 |
 |
|
|
|
|
|
|
| האומנם אין דרך אחרת להטמיע דברים בחוויה שלנו ולהתפתח מאשר לחוות את כאב השבירה והריפוי שבאיחוי, או שאפשר "לשים לב", תרתי משמע? |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
משה ממשיך לדבר אל העם, לספר את הצד שלו במאורעות שאנחנו כבר מכירים. את פרשת "ואתחנן" (לקריאה) הוא מתחיל בווידוי נדיר: "וָאֶתְחַנַּן, אֶל-יְהוָה.... אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹן. וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי". השימוש הכפול בשורש ע.ב.ר משך את תשומת ליבי, משה מבקש לעבור בארץ או להתעבר, להיוולד כנשמה בגוף. אך זה לא ייעודו, הוא זה שהאלוהות מתלבשת בו על מנת שיתקשר תורה לעם. המפרשים מתווכחים על מה בדיוק הוא קיבל כזה עונש ואני מרגישה שזה בכלל לא במונחים של גמול ועונש, זה פשוט ייעוד אחר.
 |
| קליפה קשה |
|
איך מבחינים בין ''קליפות'' שניתן לפצח (רע הכרחי), לבין ''קליפות קשות'' שאסור בכלל לנסות לפצח (רוע מוחלט), כי נרד עימן שאולה. ולענייני המציאות: האם האל מכביד את ליבו של נסראללה או שלפנינו קליפה קשה שיש למחוק מן העולם? |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
האל נענה לחצי מהבקשה: לראות - כן, לעבור/להתעבר - לא. הוא מנחה אותו לעלות על הר ולהתבונן. נושא הראייה תופס מקום מרכזי בפרשה זו, פתאום אני שמה לב שהציווי "ראה" חוזר מספר פעמים חסר תקדים. עד עכשיו בעיקר היו דיבורים ואנחנו שמענו. פתאום הניסוח הוא "תראו מה האל עשה לבעל פעור" ו"ראה, לימדתי אתכם חוקים ומשפטים" ואחר כך הדגש העצום על לא לראות תבנית ולא להכין לפיה פסל ומסיכה, שעוד נעסוק בה בהרחבה עוד מעט. זה גרם לי לחשוב על הקשר בין ראייה למעבר/עיבור. האם לראות, להתבונן, הוא מקום של תודעת עד נייטראלית, הכרה במהות הדברים, בעוד שלעבור משהו זה המקום של הידיעה דרך חוויה, משהו שעובר עלי או שאני עוברת בו הופך לחלק ממני, זו ההתעברות, זה מפתח אותי.
מעניין שהשורשים ע.ד וד.ע הם היפוכים, יכולת ההתבוננות ויכולת החוויה. ואחרי כל הדיבורים על ראייה בפרשה פתאום מופיעה קריאת שמע ישראל עם פרשיית "ואהבת". ובטקסט המקורי האות ע' בשמע והאות ד' באחד מוגדלות מאוד ויוצרות את השורשים הללו, עד, דע. אולי אלו הם שני המצבים הבסיסיים שלנו, אפס ואחד, אין ואני, העד והחווה. אז אולי העם העברי הם כל מי שירד לעולם הגשמי כדי לחוות (לעבור בו) ולהתפתח (להתעבר).
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מה, אסור לצלם?
|
|
|
 |
|
|
|
מאוחר יותר בפרשה משה פונה אל העם ומזכיר להם את מעמד הר סיני. הוא מדגיש מספר פעמים את העובדה שנשמע קול אך לא נראתה כל תמונה: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה...פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל ותמונת כל סמל תבנית זכר או נקבה... הישמרו פן תשכחו את ברית ה'... ועשיתם לכם פסל תמונת כל אשר ציווה ה' אלוהיך". הצורה הכי קלה לאדם לעבוד איתה זה דימויים, אך למרות שתמונה אחת שווה אלף מילים, אלוהים מעדיף להשאיר לנו קולות ומילים. משום מה, על טקסטים יש ויכוחים פרשניים ויש זרימה, זה לא מקבע. אך אם היה דימוי היינו נאחזים בו ולא מצליחים לדמיין משהו אחר או מופשט שעומד מאחוריו. זו הסיבה שספרים מפעילים את הדמיון ועשיית סרט על אותו הספר בוחרת עבורנו פרשנות אחת. הקיבעון המחשבתי שלנו בעקבות דימויים מתבטא בזה שאחרי שראינו את הסרט יהיה לנו קשה מאוד שלא לראות בדמיון את הדימויים של הסרט בזמן קריאת הספר, אפילו אם קראנו כבר פעם אחת את הספר לפני כן!
פוטנציאל הקיבעון המחשבתי של תמונה הוא עמוק ו"מסוכן" יותר לתודעה מאשר היאחזות במילים וקולות, כך נראה. והאלוהות נותנת לנו תורה שהפרשנות לה אמורה להתחדש מדי יום, היא
מנסה למנוע את ההתקבעות. התבוננות שטחית אל האורתודוכסיה של ימינו תעיד כי מצאנו את הטריק גם איך להתקבע על פרשנות של מילים ועשינו את מה שהאל הכי ביקש שלא נעשה "פסל תמונת כל אשר ציווה ה'", לקחנו את כל המצוות והתורה והחלטנו בדיוק מה זה והפכנו את זה לסוג של פולחן ויאללה, דת ממוסדת. במקום הזה שבו האל אמר שעדיף לא לראות כדי לא ליצור תבנית, כדי שהתודעה תישאר משוחררת ליצור בכל פעם דימויים חדשים בזמן הווה, קיבלנו נתיב אחר לעצמנו: לשמוע. להקשיב לעצמנו ולמציאות ולאל שמדבר דרך שניהם. שמע ישראל, כי קול אחד מדבר אלינו מתוך כל מה שנחווה כפירוד בסביבתנו הפנימית והחיצונית. והסיבה שהתחלנו לקבע גם את המילים והטקסטים של התורה היא שהפסקנו להקשיב לקולות.
"תנורו של עכנאי" הוא סיפור מפורסם בתלמוד שבו החכמים התווכחו אם תנור אחד כשר או לא ובסוף התערבה בת קול אלוהית שהכריעה בדבר, אך חכמי התלמוד לא קיבלו את הדין ואמרו שהם כבר לא משגיחים בבת קול עכשיו כשיש תורה והלכה כתובה והסמכות עברה לסגנון אחר. במקום הזה שבו הפסקנו להקשיב לבת קול האלוהית (ושימו לב, זוהי בת...) ואיבדנו את מידת הענווה, הכול התחיל להתעוות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מי שובר שמירה?
|
|
|
|
|
|
|
שימו לב שבציטוטים על התמונה והפסל, הפועל שהאל משתמש בו הוא ש.מר. תשמרו על נפשותיכם. הפועל הזה מופיע כמעט בכל אזהרה או טיפ בפרשה: "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם" או "רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך". בפרשנות של הבעש"ט לפרשה ב"הבעש"ט על התורה", עניין השמירה מתפרש פשוט כתשומת לב. הוא מסביר שכשאשר אדם מקבל על עצמו דבר מה הוא צריך תמיד לעמוד על משמרתו שאולי תזדמן לו המצווה הזו.
לשמור זה להיות בתשומת לב מתמדת, לא לאבד ריכוז, להיות בהתבוננות ולהצליח לזהות את הרגע בתוך המציאות שמזמין אותך לעשייה. זה מה שנקרא לשמור אצל הבעש"ט, לעמוד על משמרתך היינו לפתח את שריר תשומת הלב שלך. אז לשמור מצוות ולשמור שבת זה בעצם אימון תשומת הלב לתודעה ערנית. זה אימון בזיהוי הנקודה שבה העד המתבונן הופך ליודע החווה ונקרא לעשות וחוזר חלילה. נראה שאפשר לקיים את חוקי ההלכה כל החיים ולא לשמור מצווה אחת. תשומת הלב מאותגרת ביקום הגשמי על ידי גירויי החומר והשגרה השוחקים. האל מזהיר כי זה מה שיקרה לנו ברגע שנכנס לארץ, נתחיל לחיות, ניצור שגרות, נלד ילדים "ונושנתם בארץ". נושן מלשון ישן, להירדם בשמירה וגם להתקבע ולהתיישן באותה נשימה. הנטייה האוטומטית של האדם היא לשכוח, מזהיר האל. תשומת הלב היא המנגנון שנזכר.
בואו נתבונן לרגע בביטוי המדהים הזה, תשומת לב, שמשמעו בפשטות להניח משהו על הלב שלנו. האם הבחנתם שבשיח המקראי אנחנו אף פעם לא מדברים על משהו שנמצא בתוך הלב אלא עליו? הציצו בפרשיית "ואהבת" מיד אחרי קריאת שמע בפרשה: "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם--עַל-לְבָבֶךָ." הרבי מקוצק אמר על זה דבר מדהים: שכל התובנות והלמידה שלנו נוחתות לנו על הלב אבל לא נכנסות. רק כאשר הלב שלנו נשבר, הדברים שהיו מונחים עליו מחלחלים בין הסדקים ויוצרים לב שלם חדש עם ידע חדש שמוטמע בנו רק אז ולכן, הוא אמר (עוד לפני ברי סחרוף) ש"אין שלם מלב שבור".
האומנם אין דרך אחרת להטמיע דברים בחוויה שלנו ולהתפתח מאשר לחוות את כאב השבירה והריפוי שבאיחוי? או שמא, אם נקשיב להוראות ההפעלה המקוריות, ולא ניאחז בשום תמונה ולא נאגור דברים בלב כך שתמיד תהיה בו זרימה, הדברים המונחים על הלב יפעפעו ויפעמו בו, ונוכל להתעבר מבלי לעבור דרך שבר? ואולי, אם נצליח כמה שפחות לשבור שמירה, כמה שיותר לשים לב... ותשומת הלב אינה רק התבוננות, מרמז האל, היא גם אהבה, היא לעשות דברים מהלב, לשים את כובדו של הלב שלנו בכל דבר ולא באוטומט, "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".
ואולי, הכאב הוא בלתי נמנע.
שבת שלום ו... שימו לב, אה?
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | 70 פנים לתורה וזה הפן שלי. כרמל וייסמן עוסקת בהתפתחות אישית בעזרת כלי החוכמה היהודית. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
