 |
 |
|
|
|
|
|
|
| על פי ר' נחמן מברסלב, העונש הבא על האדם איננו עניין חיצוני אלא חשיפה של עומק הכיעור שבו בעצמו, ואילו עין טובה על העולם תחזק גם את הטוב שבתוכו |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
זה קורה לנו לפעמים – מישהו מרגיז אותנו עד שממש מתחשק לנו "להראות לו מה זה", ללמד אותו לקח כזה שיבין פעם אחת ולתמיד שככה הוא לא יכול להרשות לעצמו להתנהג. אבל קורה לעיתים שאיזו תחושת בטן עמומה מציקה לנו ולא נותנת לנו להשיב לו "כגמולו". אנו עשויים להרגיש שלמרות העוול שנגרם לנו, אין זה לגיטימי להגיב כפי שהיינו רוצים. לפעמים אפילו איננו יודעים מה גורם לנו לחוש כך, אך לפעמים התחושה הזאת מבשילה למשהו שאנו יכולים להסביר לעצמנו במילים מפורשות. אז מכה בנו לפתע ההבנה שבמיליון הזדמנויות אחרות התנהגנו אנחנו בעצמנו כפי שמתנהג אלינו כעת העומד מולנו. בקלות רבה היינו יכולים להיות במקומו, ומנקודת מבט שכזו כל הסיפור נראה אחרת...
את התחושות האנושיות המוכרות הללו קושר רבי נחמן לענייני השגחה עליונים, ומגלה כי בסיטואציה פשוטה שכזאת חבויות דרכי הנהגה נסתרות של הבורא אשר מגלגלות לפתחנו שותפות עמוקה בחריצת גורלנו.
 |
| בשבח הבלאגן |
|
מתוך הטירוף, השכרות, ממקום שלמעלה מהדעת – מתחיל מחדש מסענו הרוחני |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
"ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו (מסכת אבות פרק ג משנה טז)".
שמעתי בשם הבעל-שם-טוב: שקודם כל גזר דין שבעולם, חס ושלום, מאספין את כל העולם ושואלים אותם אם הם מסכימים לדין ההוא. ואף את האיש בעצמו שנגזר עליו הדין, חס ושלום, שואלין אותו אם הוא מסכים, ואם מסכים אזי נגמר הדין, חס ושלום.
וביאור הענין הוא, שבודאי אם ישאלו אותו בפירוש על עצמו, בודאי יכחיש ויאמר שאין הדין כן. אך מטעין אותו, ושואלין אותו על עניין אחר כיוצא בו, והוא פוסק הדין, ואזי נגמר הדין. וזהו "ונפרעין מן האדם מדעתו", כלומר ששואלין דעתו. ואף על פי כן הוא שלא מדעתו, כי אינו יודע שהדין הוא עליו.
והענין הוא עמוק מאוד, איך שואלין כל אדם. כי בכל הדיבורים וסיפורים שאדם שומע, ימצא שם דברים גבוהים ורמים, וצריך להיזהר בזה מאוד, לבלי לגמור הדין עד שישנה וישלש, כי הוא סכנת נפשות. והדברים עתיקים, כי יש בזה, בענין ספורי דברים, ענינים גבוהים.
(ליקוטי מוהר"ן חלק א קיג)
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מדעתו ושלא מדעתו
|
|
|
 |
|
|
|
פירושה הפשוט של המשנה שמצטט רבי נחמן בפתח הדברים הוא שלעיתים נפרעים מהאדם מדעתו ולפעמים שלא מדעתו. כשאדם מבין את פשר הייסורים שהוא עובר ומצדיק אותם הרי זה בבחינת "מדעתו", כלומר בהתאם להשגתו. ואולם כשאדם איננו מבין מדוע הוא סובל ולפעמים אף מתריס כלפי מעלה בגין כאביו, הרי זה בבחינת "שלא מדעתו".
בשם סבו, הבעל-שם-טוב, מביא רבי נחמן ביאור שונה, מופלא ועמוק לדברי המשנה, ביאור שהוא הרובד הנסתר בפירוש הפשוט שהבאנו. "מדעתו" ו"שלא מדעתו" אינן שתי אפשרויות אשר פעמים ואחת באה לידי ביטוי ופעמים האחרת. בכל מאורעותיו של אדם, ובכל מה שמזמנת לו ההשגחה, שלובות הדרכים.
"מדעתו" הוא הביטוי של השותפות שלו בחריצת גורלו, ו"שלא מדעתו" הוא ביטוי לכך שהדבר נערך בלא מודע. מה שמתאר רבי נחמן כפנייה בשאלה אל ה"נידון" הוא למעשה מפגש עם סיטואציה שהיחס של האדם אליה מכריע את דינו מלמעלה. על-פי זה, נהג ש"חתך" נהג אחר בכביש ייענש לפי תגובתו ולפי מה שנראה בעיניו שיש לעולל למישהו אחר ש"חתך" אותו בעצמו.
אותו רבי נחמן שהטמין סודות ורזים בסיפורי מעשיות על מלכים, על נסיכות ועל פשוטי
עם, אותו רבי נחמן ידע היטב כי גם במלכים ובנסיכות של ממש ואף בנו כולנו טמונים סודות עליונים. השגרה הנראית בנאלית כל-כך של "הדיבורים וסיפורים שאדם שומע" מתגלה למעמיקי ההבחנה כקצה קרחון של תעלומות וסערות החיים שלנו. היומיומי והפשוט הוא סעיף דק המקושר אל שאר כל צדדי החיים הגלויים והנעלמים. ב"כאן ועכשיו" מתמצים ובאים לידי ביטוי העבר והעתיד גם יחד. ההתנהלות שלנו ב"כאן ועכשיו" מבטאת את היחס שלנו אל עברנו ועל-פי זה מוכרע גם עתידנו.
המציאות הגלויה שאנו באים איתה במגע במהלך כל חיינו, המציאות שמחוץ לנו, מפגישה אותנו עם חלקים מעצמנו, עם מה שנסתר בתוכנו. היחס שלנו אל אחרים, והיחס שלנו אל התרחשויות שמזומנות לנו הוא גם יחס אל מי שאנו, והוא מכריע את מה שיעבור עלינו בהמשך.
על כך אמרו חז"ל: "בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכים אותו". אדם קצר רוח יפגוש למולו מציאות תזזיתית שלא תיתן לו מנוח, אדם עקשן ירגיש שהוא נאלץ ללא הרף "לדפוק את הראש בקיר", ואילו אדם סובלני ומחייך לנגד העובר עליו מזמין לו בכך חיוך גדול חזרה. המציאות היא מראת קסמים שבה ניבטת לכל אחד דמותו שלו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לסלוח, לא לוותר
|
|
|
|
|
|
|
סגנון השגחה שכזה מאת הבורא עלול להיראות חסֵר מאוד. לפי רום מוחלטותו של א-להים לכאורה היה ראוי לו לנהל את עולמו על-פי כללים אובייקטיביים ונחרצים ולא להתהלך עם כל אדם בדרך שונה. שני אנשים שנכשלו בעניין דומה הרי שותפים בפגם שחוללו, ומדוע שלא יהיו שותפים גם במה שמזומן להם בעקבות כך? יתרה מכך, הרי אדם שפגם וקלקל ודאי איננו שופט ראוי והגון, ובייחוד אין לסמוך על שיקול דעתו בהכרעה בסוגיה שבה נכשל הוא בעצמו?!
ואולם הקושיות מתורצות זו בזו – עצם הנפילה, מצד אחד, והיחס לסיטואציה דומה אצל הזולת, מצד אחר, הם שתי פנים של מטבע אחת. ובהתאם לדוגמה שהבאנו לעיל – אדם שהוא נינוח ושלו באמת באופיו לא "יחתוך" מכונית שלפניו בכביש, ועם זה גם לא יתרגש יתר על המידה אם מישהו אחר "יחתוך" אותו. לעומת זאת מי שנוהג בכביש בפראות לרוב גם איננו סובלני לפראותם של נהגים אחרים. ישנם אמנם מקרים של אנשים הנראים צדקנים במעשיהם והם כעוסים מאוד למול טעויותיהם של אחרים, אך למעשה חוסר סבלנותם מגלה לרוב שהפגם טמון גם בהם בעצמם, ורק מודחק מלהופיע ולהתגלות בפועל. הצדיקים האמיתיים בישראל היו מעולם אלה שבעינם הטובה מצאו דרכי תיקון גם למקולקלים ולפגומים שבבני האדם. יחסו של אדם אל מציאות פגומה היא מבחן האם הוא כבול ביד הפגם שבו. ה"לא מדעתו" מגלה את ה"מדעתו" האמיתית. ה"עונש" הבא על האדם איננו עניין חיצוני אלא חשיפה של עומק הכיעור שבו בעצמו ושל היותו מסוכסך עם עצמו.
מה נדרש מאתנו אם כן? לכאורה, ככל שנבליג יותר, נוותר יותר ונרכין את ראשנו בפני פגיעות מצד הזולת, כך נרחיק מאתנו פורעניות שעלולות לבוא עלינו. יש חוסר דיוק גדול בהצגת הדברים באופן כזה. היכולת ללמד זכות על מעשיו של הזולת ולסלוח לו על שגגותיו או אפילו זדונותיו איננה זהה כלל עם ותרנות. הוויתור הוא התעלמות וחוסר יחס, ואילו הסליחה היא ההפך הגמור, היא יחס עמוק יותר וקרוב יותר, היא יחס אל הטוב שבמעמקי הזולת גם בשעה שכלפי חוץ הוא איננו מתנהג כשורה. איננו נדרשים לעשות מעצמנו "סמרטוט", שהרי גם אין זה היחס שהיינו רוצים שעל-פיו יתנהג אלינו א-להים. אנו נדרשים לשכלל ולחדד את העין הטובה שלנו, את המבט האופטימי והמאמין, אשר איננו מתעלם מקלקולים אך מוצא את החיובי שבעומק כל מה שלפניו. כשנדריך כך את צעדינו בעולם נמצא שגם הטוב שבתוכנו מתחזק ונהיה משמעותי מהצדדים הפגומים שבנו. מתוך כך גם המציאות שתזומן לנו תהיה גדושה טוב ואור.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | לעבור את הגשר צר: מדריך מעשי לחוכמת רבי נחמן מברסלב. צבי איל הוא מחבר הספרים ''מי שטעם יין הונגרי - חיים של טעם, חיים של משמעות'' על פי חוכמת ארון הספרים היהודי. ו''כששומעים סיפור זה אחרת'' - התמודדות וצמיחה ע''פ רבי נחמן מברסלב. הוצ' ידיעות ספרים | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
