 |
/images/archive/gallery/810/481.jpg
Codt custard, cc-by  |
|
|
|
|
|
|
| ועידת פסגה: אנדרו כהן משוחח עם אקהרט טולה על כמה עניינים חשובים: האם יש תועלת ממשית במדיטציה? האם נחוץ סבל בעולם? ומה תפקידו האמיתי של המורה הרוחני המואר? |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אנדרו כהן: אקהרט, איך נראים חייך? שמעתי שאתה די מתבודד ומבלה זמן רב בפרישות. האם זה נכון?
אקהרט טולה: זה היה נכון בעבר, לפני שיצא לאור ספרי "כוחו של הרגע הזה". שנים רבות הייתי מתבודד, אך מאז פרסום ספרי, חיי השתנו באופן דרמטי. כעת אני מעורב מאוד בהוראה ונסיעות. אנשים שהכירו אותי לפני כן אומרים, "זה מדהים. בעבר היית נזיר ועכשיו יצאת אל העולם". אך אני עדיין חש שבפנים לא השתנה דבר, אני עדיין חש בדיוק כמו קודם. ישנה עדיין תחושה מתמשכת של שלווה ואני נכנע לעובדה שברמה החיצונית התרחש שינוי מן הקצה אל הקצה.
כך שזה בעצם כבר לא נכון שאני נזיר, כעת אני ההפך מנזיר. ייתכן שמדובר במחזור, ייתכן שבנקודה מסוימת יגיע הדבר לסיומו ואני שוב אהפוך לנזיר. אך כרגע, אני נכנע לעובדה שאני נמצא באינטראקציה כמעט כל הזמן. לעתים אני מפנה זמן כדי להיות לבד - זה הכרחי בין מפגשי הוראה.
א.כ.: למה אתה צריך לפנות זמן כדי להיות לבד, ומה קורה כשאתה עושה זאת?
א.ט.: כשאני נמצא בחברת אנשים, אני מורה רוחני. זה התפקיד שלי, אך זו אינה זהותי. ברגע שאני לבד, השמחה העמוקה ביותר שלי נובעת מלהיות אף-אחד, מלוותר על תפקיד המורה. זהו תפקיד זמני.
נניח שאני פוגש קבוצת אנשים. ברגע שהם עוזבים אותי, כבר אינני מורה רוחני. כבר אין שום תחושה של זהות חיצונית, אני פשוט נכנס עמוק יותר אל תוך הדממה. המקום שאני אוהב יותר מכל הוא הדממה. זה לא שהדממה אובדת כשאני מדבר או מלמד - כי המילים עולות מתוך הדממה. אך ברגע שאנשים
עוזבים אותי, נותרת רק הדממה. ואני אוהב אותה מאוד.
א.כ.: האם היית אומר שאתה מעדיף אותה?
א.ט.: לא מעדיף. כעת יש איזון בחיי, אשר ייתכן שלא היה בהם קודם לכן. כאשר השינוי הפנימי התרחש לפני שנים רבות, אפשר לומר כי אבד איזון מסוים. כל כך סיפק אותי וגרם לי פשוט להיות וזה גרם לי לאושר כה רב, שאיבדתי כל עניין בלעשות ולהיות באינטראקציה. במשך שנים רבות, הייתי אבוד בלהיות. ויתרתי כמעט על כל עשייה – למעט הדרוש כדי לשמור על עצמי בחיים ואפילו זה היה נס. איבדתי כל עניין בעתיד. ואז, בהדרגה, האיזון ביסס את עצמו מחדש. הוא לא ביסס את עצמו מחדש לגמרי עד שהתחלתי לכתוב את הספר. כעת אני חש שיש איזון בחיי בין היותי לבד לבין היותי באינטראקציה עם אנשים, בין הוויה ועשייה, בעוד שקודם לכן העשייה ננטשה ונותרה רק הוויה. מאושרת, עמוקה, יפהפייה – אך מנקודת מבט חיצונית, אנשים רבים חשבו כי הפכתי לבלתי-יציב או שהשתגעתי. אנשים אחדים חשבו אותי למשוגע משום שוויתרתי על כל הדברים הגשמיים ש"השגתי". הם לא הבינו שכבר לא רציתי או שלא נזקקתי לדבר מזה.
כך שהאיזון כעת הוא בין בדידות לבין מפגש עם אנשים. וזה טוב. אני די קשוב לכך, כדי שהאיזון לא ילך לאיבוד. ישנה כרגע משיכה לכיוון של עשייה מוגברת. אנשים רוצים שארצה במקומות שונים – ישנן דרישות כל הזמן. אני יודע שעליי להיות קשוב כעת כדי שהאיזון לא ילך לאיבוד, כי אינני רוצה ללכת לאיבוד בתוך עשייה. אינני חושב שזה יקרה אי פעם, אך זה דורש עירנות במידה מסוימת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| אנדרו כהן
| /images/archive/gallery/518/693.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
|
מצב התודעה הלא-מואר הוא תמיד במצב של חיפוש
|
|
|
 |
|
|
|
א.כ.: מה תהיה המשמעות של ללכת לאיבוד בעשייה?
א.ט.: תיאורטית, המשמעות תהיה שאני אסע, אלמד ואהיה באינטראקציה עם אנשים כל הזמן. ייתכן שאם זה יקרה אז בנקודה מסוימת הזרם או הדממה לא יהיו שם. אינני יודע, ייתכן שהם תמיד יהיו שם. או שתשישות פיזית תתרחש. אך כעת אני חש שאני צריך לשוב אל הדממה הטהורה מדי פעם בפעם. ואז, כאשר מתרחשת ההוראה, אני פשוט מאפשר לה לעלות מתוך הדממה. כך שההוראה והדממה קשורות מאוד זו לזו. ההוראה עולה מתוך הדממה וזהו המקום האהוב עלי.
א.כ.: כאשר אתה לבד, האם אתה מבלה זמן רב באי-תנועה פיזית?
א.ט.: כן, לעתים אני מסוגל לשבת במשך שעתיים בחדר, ללא כל מחשבה כמעט. פשוט דממה מושלמת. לעתים, כשאני יוצא לטיול ברגל, ישנה גם כן דממה מושלמת - אין הדבקת תוויות מנטלית לתפיסות חושיות. ישנה פשוט תחושה של יראת כבוד או פלא או פתיחות, וזה יפהפה.
א.כ.: בספרך "כוחו של הרגע הזה" אתה מציין כי "המטרה הסופית של העולם שוכנת לא בתוך העולם אלא בהתעלות מעליו". תוכל בבקשה להסביר למה כוונתך?
א.ט.: התעלות מעל העולם אין פירושה לסגת מהעולם, לא לפעול יותר, או להפסיק להיות באינטראקציה עם אנשים. התעלות מעל העולם פירושה לפעול ולהיות באינטראקציה ללא כל חיפוש-עצמי. במילים אחרות, פירושה לפעול מבלי לבקש להגדיל את תחושת העצמי דרך פעולות או אינטראקציה עם אנשים. בסופו של דבר, פירושה לא להזדקק יותר לעתיד לשם סיפוק עצמי, תחושת- עצמי, או הוויה. אין חיפוש דרך עשייה, חיפוש תחושה מוגברת, מלאה יותר, או נשגבת יותר של עצמי בעולם. כאשר החיפוש כבר אינו שם, אז אתה יכול להיות בעולם אך לא מן העולם. אתה כבר לא מחפש משהו להזדהות אתו שם בחוץ.
א.כ.: אתה מתכוון למצב בו אדם ויתר על יחס אגואיסטי, חומרני לעולם?
א.ט.: כן, הכוונה היא לא לבקש יותר להשיג תחושת עצמי, תחושת עצמי עמוקה יותר או מוגברת. כי במצב תודעה נורמלי, הדבר אותו אנשים מחפשים באמצעות פעילותם הוא להיות יותר הם עצמם. שודד הבנק מבקש זאת בדרך מסוימת. האדם השואף להארה גם כן מחפש זאת משום שהוא או היא מבקשים להשיג מצב של מושלמות, מצב של שלמות, מצב של מלאות בנקודה מסוימת בעתיד. ישנה בקשה להשיג משהו באמצעות פעולותיו של האדם. הם מבקשים אושר, אך בסופו של דבר הם מחפשים את עצמם או אפשר לומר את אלוהים; זה מתנקז לאותו המקום. הם מבקשים את עצמם והם מבקשים זאת במקום בו זה לעולם לא יימצא, מצב התודעה הנורמלי, הלא-מואר, כי מצב התודעה הלא-מואר הוא תמיד במצב של חיפוש. כלומר שהם מן העולם – בעולם ומן העולם.
א.כ.: אתה מתכוון שהם מצפים לעתיד?
א.ט.: כן, העולם והזמן קשורים יחד מיסודם. כאשר כל הביקוש-העצמי בזמן פוסק, אז תוכל להיות בעולם בלי להיות מן העולם.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| אקהרט טולה
| /images/archive/gallery/675/993.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
מורה רוחני חוסך לך גלגולי חיים
|
|
|
|
|
|
|
א.כ.: למה בדיוק אתה מתכוון כשאתה אומר שמטרת של העולם מצויה בהתעלות מעליו?
א.ט.: העולם מבטיח סיפוק מתישהו בזמן וישנה שאיפה תמידית לעבר הסיפוק הזה. פעמים רבות אנשים חשים, "כן, כעת הגעתי", ואז הם מבינים כי לא, הם לא הגיעו והשאיפה נמשכת. זה מנוסח יפה מאוד ב"קורס בניסים", בו כתוב כי המוטו של האגו הוא "חפש אך אל תמצא", אנשים מביטים אל העתיד בציפייה לגאולה, אך העתיד לעולם לא מגיע.
כך שבסופו של דבר, סבל עולה מתוך אי המציאה. וזו התחלתה של התעוררות – כאשר זורחת ההכרה כי "אולי זו לא הדרך. אולי לעולם לא אגיע לאן שאני שואף להגיע; אולי זה בכלל לא בעתיד". לאחר שאדם אבד בעולם, לפתע, דרך לחץ הסבל, מגיעה ההכרה שייתכן והתשובות לא יימצאו שם בחוץ באמצעות הישג גשמי ובעתיד.
זו נקודה חשובה שעל אנשים רבים להבין. התחושה הזו של משבר עמוק - כאשר העולם כפי שהכירו אותו ותחושת העצמי שהכירו, המזוהה עם העולם, הופכים לחסרי משמעות. זה קרה לי. הייתי קרוב מאוד להתאבדות ואז משהו אחר קרה – מות תחושת העצמי שחיה באמצעות הזדהות, הזדהות עם הסיפור שלי, עם חפצים מסביבי, עם העולם. משהו עלה באותו רגע, תחושה עמוקה ואינטנסיבית של דממה, של חיות ושל הוויה. מאוחר יותר קראתי לכך "נוכחות". הבנתי שמעבר למילים, זה מי שאני. אך ההכרה הזו לא הייתה תהליך מנטלי. הבנתי שהדממה העמוקה הזו, על חיותה הרוטטת, היא מי שאני.
שנים מאוחר יותר, קראתי לדממה הזו "תודעה טהורה," בעוד שכל דבר אחר הוא תודעה מותנית. השכל האנושי הוא התודעה המותנית שלבשה צורה כמחשבה. התודעה המותנית היא העולם כולו הנוצר על ידי השכל המותנה. הכל הוא תודעתנו המותנית; אפילו חפצים. תודעה מותנית נולדה כצורה ואז היא הופכת לעולם כולו. כך שנראה שללכת לאיבוד במותנה נחוץ לבני האדם. זה נראה כחלק ממסעם, ללכת לאיבוד בעולם, ללכת לאיבוד בשכל, שהוא התודעה המותנית. ואז, הודות לסבל העולה מתוך היותו אבוד, מוצא האדם את הבלתי-מותנה בעצמו. ולכן אנו זקוקים לעולם כדי להתעלות מעליו. לכן אני אסיר תודה ללא גבול על היותי אבוד.
מטרת העולם היא שתלך בו לאיבוד, בסופו של דבר. מטרת העולם היא שתסבול, ליצור את הסבל שכנראה נחוץ כדי שהתעוררות תתרחש. ואז, כשההתעוררות מתרחשת, מגיעה איתה ההכרה שהסבל הוא לא הכרחי עוד. הגעת לקץ הסבל משום שהתעלית מעבר העולם. זהו מקום חף מסבל. נראה כי זהו הנתיב של כולם. אולי לא הנתיב של כולם בחיים אלה, אך נראה כי זה נתיב אוניברסלי. אפילו ללא הוראה רוחנית או מורה רוחני, אני מאמין שבסופו של דבר כולם יגיעו לשם. אך זה עשוי לקחת זמן.
א.כ.: זמן רב.
א.ט.: רב מאוד. הוראה רוחנית נמצאת שם כדי לחסוך זמן. המסר הבסיסי של ההוראה הוא שאינך זקוק לעוד זמן, אינך זקוק לעוד סבל. אני אומר זאת לאנשים הבאים אלי: "אתם מוכנים לשמוע זאת משום שאתם מקשיבים לזה. ישנם עדיין מיליוני אנשים שם בחוץ אשר אינם מקשיבים לזה. הם עדיין זקוקים לזמן. אך איני מדבר אליהם. אתם שומעים כי אינכם זקוקים לעוד זמן ואינכם זקוקים לעוד סבל. חיפשתם בזמן וחיפשתם סבל נוסף", ולפתע לשמוע ש"אינך זקוק לזאת יותר" – עבור אנשים מסוימים, זה יכול להיות רגע של שינוי.
כך שיופיה של ההוראה הרוחנית הוא בזה שהיא חוסכת גלגולי חיים שלמים של –
א.כ.: סבל לא נחוץ.
א.ט.: כן, כך שזה טוב שאנשים הולכים לאיבוד בעולם. אני נהנה לטייל בניו יורק ובלוס אנג'לס, שם נראה כי אנשים מעורבים לגמרי. הבטתי מבעד לחלון בניו יורק. היינו ליד בניין האמפייר סטייט וקיימנו קבוצה. ומסביב כולם התרוצצו, כמעט רצו. כולם נראו כאילו הם במצב של מתח וחרדה אינטנסיביים. זהו סבל, לאמתו של דבר, אך הוא לא מוכר כסבל. וחשבתי, לאן כולם רצים? וכמובן, כולם רצים אל העתיד. הם צריכים להשיג משהו שלא נמצא שם. זוהי נקודה בזמן: לא עכשיו אלא אז. הם רצים אל אז. הם סובלים, אך הם אפילו לא יודעים זאת. אך עבורי, אפילו לצפות בזה היה מאורע משמח. לא חשתי, "או, הם אמורים לדעת יותר טוב". הם על הנתיב הרוחני שלהם. כרגע, זה הנתיב הרוחני שלהם והוא עובד יופי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כמו גלים על פני השטח של הקיום
|
|
|
|
|
|
|
א.כ.: לעתים קרובות מפרשים את המילה הארה כסופו של הפיצול בעצמי, תוך כדי גילוי פרספקטיבה או דרך ראייה שלמה, מוחלטת, או חופשייה מדואליות. אחדים מאלה שחוו את הפרספקטיבה הזו טוענים כי ההכרה הסופית היא שאין הבדל בין העולם לבין אלוהים או המוחלט, בין סמסרה לנירוונה, בין הגשמי ללא-גשמי. אך אחרים טוענים כי לאמיתו של דבר העולם לא קיים – העולם הוא רק אשליה, ריק לחלוטין מתוכן, ממשמעות או ממציאות. מנסיונך, האם העולם אמיתי? האם העולם לא-אמיתי? או שניהם?
א.ט.: אפילו כאשר אני מצוי באינטראקציה עם אנשים או מהלך בעיר, כשאני עושה דברים רגילים, הדרך שבה אני תופס את העולם היא כמו גלים על פני השטח של הקיום. מתחת לעולם של תפיסות החושים והעולם של פעילות השכל קיים מרחב ההוויה. קיימת נרחבות עצומה. קיימת דממה עצומה וקיימת פעילות גלית קטנה על פני השטח, אשר אינה נפרדת, כמו שהגלים אינם נפרדים מהאוקיינוס.
כך שבאופן שבו אני תופס זאת, אין הפרדה. אין הפרדה בין הוויה לבין העולם הגשמי, בין הגשמי ללא-גשמי. אך הלא-גשמי הוא הרבה יותר נרחב, עמוק ועצום מאשר כל מה שקורה בגשמי. כל תופעה בגשמי היא כה קצרה ובת חלוף, כך שכן - ניתן כמעט לומר כי מנקודת המבט של הלא-גשמי, שהיא הוויה או נוכחות נצחית, כל מה שקורה בממלכה הגשמית נראה כמו משחק צללים. זה נראה כמו אד או ערפל עם צורות העולות ונעלמות, עולות ונעלמות ברציפות. כך שעבור האדם המרותק עמוקות אל הלא-גשמי, הגשמי עשוי להיקרא בקלות כלא-אמיתי. אני לא קורא לזה לא-אמיתי כי אני רואה שהוא לא נפרד משום דבר.
א.כ.: אז הוא אמיתי?
א.ט.: הוויה עצמה היא הדבר האמיתי היחיד. כל מה שיש היא תודעה, תודעה טהורה.
א.כ.: האם אתה אומר כי ההגדרה של "אמיתי" תהיה זה אשר חופשי מלידה וממוות?
א.ט.: נכון.
א.כ.: כך שרק זה אשר מעולם לא נולד ואינו יכול למות הוא אמיתי. ומאחר והעולם הגשמי הוא בסופו של דבר לא נפרד מהלא-גשמי, לפי מה שאתה אומר, בסופו של דבר, אנו חייבים לומר שהוא אמיתי.
א.ט.: כן ובכל צורה הכפופה ללידה ומוות, קיים הנצחי. המהות של כל צורה היא נצחית. אפילו מהותו של עלה העשב היא נצחית. ולכן עולם הצורה הוא מקודש. זה לא שממלכת הקודש שייכת להוויה או ללא-גשמי באופן בלעדי. אני רואה אפילו את עולם הצורה כמקודש.
א.כ.: אם מישהו היה פשוט שואל אותך, "האם העולם אמיתי או לא?" האם היית אומר שהוא אמיתי או שיהיה עליך להגביל את המשפט?
א.ט.: כנראה שיהיה עליי להגביל את המשפט.
א.כ.: ותאמר מה?
א.ט.: זהו ביטוי זמני של האמיתי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אדם לא-מואר הוא נטל כבד מאוד על כוכב הלכת שלנו
|
|
|
|
|
|
|
א.כ.: אז אם העולם הוא ביטוי זמני של האמיתי, מהו היחס המואר אל העולם?
א.ט.: עבור אדם שאינו מואר, העולם הוא כל מה שיש. אין דבר אחר. מצב תודעה הכפוף לזמן נצמד אל העבר לצורך זהותו וזקוק לעולם נואשות לצורך אושרו וסיפוקו. לכן, העולם אוצר הבטחה עצומה אך מהווה איום גדול בו זמנית. זוהי הדילמה של התודעה הבלתי-מוארת: היא קרועה בין ביקוש סיפוק בעולם ובאמצעותו והיותה מאוימת על ידו תמידית. אדם מקווה למצוא עצמו בעולם ובה בעת הוא פוחד שהעולם יהרוג אותו. זהו מצב של עימות מתמשך אשר התודעה הבלתי-מוארת נדונה לו – להיות קרועה תמיד בין תשוקה לפחד. זהו גורל נורא.
התודעה המוארת מרותקת ללא-גשמי ובסופו של דבר היא מאוחדת עמו. היא יודעת שהיא הלא-גשמי. אפשר לומר שזהו הלא-גשמי המביט החוצה. אפילו בדבר פשוט כמו תפיסת צורה – פרח או עץ – אם אתה תופס זאת במצב של עירנות עצומה ודממה עמוקה, חופשי מעבר ועתיד, אז ברגע הזה, זה כבר הלא-גשמי. אתה כבר לא אדם ברגע הזה. הלא-גשמי תופס את עצמו בצורה. ותמיד ישנה תחושה של טוב בתפיסה זו.
כל פעולה שעולה מתוך זה היא בעלת איכות שונה לגמרי מזו של פעולה העולה מתוך התודעה הלא-מוארת, הזקוקה למשהו והמבקשת להגן על עצמה. מכאן באות האיכויות המופשטות והיקרות האלה שאנו קוראים להן אהבה, שמחה ושלווה. הן עולות מתוך זה. אדם החי מחובר לזה ואז פועל ומצוי באינטראקציה הופך לברכה לכדור הארץ, בעוד שאדם לא-מואר הוא נטל כבד מאוד על כוכב הלכת שלנו. הלא-מואר הוא כבד וכדור הארץ סובל מהנטל של מיליוני אנשים לא-מוארים. הנטל על הכוכב הוא כמעט כבד מנשוא. לפעמים אני יכול לחוש זאת כשהכוכב אומר "או, אנא, די".
א.כ.: אתה מעודד אנשים למדוט - או כפי שאתה קורא לזה, "לנוח בנוכחות העכשיו" - כמה שניתן. האם אתה חושב שהתרגול הרוחני יוכל יום אחד להפוך לעמוק באמת ולצבור את הכוח הדרוש לשחרר, אם האדם עדיין לא ויתר על העולם ומה שהעולם מייצג, לפחות במידה מסוימת?
א.ט.: לא הייתי אומר שלתרגול עצמו יש כוח לשחרר. רק כאשר ישנה כניעה מוחלטת לעכשיו, למה שיש, השחרור אפשרי. אני לא מאמין שתרגול ייקח אותך אל כניעה מוחלטת. כניעה מוחלטת מתרחשת בדרך כלל באמצעות החיים. חייך עצמם הם המצע שעליו זה מתרחש. אם ישנה כניעה חלקית, אם ישנו פתח, אז תוכל לעסוק בתרגול רוחני. אך בין אם התחלת לעסוק בתרגול רוחני לאחר דרגה מסוימת של תובנה או אם תרגול רוחני נעשה בפני עצמו, התרגול לבדו לא יעשה זאת.
א.כ.: מה שגיליתי בעבודתי כמורה הוא שאם אדם לא ראה מבעד לעולם במידה מסוימת ואם אין, על בסיס הראייה הזו, נכונות להרפות ממנו, אז חוויה רוחנית, לא משנה עד כמה היא חזקה, לא תוביל לשום שחרור.
א.ט.: נכון, והנכונות להרפות היא הכניעה. זה עדיין המפתח. ללא זה, שום כמות של תרגול או של חוויה רוחנית לא יעשו זאת.
א.כ.: כן, אנשים רבים אומרים כי ברצונם למדוט או לעסוק בתרגול רוחני, אך שאיפותיהם הרוחניות אינן מבוססות על נכונות להרפות משום דבר משמעותי.
א.ט.: לא, למעשה ייתכן וההפך הוא הנכון. תרגול רוחני עשוי להיות דרך לנסות למצוא משהו חדש להזדהות אתו.
א.כ.: בסופו של דבר, האם היית אומר כי תרגול רוחני אמיתי או חוויה רוחנית אמיתית יובילו להרפיה מהעולם, להתעלות מעבר לעולם, לוויתור על ההיצמדות אל העולם?
א.ט.: כן. אנשים שואלים לעתים, "איך מגיעים לשם? זה נשמע כל כך נפלא, אבל איך מגיעים לשם?" במושגים מוחשיים, ברמה הבסיסית ביותר, פירוש הדבר הוא פשוט לומר "כן" לרגע הזה. זהו מצב הכניעה – "כן" מוחלט למה שיש. לא ה"לא" הפנימי למה שיש. וה"כן" המוחלט למה שיש, הוא ההתעלות על העולם. זה כל כך פשוט – פתיחות מוחלטת למה שעולה ברגע זה. מצב התודעה הרגיל הוא התנגדות, בריחה מזה, הכחשה של זה, הסתכלות לכיוון השני.
א.כ.: אז כשאתה אומר "כן" למה שיש, הכוונה היא לא להתחמק מכלום ולהתמודד עם הכל?
א.ט.: נכון. הכוונה היא לקבל ברצון את הרגע הזה, לחבוק אותו וזהו המצב של כניעה. זה באמת כל מה שדרוש. ההבדל היחיד בין מאסטר לזה שאינו מאסטר הוא שהמאסטר חובק את מה שיש, לחלוטין. כשאין התנגדות למה שיש, מגיעה שלווה. השער פתוח; הלא-גשמי נמצא שם. זוהי הדרך רבת-העוצמה ביותר. איננו יכולים לקרוא לזה תרגול כי אין בזה זמן.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נקודת השיא של השיגעון האנושי
|
|
|
|
|
|
|
א.כ.: רוב האנשים המשתתפים בהתפוצצות הרוחנית של מזרח-פוגש-מערב המתרחשת במהירות הולכת וגוברת בימים אלה, גם גואטמה הבודהה וגם ראמאנה מאהרשי – אחד ממורי הוודאנטה המכובדים ביותר של בעידן המודרני – מהווים דוגמאות שאין כמוהן להארה במלוא הפריחה. אך מעניין שבכל מה שקשור לשאלה בדבר טבעו של הקשר הנכון בין אדם בעל שאיפות רוחניות לעולם, תורותיהם שונות באופן דרמטי.
הבודהה, הנזיר שוויתר על העולם, עודד את הכנים ביותר מבין שומעיו לעזוב את העולם וללכת בעקבותיו כדי לחיות את החיים הקדושים, החופשיים מדאגות של חיי משפחה. אך ראמאנה מאהרשי הזהיר את תלמידיו מלעזוב את חיי בעל המשפחה בחיפוש אחר מיקוד ועוז רוחני גדולים יותר. למעשה, הוא הזהיר מפני כל פעולות חיצוניות של ויתור ובמקום זאת עודד אנשים בעלי שאיפות רוחניות להתבונן פנימה ולמצוא את הסיבה לבורות ולסבל בתוך עצמם. אכן, רבים מחסידיו כיום אומרים כי התשוקה לוותר היא למעשה ביטוי של האגו, שהוא החלק של האני אשר אנו רוצים לשחרר עצמנו ממנו אם ברצוננו להיות חופשיים. אך כמובן שהבודהה שם דגש רב על הצורך בוויתור, התנתקות, הקפדה, וריסון כיסוד עליו תובנה משחררת יכולה להתרחש.
מדוע לדעתך הגישות של שתי אישיויות מזהירות רוחניות אלה שונות כל כך? למה לדעתך עודד הבודהה את תלמידיו לעזוב את העולם בעוד שראמאנה עודד אותם להישאר במקומם?
א.ט.: אין רק דרך אחת בה זה עובד. לעידנים שונים יש גישות שונות אשר עשויות להיות יעילות עבור עידן מסוים אך לא יעילות בעידן אחר. העולם בו אנו חיים כיום הוא דחוס הרבה יותר; הוא מתפשט לכל עבר. וכשאני אומר "עולם", אני כולל בזה גם את השכל האנושי. השכל האנושי צמח מאז זמנו של הבודהה, לפני 2,500 שנה. השכל האנושי רועש יותר, הרבה יותר מתפשט בכל, והאגואים גדולים יותר. התרחשה צמיחת אגו במהלך אלפי שנים; הוא צומח לנקודה של שיגעון, כשהשיגעון המוחלט התרחש במאה העשרים. צריך רק לקרוא את ההיסטוריה של המאה העשרים כדי לראות שזו הייתה נקודת השיא של השיגעון האנושי, אם הוא נמדד במונחים של אלימות אנושית נגד בני אדם אחרים.
כך שבהווה, איננו יכולים לברוח מהעולם יותר; איננו יכולים לברוח מהשכל. עלינו להיכנס לכניעה כאשר אנו כבר בתוך העולם. נראה כי זהו הנתיב היעיל בעולם שבו אנו חיים כיום. ייתכן שבזמנו של הבודהה, פרישה הייתה קלה הרבה יותר משהיא היום. השכל האנושי עדיין לא היה כה מהמם אז.
א.כ.: אך הסיבה שבגללה הבודהה הטיף לחיות חיי נזיר נע-ונד היא, שהוא חש כי חיי בעל משפחה מלאי דאגות ובהקשר זה הוא חש שיהיה זה קשה לעשות את מה שנדרש כדי לחיות חיים קדושים. אז במושגים של מה שאתה אומר על הרעש והסחת הדעת של העולם, לזה בדיוק הוא התכוון ומסיבה זו הוא חי חיי נווד חסר משפחה ועודד אנשים אחרים לעשות כמוהו.
א.ט.: ובכן, הוא נתן את סיבותיו, אך בסופו של דבר איננו יודעים למה הבודהה שם דגש על נטישת העולם במקום לומר כמו ראמאנה מאהרשי, "עשו זאת בתוך העולם". אך נראה לי, ממה שראיתי, שהדרך היעילה יותר עכשיו היא שאנשים ייכנעו בתוך העולם במקום לנסות להוציא את עצמם מהעולם וליצור מבנה ההופך את הכניעה לקלה יותר. כבר קיימת שם סתירה כי אתה יוצר מבנה שיקל עליך להיכנע. למה לא להיכנע עכשיו? אתה לא צריך ליצור שום דבר כדי להקל על הכניעה כי אז הכניעה כבר אינה אמיתית. שהיתי במנזרים בודהיסטיים ואני יכול לראות באיזו קלות זה יכול לקרות – הם ויתרו על שמם ואימצו שם חדש, הם גילחו את ראשם, הם לובשים את הגלימות שלהם –
א.כ.: אתה אומר שעולם אחד ננטש לטובת עולם אחר. זהות אחת ננטשה עבור זהות אחרת; תפקיד אחד ננטש ואחר אומץ. בעצם לא ננטש דבר.
א.ט.: נכון. לכן עשה זאת במקום בו אתה נמצא, בדיוק כאן, בדיוק עכשיו. אין צורך לחפש מקום אחר או תנאים אחרים או מצב אחר ולעשות זאת שם. עשה זאת כבר כאן ועכשיו. לא משנה היכן אתה נמצא, זהו המקום לכניעה. לא משנה באיזה מצב אתה, אתה יכול לומר "כן" למה שיש, וזהו הבסיס לכל פעולה אחרת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מה ההבדל בין הבודהה לרמאנה מהארשי
|
|
|
|
|
|
|
א.כ.: בימינו, מורים רבים ותורות רבות גורסים כי עצם התשוקה לוויתור על העולם היא ביטוי של האגו. כיצד אתה רואה זאת?
א.ט.: התשוקה לוותר על העולם היא שוב אותה תשוקה להגיע למצב מסוים שבו אתה לא נמצא כרגע. ישנה הקרנה מנטלית של מצב נחשק שצריך להגיע אליו – מצב הוויתור. זהו חיפוש-עצמי באמצעות זמן. במובן זה, זהו האגו. ויתור אמיתי אינו התשוקה לוותר; הוא עולה ככניעה. לא יכולה להיות בך תשוקה להיכנע מכיוון שזו אינה כניעה. כניעה עולה לפעמים בספונטניות אצל אנשים שאינם יכולים אפילו לבטא זאת במילים. ואני יודע שהפתיחות הזו קיימת בהרבה אנשים כיום. באנשים רבים המגיעים אליי קיימת פתיחות רבה. לפעמים נדרשות רק כמה מילים ומיד הם חווים טעימה חטופה של כניעה. ייתכן שהיא לא תאריך ימים, אך הפתיחות נמצאת שם.
א.כ.: ומה בדבר הקריאה הספונטנית שעולה מהלב, לנטוש כל מה שמזויף ומתעתע, כל מה שמבוסס על יחסו החומרני של האגו לחיים? לדוגמה, כאשר הבודהה החליט, "עליי לעזוב את ביתי" – קשה לומר כי זו היתה תשוקה אגואיסטית, אם אתה מביא את התוצאות בחשבון. וכשישו אמר, "לכו בעקבותיי. תנו למתים לקבור את מתיהם".
א.ט.: זוהי הכרת המזויף כמזויף, שהיא בעיקר דבר פנימי – להכיר בהזדהויות מזויפות, להכיר ברעש המנטאלי ובמה שהייתה ההזדהות עם תמונות מנטאליות כישות "אני", כמזויפות. היא יפהפייה, ההכרה הזו. ואז תעלה פעולה מתוך ההכרה במזויף, וייתכן ותראה את המזויף מתשקף בנסיבות חייך וייתכן ותעזוב אותן מאחור – או שלא. אך ההכרה והוויתור על כל מה שמזויף ומתעתע הן בעיקר פנימיות.
א.כ.: שני מקרים אלה, הבודהה וישו, הם דוגמאות של ביטוי חיצוני רב-עוצמה של אותה הכרה פנימית.
א.ט.: נכון. אין אפשרות לחזות מה יקרה כתוצאה מההכרה הפנימית זו. אצל הבודהה, כמובן, זה הגיע משום שהוא כבר היה אדם מבוגר כשהוא הכיר לפתע בכך שאנשים מתים ונהיים חולים ומזדקנים. וזה היה כל כך חזק עד שהוא הביט פנימה ואמר שהכל חסר-משמעות אם זה כל מה שיש.
א.כ.: אך נאלץ להתרחק, לנטוש את ממלכתו. מנקודת מבט מסוימת הוא היה יכול לומר, "טוב, זה הכל כבר כאן, וכל מה שאני צריך לעשות זה להיכנע ללא-תנאי כאן ועכשיו". אז, אני מניח, שהתוצאה יכולה הייתה להיות שונה מאוד, הוא יכול היה להיות מלך מואר!
א.ט.: אך בנקודה ההיא הוא לא ידע שכל מה שהיה נדרש זו כניעה.
א.כ.: עם זאת, ישו היה קורא לדייגים לעזוב את משפחותיהם ואת חייהם וללכת בעקבותיו ובאופן דומה, כשבודהה הגיע לעיירות וקרא לגברים לעזוב הכל מאחור, כניעתם בוטאה בעזיבה עצמה, באמירת "כן" לישו או לבודהה ובהרפיה האחיזה בהצמדויותיהם הגשמיות. וכמובן, מאוחר יותר תגיע גם הרפית האחיזה מהצמדויותיהם הפנימיות. במקרים אלה, הרפיה לא הייתה רק מטאפורה להתעלות פנימית; כוונתה הייתה גם הרפה מהכל, פשוטו כמשמעו.
א.ט.: יש אנשים שעבורם זה אכן חלק מהעניין. הם עשויים לעזוב את סביבת מגוריהם או את פעילויותיהם, אך השאלה היחידה היא האם הם כבר ראו את המזויף בתוכם. אם לא, ההרפיה החיצונית תהיה צורה מוסווית של חיפוש-עצמי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רעך הוא אתה
|
|
|
|
|
|
|
א.כ.: שאלתי האחרונה היא בנוגע ליחס בין הבנתך לגבי הארה, או החוויה של תודעה לא-מפוצלת, לבין מעורבות בעולם.
ביהדות, מעורבות מלאה בעולם וחיי אדם נראים כמילוי השאיפה הדתית. למעשה, הם אומרים כי רק באמצעות חיים על-פי עשרת הדיברות בלב שלם יכול הפוטנציאל הרוחני של הגזע האנושי להתגלות בעולם. המלומד היהודי דוד אריאל כותב, "אנו מסיימים את מלאכת הבריאה...אלוהים זקוק לנו משום שרק אנחנו יכולים להפוך את העולם למושלם".
תורות הארה או חוסר-פיצול רבות, כמו שלך, מדגישות את ההארה של היחיד. אכן, נראה כי התעלות מעבר לעולם היא עצם העניין. אך נראה כי אחינו היהודים קוראים לנו למשהו שונה מאוד – הפיכת העולם לרוחני על ידי השתתפותם בלב מלא של נשים וגברים מסורים בעולם. אז האם זה נכון שתורות הארה המדגישות חוסר-פיצול שוללות מהעולם את השתתפותנו בו בלב שלם? האם הרעיון של התעלות עצמו שולל מהעולם את מילוי הפוטנציאל שלנו להפכו לרוחני, כילידיו של אלוהים?
א.ט.: לא, כי פעולה נכונה יכולה לזרום רק מתוך מצב ההתעלות מעבר לעולם. כל פעילות אחרת נגזרת מהאגו. אפילו פעולה נכונה, אם היא נגזרת מהאגו, יהיו לה תוצאות קרמתיות. "נגזרת מהאגו" פירושו שיש מניע נסתר. לדוגמה, זה משפר את התדמית שלך בעיני עצמך אם אתה הופך לאדם רוחני יותר וזה נותן הרגשה טובה; או דוגמה אחרת תהיה ציפייה לפרס עתידי בעולם הבא או בגן-עדן. אז אם ישנם מניעים נסתרים, זה לא טהור. אהבה אמיתית לא תוכל לזרום בפעולותיך אם לא התעלית מעבר לעולם כי אינך מחובר לממלכה ממנה עולה אהבה.
א.כ.: אתה מתכוון לפעולה טהורה, לא מוכתמת על ידי האגו?
א.ט.: כן, לפי הסדר. ראשונה מגיעה ההכרה והשחרור ואז אנחנו נותנים לפעולה לזרום מתוך זה – והיא תהיה טהורה, לא-מוכתמת, ולא תהיה צמודה אליה שום קרמה. אם לא כן, לא משנה כמה נשגבים האידיאלים שלנו, עדיין נחזק את האגו שלנו על ידי מעשים טובים. למרבה הצער, אינך יכול למלא אחר הדיברות אלא אם כן אתה חסר-אגו – וישנם אנשים מעטים כאלה – כפי שכל מי שניסה לתרגל את תורתו של ישו גילה. "ואהבת לרעך כמוך" היא אחת מתורותיו העיקריות של ישו ואינך יכול למלא דיברה זו, לא משנה כמה תתאמץ, אם אינך יודע מי אתה ברמה העמוקה ביותר. אהוב את רעך כפי שאתה אוהב את עצמך פירושו שרעך הוא אתה, והכרה זו של אחדות היא אהבה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מאז ראשית היקום נמצאת התודעה בתהליך של אבולוציה. יכולתנו המתפתחת כבני אדם לדעת את התודעה עצמה מאפשרת לנו, לראשונה בתולדות היקום, להשתתף באופן פעיל בתהליך זה וליצור את העתיד. מדור זה מוקדש למאמרים מכתב העת "מהי הארה?" מייסודו של אנדרו כהן, המעוררים אותנו לאפשרות זאת – ולחובתנו המוסרית להיענות לה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
