 |
/images/archive/gallery/380/417.jpg טאי צ'י
ורד פאר  |
|
|
|
|
|
|
| ככל שהתלמיד רואה עצמו שווה למורה, כך יקשה עליו ללמוד ממנו. עומר ברקמן על יחסי מורה תלמיד באמנות לחימה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כשחלה רבי חיים מוולוז'ין, כך מספרים, שאלו אותו תלמידיו איך יוכלו לעזור לו להבריא.
אמר להם, לכו לרוקח ותבקשו ממנו שיתפלל למעני.
שאלו, למה דווקא הרוקח?
ענה, זה אחד שעושה חסד, כל היום עיסוקו בחסד ולכן ודאי שתפילתו תתקבל.
טענו כנגדו, אמנם הוא עושה חסד, אך זאת היא פרנסתו.
אמר הרב, ומה בכך? הפרנסה היא זאת שמאפשרת את החסד, היא אינה ממעיטה מערכו.
 |
| התנהגותו של החכם |
|
האם בשביל להתפתח עלי ללמוד להשתחרר או דווקא לשלוט על רגשותי? עומר ברקמן מסביר איך קשורה השליטה לשחרור |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
התלמידים מתייחסים לרוקח כאל נותן שירות. הרב מתייחס אליו כעושה חסד. הגישה אותה מייצגים כאן תלמידי הרב היא גישה שמאפיינת הרבה מאוד תלמידים בכלל ותלמידים של אמנות לחימה בפרט: הם מתייחסים למורה שלהם כבעל מקצוע אשר מוטל עליו לתת להם שירות. כי במחוזותינו יש נותני שירות ויש מקבלי שירות. מי שמשלם הוא לקוח והלקוח הרי תמיד צודק. אז למה להיות חכם אם אפשר להיות צודק? אמנות לחימה גורסת שתלמיד חכם צריך להעריך את ה מורה, שכן הוא עושה עימו חסד: הוא מקדיש לו מזמנו וממרצו ומשתדל לעזור לו להתפתח בדרכו הרוחנית. אחד המכשולים הגדולים העומדים בדרכו של תלמיד הוא הנטייה האנושית להמעיט בחשיבותו של חסד זה. נטייה זו מקורה באגו - שהרי ככל שערך החסד גדול, כך לכאורה קטן ערכו של התלמיד, ואיזה תלמיד מעוניין להקטין את ערכו? ועם זאת, נטייה זאת היא בעייתית כי באמצעותה מסיר מעצמו התלמיד את האחריות להוכיח את עצמו כראוי לחסד זה של המורה.
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/744/519.jpg
מורה, תלמיד ויצור ירוק צילום: Photocapy, cc-by |
Photocapy, cc-by |
מורה, תלמיד ויצור ירוק |
|
|
|
 |
|
 |
|
לכוס מלאה אי אפשר להמשיך ולמזוג
|
|
|
 |
|
|
|
"האדם הפשוט הוא בור ונבער... החכם, בחמלתו, מקים בתי ספר ומכונן מורים כדי להפרות את השורשים, ולאפשר לענפים להגיע למלוא צמיחתם". המורה הסיני ג'ו שי (Zhu Xi), גדול הפילוסופים הניאו קונפוציאניים. (מסינית: גיא שבבו)
השורשים הם הפוטנציאל הטבעי אשר לאדם, והענפים הם מימושו. המורה מזהה את הפוטנציאל ומוכן ללוות את התפתחותו של התלמיד. מהי דרכה של אמנות הלחימה ללמד את התלמיד להיות תלמיד? איך אפשר לגרום לתלמיד להעריך את הלימוד? מקשים עליו. באמנות לחימה נדרש התלמיד לתשלום כספי, למחוות כבוד ולקיום כללים שלפעמים מעצבנים או פוגעים באגו. ההיגיון שעומד מאחורי כל ה"מבחנים" האלה הוא פשוט - מי שמתאמץ בשביל ללמוד, ירצה לקחת הרבה תמורת ההשקעה שלו. תלמיד כזה ודאי שיידע להעריך את מה שהוא מקבל ממורהו. בעברית של ימינו אפשר להגיד, "מה שבא בקלות, הולך בקלות". באמנות לחימה חייו של התלמיד אינם קלים. אחד הדברים הראשונים שעליו ללמוד הוא בעצם כיצד להפוך לתלמיד. כלומר, כיצד להיות מסוגל לקבל את חסדו של המורה.
"השיטה של הלימוד הבסיסי היתה לגרום לתלמידים לשטוף ולנקות, להגיב ולענות לשאלות, לכבד את הוריהם בבית ולהיות צייתנים בחוץ, ולראות שבכל מעשיהם אין הפרה". (ג'ו שי (Zhu Xi) מסינית: גיא שבבו)
מורה עשוי להיעזר בסממנים חיצוניים על מנת לבנות את סמכותו, אף אם לכאורה אין להם קשר לחומר הלימוד. תלמיד של אמנות לחימה צריך להילחם בכמה מישורים מקבילים. סממנים כאלה הם חלק מכל שיטה של אמנות לחימה ותפקידם הוא להערים על התלמיד קשיים. ההתקדמות באמנות לחימה מושגת רק דרך קשיים והתמודדויות. את חיצי הביקורת שלו, שנורים מקשת התסכול, על התלמיד להפנות רק אל עצמו. התלמיד צריך לגדול מכל התמודדות, והאחריות לכך היא שלו בלבד.
על התלמיד להיזהר שלא להתייחס אל המורה כאל אחד "שפשוט מתאמן הרבה שנים". ככל שהתלמיד רואה את עצמו שווה למורה, כך יקשה עליו ללמוד ממנו. רק התלמיד שישים עצמו באמת מתחת למורה יוכל להתקדם, שהרי אם התלמיד לא יכול להתגבר על האגו שלו, איך יוכל להתפתח? כמו שמלמד אותנו המשל הסיני, לכוס מלאה אי אפשר להמשיך ולמזוג.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/744/504.jpg
טאי צ'י בטייוואן צילום: Craig Nagy, cc-by |
Craig Nagy, cc-by |
טאי צ'י בטייוואן |
|
|
|
|
|
|
|
מאסטר אחד, שלושה תלמידים
|
|
|
|
|
|
|
המורה באמנות לחימה הוא סמכות אותה התלמיד מקבל על עצמו. אך מהי קבלת סמכות? במה היא מתבטאת? האם היא דרך לפיתוח האישיות או שדווקא לביטולה? קיימות שלוש תפיסות שונות ונפוצות אצל תלמידים ביחס למוריהם:
גישה ראשונה מתייחסת לדברי המורה כאל תורה מסיני - "עלי לקבל את דברי המורה או לעזוב את בית הספר". תלמיד כזה מאמין שהמורה גדול ממנו מכל בחינה, שאין לו אפשרות לשפוט אותו או לבקר את מעשיו. זוהי כמובן גישה פסולה שמאפיינת חסידים שוטים. תפיסה זאת גורמת לתלמיד שיראה את עצמו במקום לראות את המציאות.
גישה שנייה אומרת כי "המורה אמר כך, אבל הכוונה היא כזאת..." התלמיד מקשיב למורה, אך מפרש זאת לפי הבנתו. הוא חושב שהמורה אמר כך, אבל אולי בעצם התכוון לההפך. זוהי גישה בעייתית שכן בדרך כלל אותו תלמיד ישמע רק את מה שירצה לשמוע, ולאו דווקא את מה שהוא צריך לשמוע. גישה כזאת מהווה תחבולה של עצלנות, היא מאפשרת לתלמיד להישאר תמיד במקום שנוח לו, אותו מקום שאינו דורש ממנו דבר. תלמיד כזה לא יתפתח. הוא מאמין שהוא יודע ומבין ומסגל לעצמו את האמונה הזאת כחלק מאישיותו. גם תפיסה זאת גורמת לתלמיד שיראה את עצמו במקום לראות את המציאות.
הגישה השלישית היא לחשוב על הכיוון הכללי ולשקול דרכים ואפשרויות לביצוע. גישה זאת אינה מתעלמת מדברי המורה וגם לא מנסה לפרש אותם. תלמיד כזה מתייחס למורה כאל "תופעת טבע" - הוא לא מנסה לשנות את המורה, וגם לא מחפש תירוצים, אלא בוחן את ההשלכות של מעשיו ובוחר את דרכו בהתאם. דברי המורה הם אחד מהגורמים שיש לקחת בחשבון, גורם בעל חשיבות יתרה, אך לא הגורם היחיד. גישה זאת מלמדת את התלמיד להסתכל על המציאות ולהתמודד עימה.
להבדיל משתי הגישות הראשונות, בהן התלמיד לא מסתכל על המציאות נכוחה, הגישה השלישית מאפיינת אמני לחימה - לבדוק את המציאות כמות שהיא ולפעול בהתאם. על התלמיד תמיד לזכור כי המורה מסמן את השביל, אבל רק התלמיד יכול לפסוע בו.
"תפיסה לקויה היא לצפות לישועה מבחוץ. איני זקוק למורה שישפיע עלי, אלא למורה שילמד אותי להישמר מפני השפעה" (סלבארג'אן יסודיאן)
|
|
|
|
|
|
|  | | עומר ברקמן
| /images/archive/gallery/349/940.jpg  | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מתרגל אמנויות לחימה סיניות משנת 1995.תלמידו של מאסטר יחיאל ניר מלחי, מדריך במרכז הישראלי לטאי צ'י ומדריך מוסמך לאמנויות לחימה מטעם מכון וינגייט.veomer@walla.co.il | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
