 |
/images/archive/gallery/600/131.jpg בודהידהרמה
 |
|
|
|
|
|
|
| הוא הביא את הבודהיזם לסין, הוא המייסד של הזן והוא אבי אומנויות הלחימה הסיניות. אבי מוריה על בודהידהרמה, הדמות מצוירת ביותר במזרח אסיה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בּוֹדהִידהַארמָה הוא אולי הדמות המצוירת ביותר במזרח אסיה, ועם זאת, הפרטים ההיסטוריים עליו מעורפלים. על-פי המסופר היה בּוֹדהִידהַארמָה בנו השלישי של המלך סוּגַנדַה בדרום הודו, שהיה בן מעמד הלוחמים. הוא בילה את ילדותו בקַנצִ'יפוּרַם - המחוז הבודהיסטי הקטן של דרום מַאדרַס (צֶ'נַאי), שם קיבל הדרכה במדיטציה בודהיסטית מהגורו פְרַאנגַ'טַארַה, שהיה אחראי לשינוי שמו של התלמיד הצעיר מבּוֹהִיטַארַה לבּוֹדהִידהַארמָה.
על פי גרסה אחת היה בּוֹדהִידהַארמָה תלמיד מצטיין, שעלה בהישגיו על כל שאר התלמידים. עוד לפני שהגיע לגיל העמידה כבר נחשב בודהידהארמה לבר סמכא בבודהיזם, וכשנפטר מורו הפליג לסין. שתי סיבות הביאו לכך: ראשית, הייתה זו משאלתו של הגורו, ושנית - הוא שמע על ההתעניינות הדתית בסין וחשב למצוא שם את הפילוסופיה
הבודהיסטית האמיתית.
לפי גרסה אחרת, בטרם הגיעו לסין ישב דַא מוֹ שלוש פעמים אינטנסיביות בדְהַיַאנַה (מדיטציה, שמטרתה להביא את המוֹדֵט להארה) - אך לא נמלא ולו פעם אחת ברוח הבודהיסטית, ולכן לא נחשב כדמות חשובה בעיני שאר הנזירים.
כשהאמונה בבודהיזם בהודו החלה להתפשט במהירות, תלה ראש המנזר בשער הראשי של המנזר מודעה, שבה ביקש מהנזירים לנסוע לסין כמיסיונרים ולהפיץ את דבר הבודהא. נזירים רבים נאספו לפני השער וקראו את המודעה, אך איש לא העז להתנדב. דַא מוֹ פילס את דרכו לקדמת הקהל, קרא את המודעה ותלש אותה בתנועה מהירה. הוא הובא אל ראש המנזר, וכשזה שאלו ברוגז - "כובדה של משימה זו גדול משל הר. התוכל לשאתה?" - השיב דַא מוֹ: "על-פי הליכותינו איענש, וגופי יישבר לחתיכות ללא חרטה".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
בודהיזם מקולקל
|
|
|
 |
|
|
|
גם הסיפורים על פעילותו ועל נדודיו של דַא מוֹ שונים זה מזה, אך כפי הנראה, הוא הגיע לסין בסביבות שנת 520, בעוברו דרך גוּאַנג-ג'וֹאוּ (קַאנטוֹן). משם המשיך לצִ'ינג-לִינג והגיע לחצר הקיסר לִיַאנג ווּ-דִי.
בסין מצא דַא מוֹ בודהיזם "מקולקל": לא עוד מעשה פנימי של הקדשת האני לבודהא, כי אם דת, שאימצה טקסים בציבור ושכללה פולחנים שונים, קישוט מקדשים ובניית בניינים ופסלים לכבוד בודהא. האגדה מספרת, שכאשר פגש הקיסר בדַא מוֹ הוא שאל אותו: "הבאתי לכאן כתובים בודהיסטים מארצך ובניתי מקדשים רבי יופי. מה יהיה שכרי בעולם הבא?" ודַא מוֹ השיב: "אין הם אלא צילו של היער, ריקים הם ואין בהם מהות". הקיסר היה כה נזעם, עד כי גירש את דַא מוֹ מחצרו.
דַא מוֹ עזב את חצר הקיסר, חצה את היַאנגצֶה - 'הנהר הארוך', ופנה צפונה, עד שהגיע למחוז חֶנַאן והתיישב במנזר שַאוֹ-לִין - "היער הקטן", שבהרי סוֹנג, ליד הנהר הצהוב שבמרכז סין. וכאן, במנזר שַאוֹ-לִין, נכתב אחד הפרקים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה של אמנויות הלחימה הסיניות.
לפי המסופר נבנה המנזר כשלושים שנה טרם הגעתו של דַא מוֹ לסין בידי בַּא דוּאוֹ – גם הוא נזיר הודי שגם הוא הגיע לסין על מנת להפיץ את הבודהיזם. גרסה שונה מספרת, כי המנזר נבנה בידי הקיסר שִׂיַאוֹ וֶון משושלת וֶויי הצפונית (386-534).
|
|
|
|
|
|
|
 |
| בודהידהרמה
| /images/archive/gallery/600/096.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
ייסוד הצַ'אן-בודהיזם
|
|
|
|
|
|
|
בהגיעו למנזר שַאוֹ-לִין הציג דַא מוֹ בודהיזם שמרני שעמד בניגוד לטקסים הדתיים הראוותניים שמצא שם. על-פי המסופר הוא מייסדו של זרם הצַ'אן-בודהיזם, הידוע יותר בשמו היפני המפורסם "זֶן", ונחשב לראש המסדר הראשון שלו.
המילה הסינית "צַ'אן" היא גלגולה של המילה "דְהיַאנַה" (בסאנסקריט), או "גְ'הַאנַה" בשפת פאלי, שבה דיבר הבודהא לתלמידיו, ופירושה הגות, התבוננות או השתקעות כמסע אל תוך הנפש פנימה, ובקצרה: מדיטציה. במאה העשירית הוצמדה מילה זו למספר זרמים, שצמחו בבודהיזם הסיני בסוף שושלת טַאנג ושפיתחו - בין השאר, בהשפעת התורה הדאואיסטית הסינית - שיטות תרגול מקוריות. עם זאת, לא כל מה שמאפיין את הצַ'אן הוא מדיטציה בלבד. למעשה, היו אפילו מורים ששללו את המדיטציה ככלי אימון.
הצַ'אן הקצין את התפיסה של המַאהַאיַאנַה (המרכבה הגדולה) בבודהיזם, שטענה לזהות גמורה בין עולם התופעות לבין הנירוונה, או בין היחסי לבין המוחלט: בגרסת הצַ'אן-בודהיזם, המוחלט אינו מצוי במקום אחר, אלא במצב תודעה חדש ומשוחרר, שבו אין אנו עוסקים בהבחנות כגון חשוב-לא חשוב, נשגב-בנאלי, טהור-טמא, עוזר-מפריע, וכו'. ההארה וגאולת הנפש אפשריות כאן ועכשיו בתוך עולם התופעות ומתוכו.
ההארה יכולה להיות הדרגתית לפי זרם צַ'אן-בודהיסטי אחד או פתאומית לפי זרם אחר, שהיה בסופו של דבר בעל ההשפעה הגדולה ביותר. היא יכולה לבוא מתוך מגע עם כל דבר - פרח, ציוץ ציפור, צביטה, צלחת נשברת, ללא קשר לתוכנו של המגע.
הבודהיזם בגרסתו זו סובלני כלפי כמעט כל אופני ההתנהגות בעולם, להוציא הריגה, שוד וקיום יחסי מין. כתוצאה מכך התיר מנזר שַאוֹ-לִין לנזירים אמני לחימה לשתות יין, ואפילו קיבל לשורותיו נזירים אוכלי בשר, שלא התקבלו לכתות בודהיסטיות אחרות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
צמיחת אמנויות הלחימה במנזר שַאוֹ-לִין
|
|
|
|
|
|
|
הסובלנות הדתית יוצאת הדופן של מנזר שַאוֹ-לִין התגלתה כבסיס חשוב לצמיחתן של אמנויות הלחימה ולהופעתם של "הנזירים הלוחמים" במנזר. בניגוד לעמיתיהם במנזרים האחרים, השוכנים במנזר שַאוֹ-לִין הקדישו תשומת לב מועטה בלבד לחיי סגפנות. הם אף לא שקדו על לימוד כתבי הקודש הבודהיסטים. לעומת זאת כלל התרגול היום-יומי שלהם את "הישיבה משוכלת הרגליים ממול לקיר", שמטרתה - כפי שלימד דַא מוֹ - להרחיק את כל המחשבות המכשילות. מסופר, שדַא מוֹ עצמו ישב מול קיר במערת הסלע ומדט במשך תשע שנים, כשהציפורים מקננות על כתפיו.
אחד הסיפורים המפורסמים הוא שבזמן שהותו במערה הגיע נזיר בשם שֶן גוּאַנג שהיה נחוש ברצונו ללמוד בודהיזם. הוא עמד דומם בשלג, מחכה לפגוש בדַא מוֹ. לבסוף, פנה אליו דַא מוֹ ושאלו: "מדוע באת כל הדרך והינך עומד בשלג?"
"אני מקווה שהמורה יגלה חמלה וילמד אותי את מהות הבודהיזם" השיב שֶן גוּאַנג.
"להגיע למהות הבודהא אינו דורש תקופת אימון ארוכה, אבל אם אינך נחוש מספיק אני מסופק אם תוכל להשיגה" אמר דַא מוֹ.
בשמעו זאת, שלף שֶן גוּאַנג סכין וחתך את ידו הימנית. דַא מוֹ קיבלו כתלמיד והעניק לו את השם חוּאֶי קֶה. לאחר עזיבתו של דַא מוֹ הפך חוּאֶי קֶה לראש המסדר השני של הצַ'אן-בודהיזם. לזכר הנחישות שהפגין בכריתת ידו הימנית קדים עד היום נזירי שַאוֹ-לִין עם מחווה בידם השמאלית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שמונה עשרה ידי הקדושים
|
|
|
|
|
|
|
גם אם מדובר באגדה או בהפלגה יתירה - כפי שסביר להניח - תרגול הישיבה הזו היווה גורם מאיץ להתפתחות אמנויות הלחימה בשַאוֹ-לִין: הנזירים נאלצו לשבת בדממה פרקי זמן ארוכים, והישיבה גרמה להם לאי נוחות גופנית מרובה. על-פי המסופר, בחלוף תשע שנים, יצא דַא מוֹ מהמערה והודיע לנזירי שַאוֹ-לִין כי הוא מתעתד ללמד את "גופם ונפשם" את לימודי הבודהא. המסורת אומרת שלימודיו כללו כפי הנראה תבניות של תנועה מתוך תרגול וַג'רַמוּקטִי בּוֹדהִיסַאטוַוה, שנקראו "תבניות בית הספר הבודהיסטי של משחק האריה".
התבנית הארוכה נקראה אַסטַרדַאגַ'אקַאן, או אַסטַרדַאסַאוִיגַ'איַה, שפירושה המילולי "שמונה עשרה ההתגברויות" או "שמונה עשר הניצחונות". כאשר המושגים, הרעיונות ועיקרי הלימוד הללו נטמעו בתרבות הסינית וקיבלו שמות סינים. תרגול זה הפך לשֶה בַּא לוּאוֹחַאן שוֹאוּ – ובעברית: "שמונה עשרה ידי הקדושים" או ''בני-האלמוות''. מילה בודדת - שִׂינג, שמשה כתרגום הן לתבניות ההודיות הארוכות (נַאטַה) והן לקצרות (פְּרַאטִימַה).
תבנית שמונה עשרה ידי הקדושים הורכבה משמונה עשרה מוּדרוֹת - תנוחות ידיים. כל אחת מהמוּדרוֹת שולבה בתרגול נשימה, צעדים, מתיחה והגמשה של השרירים ונושא מדיטטיבי מסוים.
בראייה היסטורית, הייתה זו התבנית הבודהיסטית בעלת ההשפעה הגדולה ביותר שהוצגה לסין, ואולי תחילתה של מה שנודע מאוחר יותר כאסכולת שַאוֹ-לִין גוֹנג-פוּ. מאוחר יותר, תרגול שמונה עשרה ידי הקדושים נודע גם כ"שמונה עשרה שיטות הלחימה של הבודהא", או "שמונה עשרה הדרכים של הנזירים הלוחמים".
מלבד תרגול זה לימד דַא מוֹ גם שתי תבניות קצרות יותר: אַסטִימַאגַ'ה פַּארִיסוּדהִי - תרגול יוגה בודהיסטי לתנועה ונשימה שמטרתו חידוש הרקמות, זיכוך הרגשות (קתרזיס) והכרה קארמית. המונח הסיני לתרגול זה הפך לשִׂי סוּאֶי גִ'ינג - "נקוי מוח העצמות ושטיפת הדם", והוא לימד את הנזירים כיצד להשתמש באנרגיה (צִ'י) שלהם על מנת לחזק את מערכת כלי הדם, המערכת החיסונית ומערכת העצבים המרכזית. הנחת היסוד הייתה, שגוף ונפש בריאים תורמים להתקדמות בדרך להארה מנטאלית והרגעת המחשבה.
סְנַאוַאסגַ'אלַה נִידַאנַה וִיג'נַאפּטִי - שיטת אימון פיזית מיוחדת ומזככת רגשות, הכוללת טיהור אנרגטי דרך תרגול מנטרה ומדיטציה. מונח זה הפך בסינית לאִי גִ'ין גִ'ינג או "לימוד (הסוּטרַה) חיזוק ושינוי הגידים והשרירים", והוא כלל שימוש לסירוגין בכיווץ איזומטרי שבו השריר פועל ללא שינוי באורכו ובתנועה. תרגול זה שיפר באופן משמעותי את מצבם הגופני של הנזירים. תרגול זה אומץ בידי רבות מהמסורות של אמנות הלחימה שהתקיימו בתחילה בתוך המנזרים הבודהיסטים ומאוחר יותר התפשטו אל מחוץ להם, כשכל אסכולת לחימה משנה את התרגול בהתאם לצרכיה המיוחדים.
דרך מיתוס זה ניתן לעקוב אחר אחד השינויים הבולטים שהתחוללו בסין ובאמנויות הלחימה. הבודהיזם הכניס לסין אלמנט של ''טיפוח העצמי'' ותרגול כשלב בדרך ההארה הרוחנית. לפני הגעת הבודהיזם השאיפה הייתה לאלמוות גשמי וחיי נצח. מבחינה זו הפירוש המודרני של אמנות הלחימה כאמצעי לטיפוח הנפש הינו בודהיסטי במהותו.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | תלמיד, אמן ומורה לאומנויות לחימה סיניות ופיליפיניות כ-25 שנה. תלמידו של המורה הונג אי-שיאנג מטיוואן. מרכז את הכשרות המטפלים והמדריכים בגונג פו וטווי-נא במכון ווינגייט. מנגן בסנטור, כלי פרסי עתיק. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
