 |
/images/archive/gallery/412/529.jpg אבי מוריה
 |
|
|
|
|
|
|
| תנועותיה קלות, מהירות, אלגנטיות וגמישות. אבּי מוריה, מאסטר באומנויות לחימה, על החרב כביטוי לרצון פנימי ועל המפגש בין אומנות לחימה למוזיקה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מהו הנשק המסמל יותר מכל את עולם אמנויות הלחימה במחשבה הסינית? הדיון על כך אינו ממושך - מדובר בחרב הפיפיות הישרה, גִ'יֶאן בסינית, "מלכת כלי הנשק הקצרים".
עד לפני זמן לא רב, סגנון הקולנוע הסיני הקרוי "ווּ שִֹיַא" היה כמעט בלתי נודע במערב. העלילות שהתקשרו לחרב וכללו גיבורים מעופפים וקרבות קסם בעולם שמעבר לעולם המציאות של סין הקדומה, שללו את האפשרות להרחיב את הצפייה מחוץ למעגל הצופים האדוק של אמנות הלחימה. אבל אז הגיע הסרט "נמר-דרקון", בבימויו של אַנג לִי, שסחף מיליוני צופים ברחבי העולם - השילוב בין סיפורי עלילה קדומים ו"אקשן" עסיסי הביא את קסם החרב לכל מקום.
ומה הן תכונות החרב? תנועות החרב מזכירות את פיתול הדרקון ונחשבות בעלות ערך נעלה מבחינה אמנותית ולחימתית. תנועותיה קלות, מהירות, אלגנטיות, בעלות כוח, גמישות וחיות. היה זה נשקו של המצביא, לא של החייל הפשוט. נשקו של המלומד, לא של האיכר.
גִ'יֶאן-שוּ, אמנות החרב, זכתה לכבוד רב בסין לא רק משום שהטכניקות והמיומנויות שנרכשו היו קשים ללימוד, אלא, חשוב יותר, בגלל שרוחו
ומוסריותו של המתרגל היו צריכים להיות נעלים על מנת להגיע לרמת שליטה גבוהה. התרגול היה ארוך ומפרך, ומרבית המתרגלים למדו תחילה את השימוש בכלי נשק קצרים אחרים, דוגמת החרב הרחבה (דַאוֹ), על מנת לבנות את היסודות הראויים.
בנוסף לשימוש בחרב עצמה נדרש המתרגל ללמוד את מַנַחי כף היד ה"ריקה" (לא חמושה), וכן את השימוש בגדיל המחובר לניצב. לא פלא, אם כך, שמקומה של החרב בתרבות סין חצה גבולות. הדמיון בין הקצה הגמיש ובעל החיות של מכחול הקליגרף לקצה החרב החד כתער בולט מיד. אנשי ספר, שמעולם לא אחזו בחרב, חגרו אותה על מנת "לחוש בנוח", כפי שעשה המורה הגדול קונפוציוס.
אמנים, שלא נחשבו מעולם לאמני לחימה, תרגלו בהתלהבות וכנות את השימוש בחרב, דוגמת לִי פּוֹ - מהגדולים שבמשוררי סין. טקסי קורבנות עשו לעתים תכופות שימוש בחרב (לפני למעלה מ-3000 שנה). מלומדים דאואיסטים ומומחי פְנג שואי עושים שימוש עד היום בחרבות עץ על מנת לגרש רוחות רעות, ואמהות מודאגות תולות חרב מיוחדת עשויה מטבעות מאוגדות מעל מיטת התינוקות על מנת להבריח שד הרוצה לגנוב את נשמתם.
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/412/529.jpg
צילומים: רן גולני צילום:  |
|
|
|
|
 |
|
 |
|
הנשק הנערץ היחיד
|
|
|
 |
|
|
|
הסינים הקדמונים התייחסו לחרב כנשק חשוב מאוד, ולראיה - מספר המסמכים הרב יחסית אודותיה והשכיחות בה הופיעו חרבות בממצאים ארכיאולוגיים. זהו הנשק היחיד שנעשה בו שימוש והיה נערץ באופן מתמשך מראשית ההיסטוריה הסינית ועד ימינו.
במהלך הזמן, החרב השתנתה מחרב נחושת קצרה לחרב מתכת ארוכה. בגלל השיפור המתמיד במטלורגיה (תורת המתכות) במהלך אלפי השנים, השתנו טכניקות השימוש בחרב בהתאמה.
החרב בעלת להב הנחושת הקצר חסרה את החוד החד כתער, וכמו כן סבלה מרכות יתר. זו הסיבה שנעשה בה שימוש בטווח הקצר בלבד למטרות חיתוך ודקירה.
ארד (ברונזה) היא מתכת קשה ושבירה, כמו גם ברזל יצוק. על כן, להבים העשויים ממתכות אלו נשברו בקלות כשנעשה בהם שימוש כנשק בולם. ככל שהרחב התארכה יותר, כך גדלה היעילות של טווח הלחימה, כך שהארסנל המלא של טכניקות הייעוד הבאות לביטוי בעת המודרנית התאפשרו רק עם התגלית של פלדה מחוזקת ומחושלת. מספרן של טכניקות הבסיס גדל באופן משמעותי - ממספר מועט בחרבות העתיקות שהיו קצרות ורחבות, לארוכות ודקות המצויות בשימוש כיום.
בבדיקה של רישומי חרבות שונים בשושלות שונות, ניתן לראות שחרבות השתנו משושלת לשושלת, הן בצורת הלהב והניצב והן בעיצוב הנדן. השינויים חלו לא רק כתוצאה מהתפתחות במטלורגיה, אלא גם כתוצאה מהשפעתן של תרבויות אחרות, ובמיוחד של אלה שפלשו לסין: המונגולים, המאנצ'ורים, בני שבטים הימלאיים ואחרים.
לעומת זאת, לחרב הסינית היתה השפעה תרבותית עצומה על האזורים הגיאוגרפיים הסמוכים דוגמת קוריאה, ויטנאם ויפן.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/412/612.jpg
צילום:  |
|
|
|
|
|
|
|
|
חסימה באמצעות חרב הדאו
|
|
|
|
|
|
|
הסברה העיקרית בנוגע לתחילתה של תורת המתכות מקורה בתקופת הקיסר הצהוב (חוּאַנג דִי, 2690-2590 לפנה"ס). לפני כן קיימות עדויות על חרבות עשויות אבן בלבד. על פי רישומים בארכיון הקיסרי, לחואנג די היו חרבות עשויות אבן ירקן (ג'ייד) - נחושת וזהב. מלבד רישומים אלו נמצאו באזור צ'וּ לוּ ממצאים ארכיאולוגיים שכללו סכינים וחרבות, שרידים לקרבות עתיקי יומין בין צבאות הקיסר הצהוב לכוחותיו של המורד צִ'י יוּ.
לחרבות סיניות יש לעתים תכופות שמות. השמות, בדרך כלל, קרויים על שם מקור מוצאה של החרב או שם בעליה. המקור יכול להיות שם של הר, היכן שהעפרה ממנה נוצרה החרב נמצאה (דוגמת קוּן ווּ גִ'יֶאן), המקום בו חושלה החרב (לוֹנג צוּ'אָן גִ'יֶאן), או אפילו שם הנפח שחישל את החרב (קַאן גִ'יַאנג, מוּ יֶה). כמובן, החרב יכלה להיקרא כפי שחפץ בעליה, כגון "חרב גשם הדרקון".
התבנית (בסינית: שִֹינג, טַאוּ-לוּ) הינה סדרת תנועות בעלות כוריאוגרפיה קבועה מראש. זהו "ריקוד קרב" כנגד יריב דמיוני אחד או יותר, המהווה גם מילון תנועה המכיל את הטכניקות הנעלות ביותר. גם תבניות החרב נושאות שמות, ומהבולטות שבהן היא חרב וו-דאנג. אסכולת חרב וו-דאנג מיוחסת לגַ'אנג סַאן-פְנג, המייסד האגדי של הטאי צ'י, שחי לכאורה בזמן שושלת מינג (1368-1644). על פי האמונה הרווחת, היה ג'אנג דאואיסט שחי במחוז חֶבֶּיי על הר וו-דאנג (מילולית, "מקום הלחימה") המקודש לדאואיסטים. ג'אנג, שהיה אלכימאי ואמן לחימה מהמעלה הראשונה, הוזמן לחצר הקיסרות בידי שלושה קיסרים שונים. למרות שמעולם לא נעתר להזמנות הללו, הוא הועלה לדרגת קדוש בידי הקיסר יִינג צוֹנג בשנת 1459.
מרבית הכתובים מתארים את ג'אנג סאן-פנג כדמות יוצאת דופן, גבוהה ומזוקנת, בעלת עיניים רחבות. עלילות הקסם שלו כוללות מעוף בשמים על גבי עגור ויכולת להימצא במספר מקומות בו זמנית. קיימת אפילו אמונה שלאחר מותו, בסביבות 1390, הוא שב לתחייה במעשה ניסים.
כאמור, חי ג'אנג, לכאורה, על הר וו-דאנג, שהמנזר בו הוקדש לאל המלחמה צֶ'ן ווּ, אל דאואיסטי עממי, שהיה בעל חשיבות עילאית בסין של שושלת מינג.
באסכולת וו-דאנג קיימות היום שתי חרבות: "עדינה" ו"לחימתית". החרב "העדינה" והקלה, שהיתה ידועה גם כ"חרב אזרחית" (וֶון גִ'יֶאן) נישאה בידי מלומדים ואלה שלמדו לשם הנאה. החרב הכבדה, "הלחימתית", שנודעה גם כ"חרב צבאית" (ווּ גִ'יֶאן) נחגרה בידי הלוחמים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לחימה בג'יאן על קצה המזלג
|
|
|
|
|
|
|
הג'יאן היא, כאמור, המלכה של כלי הנשק הקצרים. מיומנות השימוש בג'יאן נבנית על בסיס המיומנות בחרב הרחבה (דאו), המכונה גם "השורש" של כלי הנשק הקצרים. כל אמן לחימה ששואף להשתלם בשימוש בג'יאן נדרש "לעבור" קודם את השימוש בדאו, אחרת יהיה זה קשה מאוד להבין את היישומים, הטכניקות ומקור הכוח בתרגול החרב. השימוש בשתי החרבות הללו שונה מאוד. בדאו למשל נעשה שימוש בכוח הגוף כולו. החלק הכהה של הדאו מעוצב כך שיוכל לבלום את נשק היריב, אך פעולה זו אינה יכולה להתבצע בידי הג'יאן. היות והג'יאן היא חרב פיפיות (דו-להבית), כל פעולת בלימה עם אחד הצדדים יגרום נזק ללהב. בשימוש בג'יאן, רק השליש התחתון של החרב הקרוב לניצב ניתן לשימוש בפעולת בלימה. אין לעשות שימוש בחלק החד למטרת מגע עם נשק היריב. לכן, פעולת "התקפה הגנתית" ללא מגע היא אחת הטכניקות הבסיסיות, ותנועת "בלימת החלקה" מצויה בעדיפות שנייה. בעדיפות האחרונה מצויה הבלימה עם החלק הכהה של החרב.
גם אסטרטגיית הלחימה בין הדאו לג'יאן שונה. לוחם הדאו ינסה לשמור את היריב בטווח הביניים והטווח הקצר על מנת לעשות שימוש ביתרון של בלימות הדאו החזקות וכוח ההתקפה. על מנת לעשות זאת נעשה שימוש כל העת בשתי הידיים. יד אחת אוחזת בחרב והשנייה מאזנת, מתאמת ולוכדת את פרק יד היריב, זרועו או נשקו.
לוחם הג'יאן, לעומת זאת, ינסה לשמור את חרב היריב בטווח הבינוני-רחוק, על מנת לעשות שימוש בקצה החד של החרב. בנוסף לכך, דרך שמירת מרחק מסוים מהיריב, מתקיימת האפשרות לתקוף את הגפיים של היריב ולאו דווקא את מרכז גופו, דבר שיוביל לפריקת היריב מנשקו או אי יכולתו להמשיך לנוע, דהיינו פגיעה בכושר הניידות שלו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הקתרוס: המפגש בין אומנות לחימה למוזיקה
|
|
|
|
|
|
|
סרטיו האחרונים של הבמאי הסיני גַ'אנג אִי-מוֹאוּ, "גיבור" ו"מחול הפגיונות", מעניקים לנו הצצה נדירה ואותנטית לעולם המוזיקה הסיני. מעבר ל"אמנויות היפות של הלוחם" שכללו גם נגינה, קיים מכנה משותף בולט בין עולם המוזיקה לאמנויות הלחימה. כשם שמוזיקה אינה "שטוחה" אלא מורכבת מהדגשים המעניקים חיות ומאפשרים קשת רחבה של הבעת רגשות, כך גם התנועה באמנויות הלחימה.
בהקשר ההיסטורי ראוי לציין שגם אנשי שם שאינם סינים הגיעו לעתים להלכי מחשבה דומים. דוגמה בולטת היא הפיתגוראים שהאמינו שכל התופעות בטבע הן ביטוי למספרים, על כן הממצא "מוזיקה=יחסים מספריים" היה מאוד חשוב בתקופת פיתגורס (המאה ה-5 לפנה"ס), והעניק יסוד לקשר בין הקוסמוס למוזיקה. מאוחר יותר, הגיעו למסקנה שזהו למעשה חוק פיזיקלי שאינו קשור רק לתורת המספרים אלא לעולם התופעות.
מוזיקה סינית היתה במקור בעלת גוון סמלי נעלה. האמונה הרווחת היתה שהיא השפיעה רבות על המוסדות האדמיניסטרטיביים של הקיסרויות ועל אנשי החצר.
השכלתו של אדם לא היתה שלמה עד שהתמחה בהרמוניה מוזיקלית. מסופר על קונפוציוס שניחן ביכולות מוזיקליות גבוהות. היכן שסייר ברחבי סין הפיאודלית יכול היה קונפוציוס לאמוד את מצב הממשל בהתאם לאיכות המוזיקה ששמע במקום. בהקשר זה, המונח "מוזיקה בלתי מוסרית" התקשר למוזיקה מעוררת ואירוטית, בדרך כלל בליווי מחול, שגרמה לקונפוציוס להסתלק מהמקום.
מוזיקה טובה מבטאת את ההרמוניה בין השמים והארץ; "כשהתופים רועמים, המצילתיים והאבנים המוזיקליות [כלי נגינה מאבן] נפגשים, כשחלילים וכנורות, מחול ושירה ממלאים את האוויר, הדבר מעורר את החושים ומביא לאחדות".
המוזיקה בצורתה הטהורה קשורה ללימוד חמשת האלמנטים: מתכת, מים, עץ, אש ואדמה, ונשלטת בידי חוקי היקום. גם כלי הנגינה הקדומים היו בתואם לאדם ולמקומו ביקום:
1. כלים מוזיקליים מאבן סימלו יושר והגינות.
2. כלי מיתר סימלו טוהר ונאמנות.
3. כלי נגינה מעור קושרו למנהיגים בעתות מלחמה.
4. הצִ'ין (קתרוס) סימל את הירח.
5. הפִּי-פַּה (מנדולינה) סמלה את ההרמוניה שבנישואים.
על פי "חוקי היקום" התקיימו שישה מצבים בהם אין לנגן: קור רב, חום רב, רוח עזה, גשם עז, רעמים חזקים וסופות שלגים. בנוסף, התקיימו שבעה תנאים שאינם רצויים לנגינה, חלקם קשורים לתחושות טוהר (דוגמת ניקיון הגוף והבגדים).
באחת הסצינות הבולטות בסרט "גיבור" נלחם "שמים" (בגילומו של דוני יֶן) במספר יריבים כאשר ברקע מנגן נגן הצ'ין הזקן. למקום מגיע "ללא שם" (בגילומו של ג'ט לי) המבקש מהנגן להמשיך לנגן. הקרב בין "ללא שם'' החמוש בג'יאן לבין "שמים" החמוש בחנית הוא סצינה מרהיבה ובלתי נשכחת.
הצ'ין הוא הבולט בקבוצת כלי המיתר הסינים (שלחלקם מקור פרסי) ומייצג את שמונת האיכויות: שמחה, מתיקות, אלגנטיות, תחכום, עצב, רכות, תהודה וכוח. כלי זה נבנה בדרך כלל מעץ הווּ טוֹנג (dryandra) הגדל בדרום סין. על פי האמונה הרווחת, היה זה העץ היחיד בו השתכן עוף הפניקס האגדי.
העץ נטבל במים טהורים למשך 72 יום התואמים את המונחים הסולאריים של השנה. אורכו סימל את 360 המעלות של מעגל השמש במסלולה סביב כדור הארץ. הקצה העליון מעוגל - כמו השמים, רחב - סמל למשכילים ולאנשי המעלה, ורוחבו 8 צוּן - סמל לשמונת הפסטיבלים השנתיים. הקצה התחתון שטוח - כמו הארץ, צר - סמל לאנשי העם, ורוחבו כ- 4 צוּן, בתואם עם ארבע עונות השנה. עומקו כ- 2 צוּן - סמל לשלמות של שני חלקי הביצה; החלבון והחלמון.
"לרכב על גב הדרקון עם החרב או המכחול לצלילי הצ'ין...
בשמים או בארץ; האגדה לא תמה"
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | תלמיד, אמן ומורה לאומנויות לחימה סיניות ופיליפיניות כ-25 שנה. תלמידו של המורה הונג אי-שיאנג מטיוואן. מרכז את הכשרות המטפלים והמדריכים בגונג פו וטווי-נא במכון ווינגייט. מנגן בסנטור, כלי פרסי עתיק. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
