאמץ ולאורך זמן, והסינים עצמם משתמשים במונח "וו שו" בשביל אמנויות הלחימה). תחת שם זה נכללים אלפי סגנונות שונים בתכלית. בחלוקה גסה ניתן לסווגן לשיטות חיצוניות ושיטות פנימיות. החיצוניות מתבססות על כוח של שריר ומסת הגוף. הפנימיות מתבססות על כוח שנובע מהפעלת הגוף כיחידה אחת ולא כאוסף של איברים. טאי צ'י משתייך לזרם הקונג-פו הפנימי-רך. הרעיון הבסיסי הוא שפוטנציאל של שריר הוא מאוד מוגבל, ואילו הפוטנציאל של הגוף כולו הוא בלתי ניתן למימוש. בטאי צ'י, הגוף כולו מִתרָגל לפעול כיחידה אחת וכך הוא מעניק כוח רב לתנועה ללא קשר לכוח השרירים, לגובה או למשקל.
בשביל לפתח את היכולת של הגוף לעבוד כיחידה אחת, טאי צ'י מלמד שחרור של הגוף, תוך ריכוז בנקודה שממוקמת באזור הבטן התחתונה - טנדן. עם הזמן לומד המתרגל להרגיש את הטנדן ולאחר זמן גם לשלוט בו. שליטה זו מאפשרת
יציבות, שיווי משקל, שחרור, תזמון, מהירות, כוח, רכות וגמישות.
העיקרון המנחה בטאי-צ'י הוא פתרון מצבים הרמוני והימנעות מהפעלת כוח כנגד כוח. הרך גובר על הקשה והלחימה מתבססת על שחרור וטכניקות המתבססות בעיקר על השלמת תנועת היריב ועל השימוש בכוח שהוא מפעיל - כנגדו. הכוח בו משתמשים בלחימה אינו כוח חיצוני התלוי בשרירים ובמשקל, אלא הוא כוח פנימי, הנבנה על ידי התרגול התנועתי.
בתרגולי הזוגות של הטאי צ'י עובדים מול בן זוג, ולא מול יריב, ולומדים להרגיש אותו. תרגילי הזוגות שונים מאלה הנהוגים באמנויות הלחימה הקשות בכך שהם מפתחים את היכולת לחוש בבן הזוג ולנוע ביחד איתו. תרגילי הזוגות מלמדים לא להפעיל כוח מול כוח, אלא למצוא את הפתרון ההרמוני.
טכניקות הקרב של הטאי צ'י יפעלו תמיד לפי עקרון 'מקסימום תוצאה במינימום מאמץ'. דרך הלחימה בטאי צ'י מתבססת על השלמת תנועת היריב על מנת לנצל את כוחו שלו כנגדו. דבר זה דורש תזמון מדויק ותחושת קרב.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| שיעור עם מאסטר וונג. צילום: ורד פאר
| /images/archive/gallery/380/417.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
הרך גובר על הקשה
|
|
|
|
|
|
|
תיאוריית היין והיאנג עומדת בבסיס של הרפואה הסינית, דבר המתבטא היטב בעקרונות היציבה והתנועה הנלמדים בקאטה. מבחינה זו הטאי צ'י הוא סוג של צ'י קונג - אומנות תנועה בריאותית המאזנת את הגוף והנפש על פי התפיסה של הרפואה הסינית. המסורת הסינית הקלאסית גורסת כי המקור לכל המחלות הוא חוסר יכולתו של הגוף להתאים את עצמו לשינויים בסביבה. חוסר יכולת כזה נובע מחוסר איזון שמקורו בזרימה לא סדירה של הצ'י. זרימת הצ'י מופרעת מגורמים חיצוניים כמו מזג אוויר, וגורמים פנימיים כמו תזונה, רגשות וגיל.
ברפואה הסינית קיימות שלוש שיטות טיפול עיקריות: פסיביות (דיקור), חצי אקטיביות (תרופות צמחים ודיאטה) ואקטיביות (צ'י קונג). תרגול הטאי צ'י מהווה תרגול צ'י קונג. הוא מחזק ומסדיר את זרימת הצ'י בגוף וכך מרפא הפרעות בתפקוד הגוף ומחזיר לו את ההרמוניה הטבעית והאיזון. טאי צ'י הוא תרגול של יין ויאנג וחמשת האלמנטים (מתכת, מים, עץ, אש ואדמה) המבטאים את יסודות הטבע. הקאטה של הטאי צ'י מתרגלת זאת בכל מיני צורות וכיוונים. כמו כשמטאטאים חדר בכל מיני צורות וכיוונים, כך גם הקאטה עוברת מאלמנט לאלמנט, פעם עם יותר יין, פעם עם יותר יאנג ועם חזרות ביניהם. דומה הדבר לשרטוט מעגל בחול קשה עם ענף רך: אם נשרטט את כל המעגל בבת אחת, לא יחקק בחול, אך אם נשרטט חלק חלק הלוך וחזור, יחקק היטב. כך עובד משהו רך מול קשה.
תוצאת האימון היא גמישות גופנית ונפשית ויכולת הסתגלות לסביבה. במצב של איזון וזרימה תקינים, שנובעים מאימון מתמיד, נעשה הגוף רגיש יותר ויותר לסטיות מהמצב הבריא. במקום להתעלם מסטיות אלה, לומד הגוף להיות מודע אליהן ולתקן אותן. להבדיל מאמנויות לחימה אחרות, הטאי צ'י אינו גורם לבלאי או שחיקה של הגוף, אלא להפך. השפעת התרגול כמוה כהשפעת טיפול שיאצו או דיקור, אלא שכאן המטופל הוא אקטיבי, הגוף לומד "לטפל" בעצמו, וכך ההשפעה נמשכת גם מחוץ לאולם האימונים. היתרונות הנרכשים מתרגול הטאי צ'י מתפתחים באופן מתמיד לאורך שנים. אמנויות לחימה סיניות פנימיות, ובראשן הטאי צ'י, מתמקדות בשיפור הזרימה והאיכות של ה"צי" בגוף וכך תורמות לבריאותו. לכן גם יכול כל אדם, בכל מצב בריאותי ובכל גיל, להגיע לתוצאות אם יתרגל במסירות. ככל שמתארך זמן התרגול כך עולה יכולתו ורמתו של המתאמן. גם אנשים בני שבעים ומעלה מפגינים יכולות פיזיות, מנטליות ולחימתיות גבוהות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| שיעור בוקר בסין
| /images/archive/gallery/221/822.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
מוצק שיש ללעוס
|
|
|
|
|
|
|
למידה ותרגול של הטאי צ'י מפתחים משמעת עצמית וויתור על האגו. תוצאה של כך היא שיפור האישיות. שיפור האישיות מוביל ליכולת התמודדות ופתרון מצבים. טאי צ'י מפתח ראייה מערכתית ויכולת למצוא הרמוניה במצבים של חוסר-הרמוניה. הדגש בטאי צ'י הוא על רגיעה מוחלטת. אמנות הטאי צ'י היא צורה של מדיטציה המכונה "מדיטציה בתנועה", וככזאת עוזרת לנו להבין טוב יותר את עצמנו ואת הסביבה. בטאי צ'י, כמו בשאר אמנויות הלחימה הפנימיות, האמונה היא כי תנועה נכונה ראשיתה בשקט וברגיעה של הגוף והמחשבה.
מתרגל טאי צ'י יכול להתעניין בהיבט מסוים שלו ולהתמקד בו, אך כיוון שטאי צ'י מכיל את שלושת ההיבטים האלה, אימון של אמנות זאת מפתח אצל המתרגל כל אחד מן ההיבטים הללו.
טאי צ'י הוא אמנות שמתבצעת לאט וגם נרכשת לאט. האיטיות הופכת את התרגול לאפקטיבי ביותר ברמת המדיטציה, דיוק התנועות והשחרור של הגוף, דברים שהם הכרחיים על מנת לאפשר לטאי צ'י לפעול על המתרגל הן מבחינה בריאותית והן מבחינה לחימתית. גופו ורוחו של התלמיד המתחיל לא יכולים להיות מורגלים בתנועה ולחימה מן הסוג הזה. רק באופן הדרגתי, על פני שנות אימון ארוכות, תירכש המיומנות הנחוצה והיא תהפוך לטבע שני.
"מרבית הלומדים מתייחסים לידע כאילו הוא נוזל שיש לבלוע ולא מוצק שיש ללעוס, ואחר כך הם משתאים על שלא קיבלו מספיק תזונה" (סידני הריס)
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יום הטאי צ'י והצ'י קונג הבינלאומי
|
|
|
|
|
|
|
יום הטאי צ'י והצ'י קונג הבינלאומי יתקיים ביום שבת (29.4) באוניברסיטת תל אביב. את כל הפרטים על האירוע תמצאו כאן
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מתרגל אמנויות לחימה סיניות משנת 1995.תלמידו של מאסטר יחיאל ניר מלחי, מדריך במרכז הישראלי לטאי צ'י ומדריך מוסמך לאמנויות לחימה מטעם מכון וינגייט.veomer@walla.co.il | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
