 |
/images/archive/gallery/518/824.jpg
צילום: סטוק אקסצ'יינג'  |
|
|
|
|
|
|
| רבי נחמן לימד שגם בעצלות וגם בזריזות יש התעסקות גדולה מדי בעצמנו. החיים מתקיימים לעולם דווקא בסוד 'נשיאת ההפכים', כלומר ביכולת להכיל את התנועות השונות וההפוכות כמזינות ומפרות זו את זו. טור של צבי איל |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
במקצב התרחשויות היומיום מתוח גשר החיים בין שני קצוות - שאנטי קיצוני מצד אחד ומירוץ מטורף מצד שני, וביניהם מדרגות ביניים רבות. הבחירה היכן למקם את עצמנו במרחב הזה נתונה בידינו, כאשר בכל הכרעה יש כמובן רווח והפסד. ההישגיות השאפתנית יכולה לזַכות אותנו בהרבה מאוד - כסף, ידע ואפילו עשייה נמרצת לטובת החברה, ואלה בוודאי יביאו עימם גם תחושות סיפוק ומיצוי אישי עמוקות. ואולם יחד עם זאת מובן לנו שישנו גם מחיר לא פשוט שמתלווה למרדף הזה - לרוב הוא גורר שחיקה מתישה שעלולה להותיר אותנו עייפים ולא מרוצים, חסרי כוחות וקהי רגש, מרגישים שברחנו מעצמנו בכל הדרך הזאת.
 |
| גם בשביל חוכמה צריך קצת שכל |
|
רבי נחמן ידוע כמי שהציב על נס את חוסר ההתחכמות בדרכי החיים. אבל מסתבר שחיים פשוטים אינם עניין פשוט כל כך |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
מצד שני, בנטייה אל המתינות והמרגוע יש הרבה הקשבה עצמית ושלווה המזכה אותנו בשמחה פנימית של השלמה נינוחה, ואולם גם כאן המחיר מובן לנו היטב - הריחוק מן השאיפות ומן המרוץ להגשמתן אינו מאפשר לנו באמת 'לראות עולם', להרחיב אופקים ולכבוש יעדים. אין בפסטורליה הזאת את אותו 'רעל בעיניים' ואנדרנלין הזורם בעורקים של תאוות המפגש עם עולמות חדשים ומסעירים, עם לימודים מפתיעים ושונים ממי שהננו.
וכך, בסבך שיקולים ולבטים אנו מנתבים את מסלול החיים עלֿ פי המינונים שנראים בעינינו נכונים ומתאימים לנו, יודעים שאנו מרוויחים חלק ומפסידים חלק אחר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
זריזות במתינות היא תיקון לגאווה
|
|
|
 |
|
|
|
ובכן, מסתבר שבהחלט יש מה לעשות, ועוגת החיים האמיתיים שלמה יותר ככל שנוגסים ממנה בפה מלא יותר. גדולי ישראל וחכמי הנסתר לימדו שחיים אמיתיים אינם אףֿ פעם בחירה בין אפשרויות וכיוונים שונים. אדרבא, חיים מתקיימים לעולם דווקא בסוד 'נשיאת ההפכים', כלומר ביכולת להכיל את התנועות השונות וההפוכות כמזינות ומפרות זו את זו. האם אהבה היא נתינה או קבלה? האם חינוך טוב הוא הצבת גבולות ברורים או הענקת חופש ומרחב? האם לימוד הוא צבירת ידע או הפנמה ועיכול אישיים? כל ניסיון להכניס עניין חי לתוך סד של "או או" נועד לכישלון ולהריגת החיים שבו.
המושג הספציפי שבו השתמש הבעלֿ שםֿ טוב ביחס לעניין שלנו הוא 'זריזות במתינות'. הזריזות היא השאפתנות המתמדת, הפעלתנות והעשייה הבלתי פוסקות. לעומת זאת המתינות היא תכונת ההשתהות הסובלנית. לא הזריזות ולא המתינות יכולות להתקיים לבדן. הבחירה האמיתית איננה "או זריזות או מתינות" (וגם לא איזושהי תערובת של שניהם במינונים שונים). הבחירה האמיתית שונה לחלוטין - או זריזות במתינות או לא זריזות ולא מתינות. 'זריזות במתינות' איננה 'קצת מזה וקצת מזה'. אין זאת פשרה וגם לא שילוב כמותי. 'זריזות במתינות' שונה באופן איכותי עמוק. בשילוב של זריזות עם מתינות מתגלה זריזות
מסוג שונה לחלוטין וגם מתינות אחרת לגמרי. 'זריזות במתינות' היא מקצב חיים שיש בו בו-זמנית מרץ, פתיחות לסביבה, עירנות ומוכנות ללמוד ולהתחדש מצד אחד, ויחד עם זה שהות לעכל ולהפנים את הנלמד, ותשומת לב רגישה שלא להפסיד את עדינויות החיים בניסיון 'לבלוע אותם', מצד שני.
אמר הבעלֿ שם טוב כי זריזות במתינות היא תיקון לגאווה. מדוע? כל אחד מן הצדדים, הן הזריזות והן המתינות, כשהם לבדם, הם בסופו של דבר שקיעה של אדם בעצמו. מי שהוא רק מתון איננו פתוח להתמסר למען האחר וטובתו ואיננו יוצא מעצמו ומעולמו. ואולם גם זריזות יתירה של עשייה תזזיתית, ואפילו אם היא עשייה למען אחרים, עלולה להיות כיסוי מחוכם לאותו עניין. מי שרק רץ לעשות ולפעול למען הזולת, ואיננו עוצר להקשיב לצרכיו של הזולת ורגישויותיו איננו באמת מטיב עימו. אדם כזה עלול לפגוע ולדרוך על חברו בכמה וכמה עניינים תוך כדי פעולותיו למענו (מן הסתם אחר כך גם יבוא בטרוניה אל החבר הפגוע ויראה בו כפוי טובה על שאינו מודה לו על כל מאמציו). הדבר דומה לסיפור המוכר על מתנדב מן הצופים שאוחז בכוח בידה של זקנה כדי להעבירה את הכביש בניגוד לרצונה. הזריז שאינו מתון והמתון שאינו זריז שקועים שניהם בעצמם, ובסופו של דבר גם מעצמם הם רחוקים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שלא לדחוק את השעה
|
|
|
|
|
|
|
המילים שבהן כינה רבי נחמן את התכונה המופלאה הזאת היו 'אריכות אפיים'. התכונה הזאת, כפי שמבאר רבי נחמן, היא הרבה מעבר לסבלנות במובנה המוכר. אריכות אפיים היא ביטוי של אמונה פנימית יציבה שעל ידה החיים חותרים אל מטרתם, לא בהשגת יעדים חיצוניים ולא בכיבוש פסגות הנחשבות למדד של הצלחה בעיני החברה, אלא בהגשמה פנימית אמיתית ויציאה של המאוויים הכמוסים והחלומות הגדולים אל הפועל. במסע הזה, אומר רבי נחמן, מתקיימים במקביל שני הצדדים שהזכרנו: עקשות תקיפה החותרת במרץ ובזריזות אל יעדה, בביטחו,ן במסירות ובגבורה, ולצידה מתינות סובלנית אשר דווקא מפני ביטחונה הגדול בהצלחה שבאחריתה, גם איננה נבהלת מפני עיכובים, מכשולות ונסיגות זמניים. דווקא תוקף הזריזות הוא זה המאפשר גם יישוב הדעת אמיתי וריחוק מפזיזות, ודווקא המתינות המיושבת מאפשרת את נחרצות ההסתערות קדימה.
רבי נחמן בעצמו היה 'אלוף העולם' בתכונתו הזאת. מהסיפורים עליו מתרקמת דמות של אדם שחי חיים עשירים ומלאים, שלא היה דומה לו בזריזות ולא היה דומה לו במתינות, ובעיקר – לא היה דומה לו ביכולת להכיל את שני הצדדים באופן אורגני:
"ורבנו היה בדבר זה חידוש נפלא מאוד, כי היה זריז בתכלית הזריזות, שלא היה דוגמתו בעולם, וכל דבר שהיה צריך לעשות, אפילו בענייני עבודות גשמיות, היה עושהו בזריזות נפלא מיד דווקא, וכל שכן בעבודת ה'. ואף על פי כן היה מתון גדול. כשראה שאינו עולה בידו היה מתון מתון. רק שצריכים להתגעגע ולכסוף לה' יתברך תמיד, גם בעת שאין עולה בידו עבודת ה' כראוי, ולבלי לייאש עצמו כלל משום דבר..."
(חיי מוהר"ן, שלא לדחוק את השעה ב)
בדבריו לחסידיו חזר רבי נחמן על העיקרון הזה פעמים רבות - על הצורך שיאריך אדם אפו בכל מה שעובר עליו ושלא ידחוק את השעה, שכן רוח התזזית מעידה לרוב על היסטריה פנימית, ואילו אריכות האף היא ביטוי לחיים המתנהלים על פי מקצב פנימי אותנטי והיא המאפשרת את ההתקדמות באמת. בחן האופייני לו נתן רבי נחמן ביטויים פשוטים לעקרונות העמוקים הללו, והלביש אותם בדוגמאות מחוייכות מחיי היומיום:
"מי שרוצה לישון, ואינו יכול לישון – העצה לזה – שלא יכריח את עצמו כל כך לישון, כי כל מה שמכריח עצמו יותר לישון מתגברת עליו ביותר מניעת השינה. ועניין זה גם בכל הדברים שבעולם, שלא יכריח עצמו ביותר. כי כל מה שמכריח עצמו ביותר לאיזה דבר מתגבר עליו ביותר ההפך דווקא. ואפילו בעבודת ה' צריכין לפעמים זאת לבלי להכריח עצמו יותר מדי. אף על פי שבאמת צריכין להיות זריז גדול מאד לקדש עצמו כראוי ולזכות לעבודת ה' בשלימות במהירות גדול, ואסור להניח מיום לחבירו כלל... אף על פי כן לפעמים, כשרואה שמתגבר ומכריח עצמו לאיזה דבר ואינו עולה בידו, צריך לפעמים להמתין ולא ליפול בדעתו מזה ולא לבלבל דעתו כלל במה שאינו זוכה לאותו הדבר. וימתין קצת עד שיבא עיתו... "
(שם)
"אמר רבי נחמן שעל ידי שמלמדי התינוקות דוחקים בהם מאוד, על ידי זה אין הילד יודע כלום. וצריך להיות אמן גדול, ללמד את הילד בהדרגה, בלי איום ובלי דוחק גדול, ועל ידי זה יקלוט יותר בנקל. כי אמר שהמלמד חוזר עם הילד ואומר לו – "זכור, זכור", ובלשון אשכנז – "גידֶנק זֶ'ה, גידֶנק זֶ'ה, עד שאחר כך כששואלים את הילד מה פירוש הפסוק שלמד, יוכל להיות שישיב הילד – שפירושו "גידֶנק זֶ'ה"…
(שם ג)
צריך להיות זריזים וצריך להיות מתונים, וגם את לימוד התכונה הזאת בעצמה צריך לעשות בזריזות וצריך לעשות במתינות...
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | לעבור את הגשר צר: מדריך מעשי לחוכמת רבי נחמן מברסלב. צבי איל הוא מחבר הספרים ''מי שטעם יין הונגרי - חיים של טעם, חיים של משמעות'' על פי חוכמת ארון הספרים היהודי. ו''כששומעים סיפור זה אחרת'' - התמודדות וצמיחה ע''פ רבי נחמן מברסלב. הוצ' ידיעות ספרים | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
