 |
/images/archive/gallery/703/463.jpg אבי מוריה
רן גולני  |
|
|
|
|
|
|
| עבור אמן האסקרימה, אומנות לחימה פיליפינית בעלת ניחוח ספרדי, המוות הוא בעל נוכחות מתמדת. אבי מוריה מדגים אימון בחרב ובפגיון |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שלוש מאות שלושים ושלוש שנים שלט הכובש הספרדי באיי הפיליפינים. התוצאה של הזיווג הזה הולידה את האסקרימה, אומנות לחימה פיליפינית שמושפעת מהסיוף הספרדי.
במשך אלפי שנים הושפע הארכיפלג הפיליפיני מכל עבר ולפיכך אומנויות הלחימה הפיליפיניות נבחנות ראשית דרך ההיסטוריה. הפיליפינים היוו מוקד לאינספור פלישות מאזורים שונים. הסינים, האינדונזים, המלזים, הספרדים, ההולנדים, האמריקנים והיפנים – כולם חשבו לשלוט על איים אלו. היסטוריה זו השפיעה על אומנות הלחימה הפיליפינית, שהיא תערובת מרתקת של מזרח ומערב ומורכבת מאומנויות לחימה מזרחיות וממאפיינים ספרדיים. אומנות זו, תוצאה של היסטוריה אלימה, עברה התפתחות עקבית ובדיקה מחודשת של יעילותה ולפיכך טכניקות כלי נשק, בעיקר מקלות במבוק קצרים וכלי להב נלמדים לפני לימוד היד הריקה (שאינה חמושה), להבדיל מאומנויות לחימה אחרות בהן נלמד קודם השימוש בגוף עצמו (היד הריקה).
מלחים ספרדים הפליגו בראשית המאה השש עשרה אחר נתיב מערבי שיחצה את האוקיאנוס הפסיפי לאוקיאנוס ההודי.
הצי הספרדי, בראשו עמד חוקר היבשות הפורטוגזי המפורסם פרדיננד מגלאן, נתקל באקראי בארכיפלג הבלתי נודע. בשישה עשר במרץ 1521 הגיע מגלאן אל מול חופי האי סמאר. מספר ימים מאוחר יותר הבחינו הספרדים בספינה ובה ילידים מקומיים מתקרבת. מגלאן ברכם לשלום, המטיר עליהם מתנות ובעזרת כומר הספינה הוטבלו שני מנהיגיהם ועברו לחיק הדת הקתולית. ב-27 באפריל הוביל מגלאן משלחת לאי מקטאן הסמוך. הוא נחת עם צוות בן 49 מלחים אך לרוע מזלו הם נתקלו במאות ילידים חמושים ובראשם לאפו לאפו. מגלאן ואנשיו מצאו את מותם, לאפו לאפו את התהילה.
בשנת 1543 רוי דה וילאבוס, שהפליג מספרד החדשה (נובה אספנייה, מקסיקו של היום), הטיל עוגן בפיליפינים ונתן לכל הארכיפלג את השם פיליפנס, על שם המלך פיליפ השני מספרד. כיום אומנות הלחימה הפיליפינית כוללת את השימוש בחרב ובפגיון (אספאדה אי דגה) שתורגלו בידי הספרדים. השם שניתן לאומנות הלחימה היה אסקרימה. מספרדית – סיוף, מונח שמקורו במונח הלטיני אסקרמר, שמשמעו ניהול קרב קצר או התנגשות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לוחם פיליפיני אינו יוצא לקרב לפני שאמר את האורסיונס
|
|
|
 |
|
|
|
באותם ימים של כיבוש שבו הלוחמים הפיליפינים לשורשים הרוחניים והדתיים שלהם בהסתמכם על קמעות ותפילות. לכן אין זה פלא שתרבות הלחימה ודרך חיי הלוחם הינם חלקים בלתי נפרדים מהחברה הפיליפינית. עבור הלוחם, המכונה בשפת הטגאלוג (הניב הפיליפיני הרשמי) "מנדירגמה", לא היה כלל התנהגות מובהק יותר מאימון מפרך, שליטה על המחשבה והרגש ומגע ושליטה על עולם הרוחות. מחשבה זו היא מה שהקנתה אולי ללוחם הפיליפיני את הכבוד וההערכה לה זכה. ההכרה והאמונה החזקה בכוחן של רוחות על- טבעיות היתה נטועה ברוחו של הלוחם. הוא הכיר אמנם בקדושת האל, אך לא יכול היה להתנתק מן האמונה כי רוחות קדמוניות המכונות "אניטו" התערבבו בעולם הטבע שסבב אותו. אמונה זו בעולם על-טבעי ידועה לנו בקרב לוחמים פיליפינים באיי לוזון, ויסיאס ומינדנאו מזה לפחות 400 שנים. המנדירגמה - הלוחם - האמין כי דמותו הצלובה של ישו, קשורה על גבי אבן, יוצרת קמע הקרוי "אנטינג אנטינג". לקמעות אלו נישאות ברכות תפילה, בדרך כלל בלטינית. האמונה הרווחת היתה כי הרוח הקדומה - האניטו- אינה בוחרת את הלוחם שבו היא משתכנת, אלא שהלוחם הוא השולט בכוח האניטו. כך נשזרות זו בזו האמונה העממית על כוחן של הרוחות להשפיע טוב ורוע בחיי האדם, ואמונת הלוחם בכוחו לשלוט על הרוחות.
לוחם פיליפיני אינו יוצא לקרב לפני שאמר את האורסיונס, תפילות שנושאות בחובן כוחות מיסטיים. Licum salicum solorum למשל היא תפליה לפריקת היריב מנשקו. Upang hindi matakot היא תפילה לאומץ והתגברות על הפחד. כדאי לציין כי תפילות אלו בכוחן היה להשפיע רק אם עברו בירושה. לפני מות המורה הוא היה ממנה את ממשיך דרכו ומוריש לו את התפילות. במידה והיורש לא היה בנמצא על המורה הוטל לקרוע את דפי התפילות לחתיכות קטנות שישמשו ליצירת פודינג אורז (סאמפורדו) מעורבב עם שוקולד. רק אז תוכל הרוח הקדומה לצאת לחופשי. התפילות גם קועקעו על גופם של הלוחמים או על גבי נשקם. על מנת למנוע מן האדם הלא נכון להשתמש בתפילה היו משתמשים לעתים קרובות בראשי תיבות, מה שלעתים בלבל גם את היורש...
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/703/463.jpg
צילום:  |
|
|
|
|
|
|
|
|
על המתרגל להיות מצוי בשלוות נפש עילאית
|
|
|
|
|
|
|
אסקרימה היא אומנות הלחימה היחידה שבה כבר מן ההתחלה (מן השיעור הראשון) נלמד השימוש בכלי נשק, לעומת אומנויות לחימה אחרות בהן נלמדת בשנים הראשונות תנועת הגוף הלא חמוש, כלומר אימוני "היד הריקה".
האסקרימה מתאפיינת בתנועות מהירות וזורמות, ברצף אחד ללא הפסקה, המתבצעות בשלושה טווחי לחימה שונים. לארגו (הטווח הארוך) מדיה (הבינוני) וקורטו (קצר). התלמיד המתחיל לומד תחילה 12 זוויות התקפה בעזרת מקל קצר. אין זה משנה איזה נשק תוקף אותך (מקל, להב, יד ריקה) אלא הזווית שבה מתרחשת ההתקפה. לאחר מכן נלמדות תנועות הרגליים שבבסיסן תנועות לפנים ולאחור וכן בתנועת משולש. כנגד כל זווית התקפה תלמיד האסקרימה מכה בפרק כף ידו או בידו של התוקף על מנת לנטרל או לשבור את היד, תרגיל זה מכונה "להוציא את הארס מן הנחש". מן השימוש במקל עובר התלמיד לשימוש בחרב ולומד את התרגול הקרוי "חרב דביקה", שמשמעו כי על הלוחם להימנע מנתק בין החרבות שעלול להוביל למכת חרב נוספת של היריב, ועל כן הוא נצמד ועוקב אחר להב היריב, לכיוון ידו או לכיוון מטרה אחרת.
הלחימה באסקרימה מתאפיינת במגע רציף. במידה והנשק אינו נוגע ביריב מתקיים מגע עם היד הפנויה, המכונה "היד החיה", שתפקידה לשלוט, לפנות דרך ולאפשר את השימוש בנשק. תמיד יד אחת נותרת "בבית" (צמוד לגוף) ויד אחת יוצאת לקרב.
השלב האחרון מכונה "חרב ופגיון" (אספאדה אי דאגה) ובו הלוחם אוחז בשני להבים, יד אחת אוחזת בחרב והיד הנותרת בפגיון.
העיסוק בשני הלהבים מביא את המתרגל לשיא המיקוד הנדרש. המתרגל מצוי כל הזמן בסכנה תמידית ובאינטראקציה מול להב היריב. כאן המקום לציין שבאימונים אין משתמשים בלהבים חדים אולם עצם האחיזה הרציפה במתכת מעניקה את תחושת הפחד מן החיתוך. לכן על המתרגל להיות מצוי בשלוות נפש עילאית ולפעול מתוך מרכז פנימי יציב, חזק ואיתן כנגד האינסטינקט הטבעי לברוח ברגע שמונפת לעברנו חרב. על מתרגל האסקרימה "לאכול את המכה", כלומר לקבל את התקיפה ולהחזירה אל היריב.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/703/459.jpg
אבי מוריה מניף חרב. צילום: צילומים: רן גולני |
צילומים: רן גולני |
אבי מוריה מניף חרב. |
|
|
|
|
|
|
|
המוות אינו מחוסר עבודה
|
|
|
|
|
|
|
עצם קיומה של הלחימה ובמיוחד עם כלי להב, מציבה דרישות גבוהות מאמן הלחימה. דרישות אלו יכולות לבוא לידי ביטוי במצבי לחימה רבי עוצמה המובילים ל"עימות עם העצמי". העימות החשוב מכולם הוא העימות עם המוות. כולנו מתמודדים עם מצב של מוות רגעי בכל הפסד או שינוי בחיינו אולם ממצבים כאלה אנו יכולים לחמוק, בעודנו ניצבים מול השינוי המסוים מבלי להתמודד עם עקרון השינוי. המונח שינוי הוא אבן דרך באומנויות הלחימה. המהות, או תמצית השינוי, הם אלה המאפשרים לאמן הלחימה להכיל את עקרונות הלימוד גם מחוץ לאולם האימונים. כולנו נתמודד יום אחד עם מותנו שלנו בדרך הישירה והעוצמתית ביותר אך דבר זה יהיה בדרך כלל פתאומי, מאורע בלתי נמנע וחסר חשיבות מנקודת המבט של ה"דרך". כל השיטות הרוחניות עוסקות בכך בצורה זו אחרת. התרגול הבודהיסטי הבסיסי כולל בתוכו את התזכורת כי חיי האדם הנם בעלי משך בלתי ידוע, וייתכן כי נמות מחר. אלא שעבור אמן האסקרימה המוות הוא בעל נוכחות מתמדת. התרגול כולו סובב סביב נושא זה. התקפה, הגנה והתקפת נגד - כולן מבוצעות ברמה הגבוהה ביותר במנטליות של חיים ומוות "כעומד על שפת מצוק". העימות מול המוות הוא אולי אחד האלמנטים החשובים של הדרך הרוחנית. המוות חושף את האגו - החלק בנו שאוחז ולא מרפה ומנסה לנתב את זרימת החיים אל תוך "מגירות" קבועות מראש. הפחד מהמוות הוא אחד המכשולים הגדולים העומדים בפני אמן הלחימה.
בימינו אומנויות הלחימה איבדו בפועל חלק מן הערך המוסף הלחימתי שהיה להן לפני מאה ומאתיים שנים ואף לפני כן. לא נותר לנו אלא לצקת תכנים עדכניים משלנו, כפי שנעשה מאז ומעולם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המאמר לקוח מתוך ספרו של אבי מוריה אמנויות קרב סיניות פנימיות בראי התרבות שייצא לאור בקרוב בהוצאת מדף.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | תלמיד, אמן ומורה לאומנויות לחימה סיניות ופיליפיניות כ-25 שנה. תלמידו של המורה הונג אי-שיאנג מטיוואן. מרכז את הכשרות המטפלים והמדריכים בגונג פו וטווי-נא במכון ווינגייט. מנגן בסנטור, כלי פרסי עתיק. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
