 |
 |
|
|
|
|
|
|
| איך מבחינים בין "קליפות" שניתן לפצח (רע הכרחי), לבין "קליפות קשות" שאסור בכלל לנסות לפצח (רוע מוחלט), כי נרד עימן שאולה. ולענייני המציאות: האם האל מכביד את ליבו של נסראללה או שלפנינו קליפה קשה שיש למחוק מן העולם? פרשת השבוע של כרמל ויסמן |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
השבוע אנו בפתחו של הספר החמישי והאחרון, "דברים", הפותח בפרשת "דברים" (לקריאה). זהו ספר שיש בו חזרה על כל התורות, מפי משה, החוזר על הדברים לפני מותו. מלבד ההזדמנות להתבונן בהבדלי גרסאות מעניינים, יש לנו סוף סוף נרטיב אישי, של האיש הזה שהקדיש את חייו כדי לצנר ולתווך לנו את האלוהות שלא יכולנו להכיל בעצמנו, והרי גם הוא בנאדם. עניין זה בולט יותר מכל בפרשה שלנו, שבה משה מונה כמה אירועי מפתח בתנודותיו של העם ופתאום אנחנו שומעים את האשמה בקולו: בגללכם גם אני לא נכנס לארץ. אמרתי לכם כך וכך ולא האמנתם לי ועכשיו תראו. אמא פולניה של ממש.
 |
| מדריך הטרמפיסט לגלקסיה הפני |
|
בכמה דרכים על האדם ללכת? התשובה, הן על פי ''מדריך הטרמפיסט'' של דגלאס אדאמס והן על פי פרשת ''מסעי'' היא 42 |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
האלוהות נמצאת במקום נון דואלי ולא שיפוטי אמיתי, מקום שהוא מעבר להיגיון אנושי וממנו אפשר לראות איך כל בחירה של בני האנוש משרתת את צמיחתם. משה אינו במדרגה הזו, הוא ממשיך לעסוק בשיפוטיות ובפרשה זו הוא מתאר את קורותיו כאשר ניסה להעלות עצמו מדרגה לערכאה מורכבת יותר של התבוננות, באמצעות מינוי שופטים אחרים. משה סובל וחשים את הכאב בדבריו, הוא סובל מהפער בין מה שראוי בעיניו לבין מה שבחרו בני עמו בפועל. הוא לא הצליח להשתחרר מהיומרה האתית, ממה שראוי להיות, ולראות את יופיין של הטעויות והבעיות ומושלמותה של הדרך לחופש, שפשוט לא יכולה להיות אחרת עבור האנשים האלה. לראות את "הדברים האלה".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
רוע כמאיץ צמיחה
|
|
|
 |
|
|
|
מאז מעשה פינחס, נסחפנו לתדר של מלחמה בפרשות השבוע. בשבוע שעבר דיברנו על כך שלרוב, המלחמה האמיתית מתרחשת עם ישויות לא פיזיות וקריאה של פרשת "דברים" עשויה להמשיך לאשר פרשנויות מסוג זה, כאשר קיימת התייחסות מפורשת של משה לעמי רפאים ונפילים עם שמות מאוד משונים כמו: זומזומים, אימים ועוים. מעניין שהאל מנחה במפורש את ישראל להיות בשלום ושת"פ עם העמים הפיזיים המקיפים אותו, צאצאי עשו ולוט, אך ברגע שהעמים היותר משונים, כדוגמת עוג מלך הבשן, תוקפים אותם, האלוהות מצדדת במלחמה הזו.
האם האבחנה שנעשית כאן היא בין אנרגיות שמייצגות רוע מוחלט לבין עמים-אחים שלמרות המריבה ששוררת בינינו אנו מצווים לנסות לצמוח אלו לצד אלו כי בצלם אלוהים כולנו? השאלה הזו חשובה לי כי כשאנחנו עומדים מול ארגוני טרור מוסלמים, איך אדע אם אלו צאצאי ישמעאל שאנו מצווים למצוא עימם פתרון של חיה ותן לחיות, או שחלקים מנפשם נכבשו בידי אותן אנרגיות של רוע מוחלט שהורסות את צלם האלוהים באותו אדם, באופן שאינו נגיש לנו בעולם הזה, מה שקרוי בקבלת האר"י "קליפה קשה"? בעולם הניו אייג' אנו אוהבים לחשוב שכולם בני אדם ולמעשה כולנו אחד וההסברים לקיומו של רוע בעולם מנקודת המבט הזו צורמים וצולעים בעיני.
תפיסות קבליות של רוע, לעומת זאת, מצאו חן בעיני
מאוד. האר"י תפס רוע כקליפה שהכרחית להגנת הפרי אך אם היא מתקשה ולא נענית למחזוריות השינויים בה, היא הופכת לקטלנית רק מעצם הפרת העיתוי שמשנה את כל ההקשר. הפרי ייחנק בתוכה. מטאפורה נוספת שהאר"י נתן היא הרוע כשמרים באפיה או מלח בעוגה, אם תרצו. שמרים זה רעל. אבל בלעדיהם אין לבצק תפיחה. וכשהם מתערבבים בעיסה, התרכובת יוצרת משהו חדש שה"רע" מילא בו תפקיד חיוני. כנ"ל לגבי קורטוב מלח במתכון לעוגה שדווקא מוציא את המתיקות.
לדברים הרעים שפוקדים אותנו יש תפקיד חשוב בהנעה לצמיחה וכשכואב לנו מאוד זה לא מהווה הצדקה לכלום וגם בקושי נחמה. אז אין מקום להסברים לוגיים ואנחנו מתנהגים כפי שמשה מתאר בפרשה: "ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים". אנחנו כמו ילדים של הקב"ה שלא תמיד מבינים את דרכו של ההורה עד שהתודעה שלנו לא גדלה. אנחנו תופסים דברים מסוימים בפורמט של שכר ועונש כשזה בעצם לא הסיפור ולעתים חמלה מצדו מתפרשת כאכזריות ושנאה כלפינו. רק הורה מבין איך לתת לילד ליפול לבד וללמוד בכוחות עצמו שיעור שההורה כבר יודע, לעשות דברים שהילד תופס כנגדו לטובתו - זוהי אהבה גדולה. רק כהורים אנחנו מתחילים להבין את התנהגות האל, את האהבה לייצור מתפתח שמחייבת לאפשר לו לחוות גם מצוקה ולפרש את התנהגותנו כלפיו כרוע.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הסוכן סמית'
|
|
|
|
|
|
|
אבל לא כל רוע בחיינו הוא רוע מהסוג הזה. לפעמים דברים אינם כסדרם. כשמבודדים אלמנט מהמערכת, מהעיתוי ומההקשר שלו, הוא עלול להתעצם ולעבור מוטציה כך שבשילוב מחודש שלו במערכת הוא יגרום בה נזקים. כך נוצר רוע מוחלט ושום צ'אנטינג, מדיטציה או קבלה בחמלה לא יצליחו לשנות זאת. אלו הן אנרגיות שיצאו מאיזון ו"נדפקו" והדבר הומשל באופן מופלא בדמות הסוכן סמית' במטאפורת ה"מטריקס". יש קליפות שבני אדם יכולים לפצח, אבל יש "קליפות קשות" שאסור בכלל לנסות כי, נרד עימן שאולה. אותן צריך למגר ויש לנו אישור מהאלוהות לעזור לנקות ולאזן את המערכת.
במקרא זה נראה כמו עמים שאנו הורגים וזהו, אבל בספר הזוהר יש רמזים שונים לכך שבעצם האנרגיה שלהם חוזרת לאיזו מהות מקורית גולמית שממנה היא יכולה להתחיל מחדש ואנו בעצם עושים להם טובה גדולה ומשחררת. אך אבוי לנו אם נבלבל קליפה רגילה עם קליפה קשה, ונגרום למחיקה של חלקים חיוניים לצמיחת העולם, איזו קארמה אנחנו לוקחים על עצמנו אז. ומנקודת המבט המוגבלת שלנו כבני אנוש, איך בכלל נדע? במקרא אומרים לנו את זה במפורש. למשל: את עמלק אנו מצווים למגר בכל דור. אך פרעה, למרות כל מה שעשה לנו, מוצג בבירור כרוע מעורר צמיחה הכרחית בחיינו ונכתב בבירור כי האל הוא זה שמכביד את ליבו. גם בפרשה שלנו יש שימוש בלשון דומה על סיחון מלך חשבון, שהאל הכביד ליבו על מנת שלא ירשה לנו לעבור בשטחו ויפתח נגדנו במלחמה. איך נדע בוודאות עם מי יש לנו עסק במציאות של היום? האם האל מכביד את ליבו של נסראללה או שלפנינו קליפה קשה שיש למחוק מהעולם? לבב אנוש לא ידע תשובה זו בכוחות עצמו ושכלו.
מלבד הקריטריון של סוג העמים/סוג האנרגיה, מופיע בדבריו של משה בפרשה קריטריון נוסף הרלוונטי לתשומת ליבנו שאולי אנו יכולים להשתמש בו היום. משה מזכיר את הימים שלאחר שיבת המרגלים, כאשר העם בכה בכיית חינם והאל הבטיח להם בכייה לדורות בתקופה הזו של ט' באב. האל אמר להם אז לעלות בעוז ולכבוש את הארץ והם השתפנו ובכו. כשהם קלטו את טעותם הם התחמשו מיד וביקשו לעלות על האויב אך משה הזהיר אותם שהעיתוי אינו מתאים והאל אינו בקרבם. הם לא הקשיבו לו וספגו מפלה ואבידות. משה חוזר כאן על הסיפור הזה לפרטיו ומבהיר שיש זמנים במעגל השנה שמבחינת תדר אנרגטי פשוט לא משחקים לטובתנו.
כזו היא תקופת "בין המצרים" וזו לא סתם אמונה תפלה, זה סוג של תדר מעגלי שזמין לנו כל שנה גם כשהוא לא מתממש במלואו. נדהמתי לקרוא את פירוש "כלי יקר" שמדגיש כי אסור לישראל להיכנס למלחמה בתקופה שבין המצרים, כי אז התדר הזה מחזק אפילו את האויב הכי חלש שלנו והוא יכה בנו. אמש השתתפתי בהלוויה של אחד הקצינים שנהרגו בלבנון ולא הפסקתי לחשוב על כך שהתזמון משחק נגדנו ואנחנו לא קשובים ותהיתי כמה ישלמו על כך בחייהם בשבוע הזה. פרשות השבוע האחרונות סיפקו לי מספר הזדמנויות לקטר על מדיניות הגירוי-תגובה הישראלית או על התפרצות כוחנית כלשהי, אבל הדבר מגיע ממקום שהוא מעבר לנטייה פוליטית. לא ימין ולא שמאל. אני מאמינה בשימוש מושכל בשתי הגפיים שלנו.
מי ייתן ונשכיל להבחין בין רע הכרחי לרוע מוחלט ולא ניצמד לשום נרטיב שמחייב אותנו לפעול תמיד באופן זהה. שבת שלום
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | 70 פנים לתורה וזה הפן שלי. כרמל וייסמן עוסקת בהתפתחות אישית בעזרת כלי החוכמה היהודית. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
