 |
 |
|
|
|
|
|
|
| נביא מקרבך יקים לך ה' אלוהיך: אין שום סיבה שאדם אחר יהיה הנביא שלך. אם אתה רוצה מנהיג, תמצא את החלק הזה בתוכך ותטפח אותו מבפנים. פרשת שופטים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פרשת שופטים (לקריאה) מתחילה במשפט "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ". חשיבת הפשט שלנו הולכת מיד להיבט המוסדי ומדמיינת מערכת משפט ומשטרה שמטרתה לאכוף את התורה כחוק. אך בפרשנות החסידית-קבלית לוקחים את הפסוקים להקשרים בתוככי נפש האדם ולומדים מהם תורה אחרת. לפיכך ארצה לדבר אתכם היום על השיפוטיות. שיפוטיות היא תכונה המשותפת לכל אדם באשר הוא, על אף שהיא מגיעה במינונים וסגנונות שונים ויש גם מי שמנסה לבטלה בשם הרוחניות/יחסיות תרבותית/פוסט מודרניזם.
 |
| פיתוח שריר החיים |
|
אי אפשר שכולם יהיו עשירים. צריך שיהיה כאלה שיאפשרו לאחרים לתת משלהם |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
היהדות אינה תורה של שוויון נעדר-שיפוט. היא מכירה בכך שלכל דבר יש חלק, תפקיד ומשקל סגולי שונה בעולם (ואולי רק במובן הזה אנחנו עם סגולה) והיא נותנת לנו כלי שיפוט על מנת לזהות את המשקל הזה. הוגים ופרשנים יהודיים (כדוגמת הרבי נחמן מברסלב) מכירים בכך שאיננו יכולים לבטל את השיפוטיות שלנו. באופן כללי, הגישה היהודית נמנעת מלקרוא לביטול של תכונה/רכיב/יצר מסוימים מתוך הבנה שההתנגדות אליו רק תיצור מאבק שיעצים אותו. השיטה היהודית היא של איזונים ובלמים שישמרו את הרכיב הזה במינון נמוך על אש קטנה ותחת שליטה, כשלעיתים אף מוצאים את הדרך להשתמש בו לטובת המערכת (השעיר לעזאזל הוא דוגמא אחת מני רבות לעקרון זה).
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
טוב זה לא רק נעים
|
|
|
 |
|
|
|
תחילה, כדאי להבהיר את המושג שיפוט. אנו נוטים לפרש שיפוט בצורה שלילית, במובן של ביקורת או חלילה ביטול של עצמנו/של אחרים, או שימוש בסולם היררכי המבוסס על יחסי כוח בעייתיים. משמעותו המקורית והפשוטה של שיפוט היא יכולת הבדלה ואבחנה. ללא יכולת כזו כל החומר בעולם יהיה כגוש אחד, נתקשה לקבל הכרעה כלשהי ונתקשה ליצור כשהגבולות בין דברים יהיו מטושטשים. מסורות התפתחות רבות שואפות "להיות אחד" אך יש להיזהר מתפיסת אחד שהיא גוש תוהו ובוהו של אי מובחנות שיוריד לטמיון את כל היצירה, הייחודיות והרווח שהשגנו מעצם הבריאה.
האחדות ה"אמיתית" אינה חזרה למצב ממנו יצאנו כאילו דבר לא היה, אלא חזרה ממקום אחר, מעובד, מעובר. ובשביל זה צריך את האיכות הקווית, יכולת ההבדלה, הבירור והגידור המגולמת ב"משפט". בקבלה הזוהרית משפט אכן מגלם את הזכר האלוהי והאיכות הקווית, לעומת "צדק" המגלמת את האיכות הנקבית והשכינה המעגלית. לזיווג ביניהם, אגב, קוראים "צדקה", וזו מייצגת מציאות ספיראלית, כאוטית למראה אך יש בה דפוסי סדר, לא שוויונית לכאורה אך יש בה הוגנות והיגיון.
בנוסף, אנו נוהגים לתפוס שיפוט בין טוב לרע בצורה פשטנית. בחסידות יש דגש רב על טוב ורע כעניין של הקשר אך אין יחסיות מוחלטת ויש עוגנים המאפשרים גיבוש עקרונות של שיפוט, אם כי עוגנים אלו לא תמיד תואמים את מה שלמדנו בבית הספר או מכונים "אובייקטיבי". אדגים מהפרשה: "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין-דָּם לְדָם בֵּין-דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע", מפרש רש"י: "יפלא" לשון הבדלה, בין דם טמא
לדם טהור או בין נגע טמא לנגע טהור. המילה "נגע" נתפסת מראש כסוג של מחלה, כמשהו רע. אז איך ייתכן פתאום שיש נגע טהור, נגע שהוא חיובי, מרפא, לטובה העליונה של ההתפתחות שלנו? טוב ורע הוא לא בדיוק מה שאנחנו חושבים, אנו נוטים לזהות טוב עם נעים ורע עם לא נוח או כואב, אך מי אמר שיציאה מאזור הנוחות או התפתחות דרך כאב אינם ריפוי עבורנו?
היחסיות של הטוב והרע באה לידי ביטוי בכך שאין דבר שאפשר לומר עליו שהוא רע בפני עצמו, מהותית-אונטולוגית. הרוע הוא תוצר של הקשר, של חלל שנפער, כמו אותו חלל שנמצא בשדה בין הערים בפרשה, ואיש לא ראה כיצד נשפך דמו. אבל אין לקחת את זה למקום שהכול יחסי ואין שום קריטריון לשיפוט. הקריטריון הוא תלוי הקשר, לגופו בזמן ובמקום ולעיתים שונה מאדם לאדם, אך הוא מאד ברור ולאדם כלים לשפוט עבור עצמו: מה שייך לו כרגע ומרפא אותו ומה לא?
אהבה אינה בהכרח דבר טוב ומבוקש בכל מצב. אהבה אינטנסיבית מדי יכולה להפוך למטרד ומחנק ובבירור הפנימי שלנו נרצה להרחיקה מאיתנו כי היא לא שייכת ל"אני" ואף עומדת בדרכו להתפתחות. כעס אינו בהכרח דבר רע שרצוי להימנע ממנו. ישנו כעס קדוש של האני שהוקטן ונרמס שרוצה לשוב ולתפוס את מקומו ואין לו ברירה אלא לנער כמה פולשים טורדניים כדי להשיב את עוצמתו. לכן צווה בפרשה "לא תסיג את גבול רעך", כבד את המרחב האנרגטי שלו. כי גם כוונה "טובה" יכולה להיות מזיקה כשהיא בזמן ובמקום הלא נכונים. הכול יחסי אך ל"אני" יש עוגן ברור לברר לעצמו מה מסייע לו למלוך על עצמו ומה מעכב בעדו, וזוהי מהות השיפוט.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שערי הדמיון המודרך
|
|
|
|
|
|
|
אם נחזור לפסוק, השיפוטיות שלנו ממוקמת היכן שהיא יכולה לשרת אותנו, בשערים האנרגטיים של הגוף, היכן שאנרגיות רבות חולפות ומבקשות להשפיע עלינו ולהתערבב עמנו. בשערים הללו חשוב שנהיה מודעים ושנוכל להבדיל בין מה ששיך לנו ומה שלא. רבי מרדכי לניר מאישביץ כותב בספרו "מיי השילוח" כי את הפרשה הקודמת סיימנו בציווי שמחה בעלייה לבית המקדש שסימנה התרחבות והתפשטות, אך בשגרת היומיום בבית חשוב שיהיה חוק, שתהיה מסגרת, למנות שופטים ושוטרים לנפש על מנת שיהיה לנו גידור, גבולות. הדיאלקטיקה והתזמון בין הגבול להתפשטות בתוכנו היא התורה כולה.
ניתן לפרש את "שעריך" כפתחים אנרגטיים בגוף, ברוחם של החסידים שהזכרנו, אך השבוע שמעתי תורה נפלאה מפיו של הרב דיויד אינגבר מניו יורק, המפרש את השער כשערי הדמיון. בלשון הקודש הפועל לדמיין הוא בעצם "לשער" ולכן השערים מרמזים לעבודה עם דמיון ובעזרת דמיון מודרך וראיה פנימית. פרשנות זו אינה סותרת אלא נותנת כלי נוסף לגידור ובירור עצמי בעזרת החלק שבי שהוא שופט ושוטר. עבודה עם דמיון מבודדת רכיב שאני מזוהה עימו בדרך כלל ועושה אובייקטיפיקציה שלו, מעבירה אותו מתחום הסובייקט לאובייקט שאני יכולה לבחון ולהשליך עליו. עצם הבידוד בדמיון הזה הוא כבר פעולת שיפוט והבדלה שגורמת לי להבחין, תרתי משמע.
בעברית המילה להבחין היא גם מילה של הבדלה ובירור וגם מילה של ראייה ואכן בפעולת הראייה עצמה טמונה יכולת השיפוט. להזכירכם, בספר שמות, כאשר יתרו ייעץ למשה למנות שופטים על העם הוא פתח במילים "אתה תחזה". החיזיון בדמיון, הראיה הפנימית היא השיפוט. אנו נוטים לבטל את הדמיון כפנטזיה או השתוללות של תת מודע, אך הדמיון הוא השער, מסורות רוחניות רבות, לרבות בספרות הקבלית, הכירו בדמיון ככלי מרכזי לעיבוד ויצירת מציאות ותהליך ההבדלה המכונה "שיפוט" הוא חלק קריטי בתהליך הזה.
רובנו חשים שאנו שופטים בעזרת המוח או הרציונאל אך מבחינה אנרגטית, השיפוט ממוקם בצ'קרת הלב דווקא. ולא בכדי הלב מוזכר מספר פעמים בפרשה כמקום ממנו מתקבלות ההחלטות. הבעש"ט מפרש כי "מלך ישראל" המוזכר בפרשה הוא בעצם ליבו של ישראל, הלב שלנו. אלוהים מסכים בפרשה שנבקש לעצמנו מלך או נביא אך הוא מדגיש שיהיה זה מישהו מקרבנו, מאחינו, כמונו. הפרשנות המסורתית טוענת לאתנוצנטריות, מקרב עם ישראל/היהודים, אך אני לוקחת את זה למקום האינדיבידואלי: אין שום סיבה שאדם אחר יהיה הנביא או המלך שלך. אם אתה רוצה מנהיג, תמצא את החלק הזה בתוכך ותקים אותו. מקרבך ממש, בפשט הכי פשוט. ואולי זו הסיבה שהאל יוצא נגד כל הקוסמים והמנחשים המעלים באוב והמתקשרים את המתים. התופעות הללו נפוצות בעולם הניו אייג' של היום לא פחות ואולי אף יותר משהיו נפוצות בימי המקרא, אך המסר נשאר זהה: זה לא אתה. זה לא מקרבך.
לישות שאתה מתקשר יכול להיות מסר מופלא ומעצים לבני האדם אך אל תיתן לתוכן להשכיח ממך את העובדה שאתה נותן את הכוח שלך ומשעבד את האמונות שלך על המציאות כרגע לדבר זר, גם אם מתאים לך כרגע להיות מזוהה עם המסרים האלה כסוג של אמת אוניברסאלית, אם יש בכלל דבר כזה. זהו המקום שבו צריכים לעמוד השופטים והשוטרים בשעריך ולעזור לך למצוא את קולך שלך, כי האדם נועד לתקשר רק את האני הגבוה שלו ולהיזהר מכל מי שקורא לעצמו שליח של האל. לפעמים, מזהיר האל, גם בתוכך יקום נביא שקר, חלק שיספר לך שקרים ויגרום לך להאמין בדברים שלא מחוברים לאלוהות ולמציאות האמיתית. והכלי היחיד שיהיה לך זה השיפוט והעבודה המתמדת על יכולת האבחנה, כדי להיות יותר ויותר עצמך ולמלא את ייעודך במערך הזה.
שבת שלום.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | 70 פנים לתורה וזה הפן שלי. כרמל וייסמן עוסקת בהתפתחות אישית בעזרת כלי החוכמה היהודית. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
