 |
 |
|
|
|
|
|
|
| תפיסת העולם הסינית רואה בכל גוף שלוש פנים לקיומו: הגִ'ינג - התמצית, הצ'י - אנרגיית החיים והשֶן - הנשמה. מטרת התרגול בצִ'י קוֹנג היא להביא את שלושת האוצרות האלה להרמוניה מושלמת. אבּי מוריה מסביר ומדגים. חלק א' |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הצ'י קונג קיים בסין מזה אלפי שנים ומהווה את אחד מעמודי התווך של הרפואה הסינית המסורתית, הכוללת גם איזון תזונתי, עיסוי סיני בשם טווינא, דיקור ושימוש בצמחי מרפא. כל ענפי הרפואה הסינית המסורתית מכוונים לטיפול בצִ'י, אותה אנרגיית חיים שזורמת בכל. כל עוד הצִ'י בריא וזורם בחופשיות - האדם בריא ומתפקד במלואו. כשהצִ'י חולה ותקוע - מתפתחות מחלות וכושר התפקוד יורד. המתרגל צ'י קונג לומד להניע ולטפח את הצִ'י שבתוכו, בכוחות עצמו, על מנת לחיות בבריאות מלאה - מצב שונה לגמרי ממצב של חוסר מחלה. הסינים אינם עושים הפרדה בין גוף לנפש, כך שהכוונה ב"בריאות אמיתית" היא בריאות במישור הגופני והנפשי כאחד. המונח הקדום ביותר לטכניקות ההתעמלות הסיניות הוא דַאוֹ-יִין שהיה בשימוש כבר במאות הראשונות לפני הספירה.
מילולית דַאוֹ הוא "להנחות, לכוון". יִין פירושו למשוך, לדחוף, לפזר". המשמעות היא הנחייה וכיוון הצִ'י בגוף למתיחה, דחיפה והנעה שלו ושל אברי הגוף. המונח משמש כשם כללי לכל סוגי ההתעמלות הגופנית ולא רק לעבודה פנימית של צִ'י.כמעט בכל השיטות הסיניות, הדתיות והלא דתיות כאחד, נמצא תרגול צ'י קונג מסורתי שקשה להגדיר את תכניו ומרכיביו מחוץ להקשר ולשיטה שבה מתרגלים אותו. לכל שיטה יש תרגול ייחודי
של צ'י קונג למטרות שונות. לא יהיה זה מוגזם לומר שבסין קיימות מאות שיטות צ'י קונג שונות. לעתים תכופות משתמשים במונחים כמו "נֶיי-גוֹנג" - מיומנות פנימית, או "נֶיי-דַאן" - סם החיים הפנימי, על מנת לתאר תרגילים ושיטות שאחרים יקראו להם צ'י קונג, ולהפך. מרכיבי התרגול בצ'י קונג כוללים בעיקר היבטים הקשורים לאחדות הגוף (מערך הגוף) כמו הכְוונה של נשימה, עיסוי עצמי והנעה של הגפיים. נהוג לחלק את שיטות הצ'י קונג לחמש אסכולות:האסכולה הרפואית גורסת שמטרת הצ'י קונג הרפואי היא לחזק את בריאות המתרגל והוא משמש למניעה ולטיפול במחלות.האסכולה הקונפוציאנית גורסת שמטרת הצ'י קונג הקונפוציאני היא לטפח את דמותו המוסרית של המתרגל ולאמן את מזגו ואופיו.האסכולה הדאואיסטית גורסת כי מטרת הצ'י קונג היא טיפוח הנפש וחיפוש אחר חיים ארוכים או אלמוות.הצ'י קונג הבודהיסטי לעומת זאת, שמהותו היא אימון רוחני, כולל שתי גישות: האחת, הקרויה "סַאמַאדְהִי" ולפיה כל הדברים ביקום הינם אשליה. השנייה, הקרויה "מדיטציה", והיא שמה את הדגש על טיפוח הכוונה והצורך להציל כל צורת חיים ביקום.על פי האסכולה של אמנויות לחימה הצִ'י קוֹנג נועד בעיקר למטרת תרגול גופני ושיפור הבריאות, אך בפועל מכיל מרכיבים מכל האסכולות האחרות.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
 |
|
תשעה גרגירים של אורז
|
|
|
 |
|
|
|
את המונח צִ'י בהקשר של תרגול צִ'י קוֹנג לא אנסה להגדיר במדויק משתי סיבות: הסיבה הראשונה היא שאני מאמין שעל כל מתרגל לנסות ולמצוא בעצמו את מהות הצִ'י דרך תרגול אמנות הלחימה או צִ'י קוֹנג, במקום לקבל תיאור של מישהו אחר. היטיב לנסח זאת סטיב רודס (Steve Rhodes), העורך של כתב העת צִ'י (Qi Magazine), שכתב בגיליון הראשון: "תמיד רציתי לפרסם ספר עב כרס ובו דיעותי על מהו 'צִ'י'. הייתי מותיר את כל דפיו ריקים וכותב פתיח קצר ובו הנחיה לקוראים למלא את המידע כפי שהם מגלים אותו בעצמם".
הסיבה השנייה היא בגלל אופיו החמקמק של המושג הזה. על אף שה"צִ'י" הוא מונח יסוד בחשיבה הסינית, קשה - ולמען האמת כמעט בלתי אפשרי - להגדיר אותו במדויק. גם בכתובים הסינים, העתיקים והמודרניים, אין ניסיון להגדיר את מהות הצִ'י, והוא מובן - כפי שנראה להלן - על פי פעולתו ותפקודיו.בחינה לשונית של המונח יכולה לתת לנו מושג מה על מהותו. הסימנית (המילה הכתובה) העתיקה היא ציור מופשט של אֵדים או קיטור מיתמר מעלה. רכיב האֵדים הוא אכן הרכיב השורשי במילה. כשם שאֵדים הנם בלתי מוחשיים כמעט ועדיין מסוגלים לבצע עבודה בכוח רב, כך בהשאלה קראו ל"אנרגיית החיים", המבעבעת וזורמת בכל - בלתי מוחשית, אך השפעתה מורגשת. האֵד, או הקיטור, עולה למעלה מטבעו, קל ודינמי.בצורתה העתיקה ייצגה סימנית זו את השמש והאש - מקור האֵדים. מאוחר יותר הוחלפו שני האלמנטים הללו ברכיב האורז שבשעת רתיחתו במים יוצר ענני אֵדים (המרימים את מכסה סיר האורז). ריחו של האורז מביא אושר לבתי העניים, שחלומם היה שתהיה להם לפחות קערת אורז אחת בכל יום. האורז כמזון העיקרי בסין הוא ספק האנרגיה העיקרי של האדם, וכאן הוא מסמל את האנרגיה הפוטנציאלית.הסימניה מראה את שתיל האורז בשלמותו - עם השורשים, הענפים והגרגירים והפיקטוגראמה (הסמל הכתוב) התפתחה מתשעה גרגירי אורז כסימן לשפע, אחרי כן הופרדה בעזרת סימן צלב עם גרגר אחד בכל פינה וכך עד לסימניה של ימינו. בסופו של דבר סימנית הצ'י נכתבה משני רכיבים: האדים והאורז, אולם בסימנית החדשה בכתב הפשוט יותר שהונהג בסין העממית, הוחסר רכיב האורז ונותר רכיב האֵדים בלבד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סַאן-בּאוֹ: שלושת האוצרות הסיניים
|
|
|
|
|
|
|
תפיסת העולם הסינית רואה בכל גוף שלוש פנים לקיומו. הראשון הוא גִ'ינג - התמצית, או הזרע. הגִ'ינג מבליט את רעיון הפריון והתורשה, אנרגיית המשכיות החיים, האנרגיה המינית והפוטנציאל האנרגטי הבסיסי הטמון בכל אדם מיום היוולדו. מעניין לציין כי המילה תמצית וזרעים זהה ומצביעה על התפיסה לפיה הזרע מכיל את כל המרכיבים הפיזיים הדרושים ליצור בוגר.השני הוא הצִ'י, האנרגיה, נשמת החיים. לא רק בגופים הנכללים בהגדרות הביולוגיות של "חיים" אלא גם, לדוגמה, בסלע מסוים, בהרים, בנוף, בציור. הצִ'י מבטא את המכלול האנרגטי של הגוף האנושי. בתפיסה המושגית של הצִ'י מגולם הרעיון של האנרגיה המניעה את כל הפעילות הפיזיולוגית של האדם, את תפקודי האיברים הפנימיים, וכן את האנרגיה הזורמת במסלולי האנרגיה בגוף (המרידיאנים). בתוך רעיון הצִ'י באה לידי ביטוי החלוקה ליִין ויַאנג - על כל המשתמע ממנה - וכל החלוקה לחמשת האלמנטים האנרגטיים המרכיבים כל אלמנט ביקום בכלל, ובגוף האדם בפרט.המופע השלישי והחמקמק ביותר להגדרה הוא השֶן, המבטא את נפש האדם או הנשמה. בהקשר הרפואי שלו מבטא השֶן בעיקר את האספקט הפיזיולוגי של מערכת העצבים, תפקודי המוח, האישיות והאופי. הנפש, או המהות, קשורה יותר לסביבה ולפעמים מובחנת יותר בתגובתה של הסביבה מאשר בגוף עצמו.מטרת התרגול בצִ'י קוֹנג היא להביא את שלושת ''האוצרות'' שבגופנו להרמוניה. בהגיענו למתאם כזה אנו זוכים למעין קפיצת מדרגה הן מבחינה גופנית והן מבחינה מנטאלית ונפשית.שלוש האיכויות - גִ'ינג, צִ'י, ושֶן, יוצרות את הבסיס הקיומי שלנו כפרטים. הן מאוחדות ביחסים של התפקוד ומתמזגות בתמיכה הדדית. הרעיון הוא שבתרגול ניתן להשפיע על הכוח היחסי ועל היחסים בין שלוש האיכויות הללו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
היוגה הסינית
|
|
|
|
|
|
|
המקום בגוף שמרוכזת בו האנרגיה הבסיסית ובו היא משתנה, הוא הדַאן-טִיֶאן. המושג מורכב משתי מילים. דַאן, משמעותה צִינַבַּר (cinnabar). זהו מינרל אדמדם המכיל כספית ומשויך באופן סמלי לצבע האדום. הצינבר היה חומר בסיסי באלכימיה הדאואיסטית והוא מסמל חיי נצח, ומכאן הכינוי "תרופת האלמוות". המלה השנייה, טִיֶאן, פירושה שדה או מקום.מרכזי דַאן-טִיֶאן קיימים בבטן, בחזה ובמצח. במידה ולא מצוין אחרת, הכוונה בדרך כלל לדַאן-טִיֶאן התחתון בבטן מתחת לטבור. מרכז אנרגיה זה מכונה ברפואה הסינית "ים הצִ'י" (צִ'י חַאי).כבר בעבר הרחוק חיפשו בסין את הדרך לבריאות ולטיפוח החיים (יַאנג-שֶנג) ובמשך ההיסטוריה התפתחו שתי אסכולות עיקריות. האחת, חיפשה מחוץ לגוף את החומרים הנחוצים לטיפוח החיים ולהארכתם. אסכולה זו נקראה וַואי-דַאן (דַאן חיצוני).אנשי האסכולה השנייה החזיקו בדעה שהיכולת לרפא מחלות ולהאריך את החיים טמונה בתוך הגוף. היכולת הזו תלויה במציאתם של מרכיבים מסוימים בתוך הגוף, שיש לטפחם. אסכולה זו נקראה נֶיי-דַאן (דַאן פנימי).עקרונות הצ'י גונג משותפים לכל האסכולות והם כוללים הרפיה ורוגע, שיפור זרימת מחזורי הדם והאנרגיה שבגוף. תורת הצ'י קונג העתיקה הידועה גם בשם ''יוגה סינית'' מתבססת בבטחה כאחת השיטות המאוזנות והבטוחות לשמירה וטיפוח בריאות בעת המודרנית.בפעם הבאה: נזקי התרגול הלקוי
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המאמר לקוח מתוך ספרו של אבי מוריה אמנויות קרב סיניות פנימיות בראי התרבות שייצא לאור בקרוב בהוצאת מדף.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | תלמיד, אמן ומורה לאומנויות לחימה סיניות ופיליפיניות כ-25 שנה. תלמידו של המורה הונג אי-שיאנג מטיוואן. מרכז את הכשרות המטפלים והמדריכים בגונג פו וצ'י גונג במכון ווינגייט. מנגן בסנטור, כלי פרסי עתיק. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
