 |
/images/archive/gallery/573/363.jpg
basykes, Flickr  |
|
|
|
|
|
|
| מעשה בקבצן גרמני שהתחפש ליהודי. הכל הלך בסדר עד שהגישו לו מרור בליל הסדר. ר' נחמן על התמודדות עם קשיים בסימן האביב |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פעם אחת הלכו קבצן יהודי וקבצן גרמני יחד נדוד. לימד היהודי את הגרמני שיעשה את עצמו כיהודי (שכן גרמנית ויידיש שפות דומות הן), והיהודים רחמנים וירחמו עליו. כיוון שהגיע הזמן סמוך לפסח לימדוֹ איך יתנהג כשיוזמן לליל הסדר, שעושים קידוש ורוחצים ידיים, רק שכח לומר לו שאוכלים מרור...
כשהגיע לסדר היה רעב מכל היום ומצפה לאכול הדברים הטובים שסיפר לו עליהם היהודי, אבל במקום זה קיבל חתיכת כרפס במי מלח ושאר דברים הנוהגים בסדר, ואמרו ההגדה. והוא, עיניו היו כלות לאכול.
 |
| החטא ועונשו |
|
על פי ר' נחמן מברסלב, העונש הבא על האדם איננו עניין חיצוני אלא חשיפה של עומק הכיעור שבו בעצמו, ואילו עין טובה על העולם תחזק גם את הטוב שבתוכו |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
שמח כשאכלו כבר המצה, אך פתאום הביאו מרור, ונעשה לו מר בפיו, וחשב שרק זהו הסעודה, שרק זה יאכלו. ברח תכף במרירות ורעבון, וחשב לעצמו: "יהודים ארורים. אחרי כל הטקס, זה מה שנותנים לאכול..."
ובא לבית המדרש וישן.
אחרי כן בא היהודי בפנים שמחות, שבע מאכילה ושתייה, ושאלוֹ: "איך היה לך הסדר?"
סיפר לו הגרמני בכעס מה שעבר עליו.
אמר לו היהודי: "הוי גרמני שוטה. אם רק היית מחכה עוד מעט היית אוכל כל טוב כמוני".
(רבי נחמן מברסלב, כוכבי אור)
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
דווקא אז ייוולדו חיים חדשים
|
|
|
 |
|
|
|
אין אופייני מן הסיפור הזה לרבי נחמן, האיש שמעולם לא הרפה מלייחל ולחכות "עוד מעט", האיש שידע שגם כשאנו אוכלים מרור, אם רק נקווה ונאמין נזכה לאכול "כל טוב".
לעומת זאת הקשר של הסיפור הזה דווקא לחג הפסח איננו מובן מאליו. פסח מתפרש לנו כהתחלה חדשה ורעננה, כזמן של פריחה אביבית. האופי הזה של החג איננו נראה מתאים לצורך במאמץ ובהתגברות, לדרך קשה ואכילת מרורים. פשוט לא נראה שאחרי מאמצים שכאלה אפשר לזכות במשהו רענן ונקי. נדמה שאחרי קשיי דרך שכזאת גם הניצחון צריך לשאת את זיכרונות המרירות שקדמה לו, והוא צריך להיות מחוספס ו"מפוכח", רחוק מתמימות, מעט עייף, קצת פחות מאמין, וקצת פחות נכון לקראת התמודדויות נוספות.
אז זהו, שלא. ממש ממש לא. אם האופטימיות היא זאת שמאפיינת את רבי נחמן, הרי שהאופטימיות שבאה למרות הקשיים מאפיינת אותו שבעתיים, ויש באופטימיות הזאת שלו גם בשורת שמחה והתחדשות גדולים פי כמה.
גאולת ישראל ממצרים הייתה בדיוק כזאת. חז"ל מספרים שבני ישראל היו שקועים לקראת צאתם בארבעים ותשעה שערי טומאה, ואם הייתה מתעכבת גאולתם רק רגע אחד נוסף היו נופלים גם לשער הטומאה החמישים מבלי יכולת לצאת ממנו לעולם. כשמשה פונה אל פרעה בפעם הראשונה ודורש שישחרר את ישראל, פרעה בתגובה מכביד את העבודה ואת העינוי. בני ישראל ומשה רבנו מתוסכלים מההחמרה במצב, ומשה במר ליבו פונה אל א-להים ותוהה "למה הרֵעותָ לעם הזה? למה זה שלחתני?". בעקבות
שאלתו של משה מבטיח לו א-להים כי דווקא כעת, מעומק הצרה והכאב תופיע שמחת הגאולה. עוד מאמץ אחד, עוד מעט סבלנות לאכילת המרור שטעמו מתגבר והולך, ואחרי כל זה, ומתוך כל זה - דווקא אז יופיע האביב בשיא פריחתו, דווקא אז ייוולדו חיים חדשים.
קשה לנו להכיל את זה, קשה לנו להאמין. לרוב אנו חשים כי עלינו להשלים עם כך שהחיים פונים לשני נתיבים אפשריים - דרכים קלות ונעימות מצד אחד, ודרכים קשות שדורשות התמודדות, מצד אחר. גם אם אנו מבינים את הערך שבמאמץ ובאתגר, גם אם אנו יודעים כי מתוך הקשיים שבחיינו אנו צומחים ומתבגרים, בכל זאת לרוב נדמה לנו שהבגרות והבשלוּת הללו אינן צועדות בסך עם תמימות ילדותית טהורה, נדמה לנו שיחד עם הרווחים אנו משלמים מחירים לא קלים.
אכן בגבולות העולם הזה אנו נתונים פעמים רבות בין שתי האפשרויות הללו, ואולם גאולת פסח היא גאולה מהמצב הזה בעצמו, גאולה מה"או-או", מהבחירה בין אפשרויות מצומצמות. בפסח יצאנו ממִצרים, יצאנו מן המְצַרִים, מהמוגבלויות של העולם הזה וכלליו. מה שהתגלה לנו ביציאה הזאת הוא שדווקא ההתגברות וההתמודדות יכולה להביא גם ללידה ולהתחדשות, לרעננות של דף נקי ודרך חדשה. בפסח למדנו שהמאמץ להחזיק מעמד, המאמץ לנשוך את השפתיים ולהתגבר, המאמץ הזה לא יחספס אותנו, לא יתיש ולא יקהה את חושינו, אלא אדרבה יוביל אותנו בסופו של דבר אל אביב נעורינו האמיתי, אל הפריחה והוצאת כוחותינו הרעננים אל הפועל בכל מלואם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עוד מילה על החטא ועונשו
|
|
|
|
|
|
|
לפני כשבועיים כתבתי על החלק שאנו נוטלים כבני אדם במה שנגזר עלינו בעקבות כשלונותינו. הדברים עוררו תגובות שונות, אשר חלקן התקוממו כנגד מה שהיה בעיניהם דין אכזר ובלתי אפשרי. עיקר טענתן הייתה שלא ייתכן כי טרגדיות נוראות אשר מתרחשות לעינינו יקבלו את פשרן ב"הסבר" כי אנחנו אלה שהבאנו אותן על עצמנו.
אכן לא לזאת הייתה כוונתי, ואדרבה, שמחתי בחוסר המוכנות של הקוראים להסכים עם הצגת מאורעות החיים באור קשה ומר כל כך.
לא התיימרתי בשום אופן להסביר את מה שאיננו ניתן להסבר, ולא ביקשתי לבאר את כל צרות העולם כעונשים. ודאי שגם לאחר כל ההסברים נותר הנעלם רב על הגלוי. מה שהוא נורא מכדי שיתפרש לנו כעונש, יישאר כזה גם לאחר כל מילות ההיגיון.
מה שהבאתי מדבריו של רבי נחמן הוא כמעט ההפך מזה. אשר אמרתי הוא שמה שאכן מתפרש לנו כעונש יובן כעניין "מתוק" הרבה יותר כשנבין שהוא איננו זר ורחוק מאיתנו, אלא נוגע לתהליכים עמוקים שבתוכנו. זרוּת לעולם יוצרת ניכור, ועל כן כשמאורעות חיינו הפחות נעימים מצליחים להיות מובנים לנו כקרובים ונוגעים לנו, הם הופכים מ"עונש" לתהליך תיקון משמח.
מה שנאמר עוד בדברים הוא שנדרשת מאיתנו תשומת לב ורגישות לדרך שבה אנו מתייחסים למה שסביבנו, שכן במציאות שמחוץ לנו אנו למעשה נפגשים עם המעמקים שבנו. גם הדברים הללו נועדו לעשות את המציאות הזרה והרחוקה קרובה ונוגעת יותר, וחלילה לא ההפך.
על כן אשוב ואדגיש כי כל האמור נועד להוסיף שמחה ותחושת שחרור מכובד הגורל העיוור, אך ודאי שגם אחרי כל החלק שלנו בקביעת גורלנו איננו לבד בעולם, ו"נותר מקום" גדול לדרכי השגחתו של א-להים ולמחשבותיו הנעלמות, שלפעמים מזמנות לנו ייסורים קשים שהם למעלה מיכולת הבנתנו. אכן, גם על ייסורים כאלה אמרו חז"ל כי בעומקם, היכן שאיננו יכולים להביט, גם הם ייסורים של אהבה, אך זה כבר נושא למאמר בפני עצמו...
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | לעבור את הגשר צר: מדריך מעשי לחוכמת רבי נחמן מברסלב. צבי איל הוא מחבר הספרים ''מי שטעם יין הונגרי - חיים של טעם, חיים של משמעות'' על פי חוכמת ארון הספרים היהודי. ו''כששומעים סיפור זה אחרת'' - התמודדות וצמיחה ע''פ רבי נחמן מברסלב. הוצ' ידיעות ספרים | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
