 |
/images/archive/gallery/313/500.jpg כרמל ויסמן
נועם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| פרשת עקב
אם נחסל את נסראללה עלול לצוץ במקומו משהו גרוע יותר. פרשת השבוע |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בעקבות השבוע הקשה שעובר עלינו, זה נראה לי לא נכון לקרוא את הפרשה בכל ראי פרשני שאינו קשור למציאות. אחד הספרים העתיקים ביותר במסורת הסינית הוא "אמנות המלחמה" (לקריאה) שמכיל עקרונות של אמנות לחימה אשר תקפים וחשובים מאד הן לרמה האישית והן לרמה המדינית. היהודים הם עם הספר והרוחניות, הצד החזק שלהם אינו הגוף, אך בתנ"ך מתוארות מלחמות רבות בהם גברו בעזרת הכוח הרוחני של האלוהות שהתלבש בגופם. את העקרונות התיאורטיים של אמנות המלחמה היהודית אנחנו יכולים לגזור מחלקים שונים בתנ"ך, חלקם גם מפרשת השבוע הנוכחית.
 |
| אין שלם מלב שבור |
האומנם אין דרך אחרת להטמיע דברים בחוויה שלנו ולהתפתח מאשר לחוות את כאב השבירה והריפוי שבאיחוי?
|
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
פרשת "עקב" (לקריאה) מכילה ברובה מספרים שמחזקים את רוחנו למרות שהיא לא חוסכת מאיתנו תזכורת לחטאינו ונזיפות ואפילו קצת איומים מה יקרה לנו אם לא נהיה מחוברים לרוח האלוהית שבנו ולגדלות שלנו. דווקא תקופות קשות הן הזדמנות אדירה להסתכלות פנימה, לצמיחה ולהתעלות מעל העצמי הקטן לעצמי הפוטנציאלי והגדול שאני יכול להיות. אני מתארת לעצמי שבבתי הכנסת ברחבי הארץ השבוע ידגישו מסרי עידוד ישירים מתוך הפרשה כגון: "וְאָכַלְתָּ אֶת-כָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--לֹא-תָחוֹס עֵינְךָ, עֲלֵיהֶם.... כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ, רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי; אֵיכָה אוּכַל, לְהוֹרִישָׁם. לֹא תִירָא, מֵהֶם... וְגַם, אֶת-הַצִּרְעָה, יְשַׁלַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בָּם: עַד-אֲבֹד, הַנִּשְׁאָרִים וְהַנִּסְתָּרִים מִפָּנֶיךָ... וּנְתָנָם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לְפָנֶיךָ; וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה, עַד הִשָּׁמְדָם. וְנָתַן מַלְכֵיהֶם, בְּיָדֶךָ, וְהַאֲבַדְתָּ אֶת-שְׁמָם, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם: לֹא-יִתְיַצֵּב אִישׁ בְּפָנֶיךָ, עַד הִשְׁמִדְךָ אֹתָם"
יש לומר שזה בהחלט מתאר את המציאות ולמרות שכל העולם מתקשה להתמודד עם הסבל של תושבי לבנון, אף אחד לא ממהר להתייצב בינינו. נראה שלמרות המחיר הכבד שזה גובה בשני הצדדים יש כאן משהו מעבר, שיש לגבור עליו, סוג של רשע מוחלט שאפילו לא קשור לאויב עצמו אלא למלכיהם, השרים הממונים עליהם בעולם של מעלה. יש מאחורי המלחמה הזו הרבה מעבר למה שגלוי לעין, כנראה. אך ישנן שתי אזהרות ברורות בפרשה שכדאי לשים לב אליהן לפני שמתנפלים על לבנון בכל הכוח.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
כשהלב נאטם אל העורף
|
|
|
 |
|
|
|
מעניין שהפועל "להתנפל" מופיע פעמיים בפרשה הזו בתיאוריו של משה. מכיוון שזו מילה מקראית ניתן לדרוש את השורשים והאותיות שלה וזה די ברור שהמתנפל עשוי למצוא עצמו נופל. עקרון הלחימה המנחה בפרשה הוא: "וְנָשַׁל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶת-הַגּוֹיִם הָאֵלה מִפָּנֶיךָ--מְעַט מְעָט: לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר, פֶּן-תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה." אויבנו רבים כל כך שאיננו יכולים להתנפל עליהם בבת אחת ולחסלם. חיסול בזק שכזה עשוי ליצור ואקום שאליו יזרמו "חיות רעות" שזהו סמל רוע המוגדר במשנה (מסכת תענית) כגבוה יותר בהיררכיה מאשר ה"גויים", שהם כנראה אויבי הנשמה שפועלים בכל זאת מתוך דמויות אדם. ניתן לפרש הנחיה זו בפשטות לאור המצב שלנו: אם באמת נחסל את החיזבאללה מה נגלה מאחוריו? אולי את פצצת האטום של איראן? לתחושתי הפרשה מרמזת לחלק קרבות כאלו למספר מערכות קצרות בזמנים שונים ולתרגל אורך רוח וחשיבה לטווח ארוך.
האזהרה/הנחיה השנייה שהאלוהות מעבירה לנו בדבריו של משה, היא לא להתרברב בכוחנו מעשה ידינו ולנופף בזכותנו וצדקתנו על המקום הזה. משה מונה כאן את כל חטאותינו במדבר על מנת להוריד לנו את האף ולהזכיר לנו שאנחנו בעצם עם קשה עורף והוא אומר לנו בפירוש: "לֹא בְצִדְקָתְךָ, וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ, אַתָּה בָא, לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצָם: כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ". אל תיקחו קרדיט, זה לא בגללכם, זה לא שאתם יותר טובים או צודקים, יש פשוט רשע בעולם ותפקידכם לעזור למגר אותו.
צאו לקרב בענווה, דעו שאתם נלחמים למען כל מה שטוב בעולם ושווה לחיות בשבילו כנגד כל מה שמנסה לחבל בחיים כערך. תתחברו לכוונה העליונה של הסיפור הזה ומשם תצלח דרככם. אני מחברת לכאן את פרשנות הבעש"ט לאזהרה "ואבדתם מהרה" בפרשה. לטענתו הכוונה היא לפעול ביישוב הדעת, גם במצב שכזה, ולאבד את מידת המהירות. אם כך, העקרונות הם לא לפעול מתוך מהירות ולא מתוך יהירות.
הפרשנות המקובלת ל"קשה עורף" היא מעין עקשנות. בקבלת האר"י קיים ממד נוסף של התייחסות לעורף כצינור לזרימת השפע מהעליונים לתחתונים והמקום המרכזי שממנו יונקים כוחות חבלה חיצוניים על מנת להצר את זרימת השפע שלנו. לכן פרעה אותיות עורף, שאכן לשם הוא התחבר אלינו עם המצרים שלו. בדרש שלי היום, אני מוצאת זווית פרשנית חדשה למושג קשה עורף. כיום המילה עורף מתייחסת לעומק האזרחי של המדינה. בשבוע האחרון רבו העדויות על זקנים חולים שננטשים בצפון רטובים במיטותיהם, עניים ללא מזון במקלטים, כלבים וחתולים שבעליהם נטשו בבית ללא מזון ומים, לצד תלונות על מיעוט העזרה מהמדינה בעניין.
קשות העורף שלנו מתפרשת אצלי השבוע כמקום שבו ליבנו נאטם אל העורף שלנו. חיזוק לפרשנותי אני מוצאת במשפט אחר בפרשה: " ומלתם את עורלתם לבבכם ןעורפכם לא תקשו עוד". זהו המשך ישיר לעבודת הלב כפי שהגדרנו אותה בשבוע שעבר, לאפשר לעצמנו לראות ולכאוב ולהושיט יד, זה לחיות את הגדלות שלנו בענווה. אנו נקראים לפתוח את הלב על מנת שלא יתקשה העורף ולהבטיח את זרימת השפע לכל חלקי הגוף הזה שהוא אחד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עבודה מיראה ומאהבה
|
|
|
|
|
|
|
אני חשה שהפרשה מנסה לענות על שאלה אחרת שמקננת במוחי והיא למה דברים כאלה קורים לנו כל הזמן. מדוע בעצם אנחנו צומחים דרך ייסורים? גם בפרשה זו וגם ב"ואתחנן" בשבוע שעבר מדברים הרבה על עבודת האל הן מתוך יראה והן מתוך אהבה. בשבוע שעבר הצעתי שהלב צריך להישבר כדי להיפתח אך פספסתי את מה שחוזר ומודגש בפרשה זו, שיש גם את דרך האהבה. דרך היראה היא לא רק התחושה שלנו כלפי האל אלא גם הדרך היחידה לתפעל אותנו להתפתחות במציאות. אנחנו נשתנה כשנפחד, כשיאיימו עלינו, כשיהיה חיכוך. אבל אם נבחר בדרך האהבה ותשומת הלב תרתי משמע כפי שפירשתי בשבוע שעבר, נהפוך לאקטיביים, נותנים, נוכל לעקוף את המשברים ותהיה זרימה במקום שהלב ישבר ויתאחה בכל פעם.
ההתפתחות שלנו מן הסתם הולכת זיג זג בשני הדרכים אך בידינו היא ללכת יותר באהבה מאשר ביראה, להגיע פחות ופחות למצבים שבהם הרע צריך לעורר אותנו. משה ממשיל בפרשה את האופן שבו האל מייסר ומענה אותנו ליחסי אב ובן "וְיָדַעְתָּ, עִם-לְבָבֶךָ: כִּי, כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ, יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְיַסְּרֶךָּ". התנ"ך הוא ממש לא בכיוון של עקרון הרצף, הוא מקדם דרך שבה יש להציב לילדים גבולות ברורים דווקא מתוך אהבה. פרשנים חסידיים רבים תופסים את כל הקשיים העוברים עלינו כרחמים גדולים שנחוצים להתפתחות וההתעוררות שלנו וככל שיכולת ההכלה שלנו גבוהה הקושי מאתגר יותר ופוטנציאל הצמיחה גדול יותר. דווקא המצוות (או כל תרגול רוחני רציני שלקחתם על עצמכם) והאמונה הם שאמורים לאפשר לנו לחזק את רוחנו על מנת לעמוד בכל זה, על פי הפרשה.
הבעש"ט ב"הבעש"ט על התורה" מסביר את הקשר בין שני הדברים במשל: הקב"ה הוא כאבא מזהיר את התינוק שלו שלא ילך יחף מפני שהוא חושש שהוא יפגע. הוא נותן לו מצוות שיגדרו לו גבולות בעולם הזה שהתינוק עוד לא התחיל להבין איך הוא פועל והוא עיוור כרגע לגורמי סיכון שיש בו. התינוק מקשיב לאב רק מתוך פחד להמרות את פיו כאשר הוא נועל את הנעליים האלה. אבל כשהוא מתפתח ומבין את רוח העולם, הוא עצמו ימנע מללכת יחף מתוך אהבה לעצמו וחוסר רצון לפגוע בעצמו. סיפורו של הבעש"ט המכוון להדגמת עבודת האל מיראה או אהבה, נותן לי את האישור לכך שאהבה לאל היא בעצם דרך אהבה לעצמנו, לניצוץ האלוהי שמגולם בנו. ובאופן שבו אנו שומרים על עצמנו (היזכרו בשבוע שעבר כיצד פירשנו את מושג השמירה), אנו בעצם מקיימים את מצוות האל באהבה. אז תשמרו על עצמכם, על תושבי הצפון ועל החיילים.
ושתהיה שבת של שלום שתשמש לכם הפוגה מרעננת מהמלחמה הזאת.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | 70 פנים לתורה וזה הפן שלי. כרמל וייסמן עוסקת בהתפתחות אישית בעזרת כלי החוכמה היהודית. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
