 |
/images/archive/gallery/832/178.jpg שלב המראה
קרימפנטס, cc-by  |
|
|
|
|
|
|
| תינוק מביט לראשונה במראה: כך נוצר האגו, הדימוי העצמי שמשעבד אותנו וממרר את חיינו. סדרה חדשה של איריס אוסלנדר על הדימוי העצמי על פי תורתו של ז'אק לאקאן, מגדולי הפסיכואנליטיקאים במאה העשרים. חלק א' |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שיטות מיסטיות ותורות רוחניות שונות, כמו הבודהיזם למשל, מכוונות להכרה שתחושת האינדיבדואליות שלנו היא אשלייתית, שאין באמת "אני" ושתחושת האגו היא דמיונית. שיטות אלה רואות בהיחלצות מההזדהות עם האגו אידיאל שיש לשאוף אליו. המצב של הפסקת תהליך ההזדהות עמו מכונה "הארה". כשההזדהות עם האגו מוחלשת במידה מספיקה, ההכרה משתנית ועמה התפיסה והתודעה כולה. על-פי תפיסה זו, על מי ששואף להגיע למצבי תודעה מפותחים להגיע למצב שבו ההזדהות עם האגו היא קלושה ביותר ולבסוף גם פוסקת לחלוטין.
 |
| חלום של מציאות |
|
איך באמת עובד הלא-מודע שלנו? איריס אוסלנדר תפסה את הפסיכואנליטיקאי ד''ר יהודה ישראלי לשיחה על יצרים מודחקים, חלומות, ריפוי במילים ותהליך יצירת האגו לפי משנתו של ז'אק לאקאן |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
לעומת תורות אלו, זרמים רבים בפסיכואנליזה, כמו "פסיכולוגיית האגו", חותרים לחזק את תחושת האני. לשיטתם, המפתח לבריאות נפשית מצוי בחיזוק האגו ויש ולהביא לאינטגרציה בין החלקים שלו: ליישב בו את הקונפליקטים, להגביר את הביטחון העצמי וכדומה. גם "פסיכולוגיית העצמי" של היינץ קוהוט רואה בעצמי החבוי מתחת לקליפות האישיות משהו קבוע המייחד את האינדבידואל.
אז מי צודק? האם האגו הוא אכן אשליה? ואם כן, האם השחרור ממנו הוא אידיאל שיש לשאוף אליו?
בסדרת מאמרים אני מקווה לעמוד על כמה נושאים שיסייעו לך, הקורא, לגבש את עמדתך בשאלה זו. נבחן מה הוא האגו, כיצד הוא נוצר, ומהם היחסים בין האגו והלא מודע, וזאת בעזרת אחד ההוגים החשובים והמאתגרים במאה העשרים, הפסיכואנליטיקאי והפילוסוף הצרפתי ז'אק לאקאן.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לא ניתן להכחיד את האגו
|
|
|
 |
|
|
|
לאקאן (1901-1981), בדומה לבודהיזם ולשיטות המיסטיות, ראה באגו חזיון תעתועים, אסופת הזדהויות דמיוניות המנכרת את האדם מעצמו ומהרצונות האמיתיים שלו. לאגו קרא לאקאן "הדמיוני" וזהו, לשיטתו, אחד משלושת המימדים ההכרתיים בהם אנחנו מתקיימים (הממשי, הסמלי והדמיוני). במימד דמיוני זה מתרחשים מרבית חיינו ההכרתיים.
לאקאן יצא נגד אסכולות פסיכואנליטיות כמו פסיכולוגית האגו או תיאורית יחסי אובייקט וראה בהן פסיכולוגיה של בדיות בין אישיות המפחיתות מערכה של הפסיכואנליזה. עם זאת, בניגוד לתפיסה הבודהיסטית, לאקאן לא ראה באגו מכשול מיותר לחלוטין. על פי הפסיכואנליזה הלאקאניאנית, התפתחות הזהות המינית והמשיכה
הארוטית נעשות באמצעות "הטענה ליבדיונלית" של דמות הגוף, שסביבה נבנה האגו. במילים אחרות, הזדהות מסוימת עם האגו היא אמנם אשלייתית אך הכרחית.
לאקאן גם חשב שהכחדה טוטאלית של ההזדהות עם האגו אינה אפשרית, מאחר שחלק ממנה היא ההזדהות עם דימוי הגוף, ואת ההזדהות הזו, לדעתו, לא ניתן באמת להפסיק.
מטרת אנליזה לאקאניאנית אינה, לפיכך, להכחיד את האגו לחלוטין, אלא להשיל באופן חלקי את ההזדהות עמו ולהשתחרר מהאמונה שהאגו הוא אני, כך שנוכל לרתום אותו לצרכינו. במילים אחרות, לא לתת לאגו לנהל אותנו, אלא להכפיף את האגו לצרכינו האמיתיים ולהשתמש בו תוך ידיעה שהוא אינו יותר מאשר מקסם שווא דמיוני.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/832/179.jpg
צילום: ירואן, cc-by |
|
|
|
|
|
|
|
|
שלב המראה
|
|
|
|
|
|
|
את תהליך יצירת האגו הסביר לאקאן בעזרת מטפורה הנקראת "שלב המראה":
כשתינוק אנושי נולד, אין לו עדיין תחושה של נבדלות מהסביבה, או של אחדות פנימית. הוא אינו מסוגל לשלוט באבריו או בתנועותיו ואין לו ארגון-על המאחד את מצביו המנטליים השונים. התינוק האנושי, שלא כמו יונקים אחרים המסוגלים לעמוד על רגליהם מייד לאחר היוולדם, נולד טרם זמנו.
התחושה של התינוק היא כאוטית, מפורקת, בלתי אחידה. היא בליל של תחושות שאין להן עדיין הגדרה. אין לו קביעות, יציבות רגשית, זהות, אבל הוא מצוי בזרימה פנימית מתמדת. החוויה שלו מקוטעת, לא המשכית, ודינמית. התבוננו בתינוק: הוא יכול לבכות ומיד אחר כך לצחוק ומיד שוב לבכות. עם זאת, חוסר הזהות ואי האחידות, העדר ההגדרה העצמית, גורמים לו למצוקה.
על פי המטפורה של לאקאן, בשלב מסוים, בין גיל 6 ל-18 חודשים, התינוק מביט במראה ומוצא שם את הפיתרון. מהמראה משתקפת אליו בבואה, דמות מתואמת, אחידה, ושלמה. הוא מתבונן בה ושואל "האם זה אני?", וההורים מאשרים לו שזה אכן הוא. הוא מרים את ידו וגם הבבואה מרימה את ידה, והוא מבין שהוא יכול לשלוט בה באמצעות תנועותיו ומחוותיו. כעת הוא מזהה את עצמו כאותה בבואה, כפיל, שההורים אישרו לו שזה אמנם הוא. הבבואה שבה הוא יכול לשלוט היא גירסה מואדרת של עצמו.
המראה מסמלת את השיקוף של דמות אחודה היוצר את תחושת הזהות אותה אנו מגדירים כ"אני", שמשקפים אלינו, בתחילה הורינו ואחר כך גם אחרים. אנו מזדהים עם השתקפויות אלו ובאמצעותן מגדירים את עצמנו כ"אני", שיש לו תכונות מסוימות, וקווי מתאר ברורים. לדימוי זה אנו קוראים אישיות, ורואים בו דבר קבוע ומגובש.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/484/646.jpg
ז'אק לאקאן צילום:  |
|
|
|
|
|
|
|
|
אתה אינך הבבואה
|
|
|
|
|
|
|
שלב המראה הוא מטפורה שאינה רחוקה בהרבה מהנמשל: דימוי האני נבנה סביב דימוי הגוף הממשי המשתקף במראה, אבל הוא, כמובן, רחב ממנו בהרבה. ההורים, האחים, בני משפחה אחרים, כל אלה מעמידים בפנינו מראה שמשקפת לנו דמות מסוימת: "איזה ילד חמוד" או "אתה ילד רע", "אתה חכם" "את יפה"- כל אחד מאלה מהווה מראה המשקפת לנו בבואה. עם הזמן מצטרפות "מראות" והשתקפויות נוספות: הגננת בגן, המורה, החברים, התרבות בה אנחנו חיים, כל אלה משקפים לנו בבואות. אנחנו מזדהים עם דמויות המראה שמשקפים אלינו אחרים ומתחילים להאמין שהן באמת אנחנו.
האגו שלנו, על פי לאקאן, תחושת האני, הוא רק השתקפויות שמשקפים אלינו אחרים, היכל מראות. סביב חזיון תעתועים זה מאורגנים החיים במימד הדמיוני. העצמי שאנו קוראים לו "אני" הוא יצירה חברתית הבנויה מהשתקפויות של מבטי האחרים, ובלשונו של לאקאן: "האני הוא סכום ההזדהויות של הסובייקט ... כמו הערמתם זה על גבי זה של מעילים שונים שהושאלו ממה שהייתי מכנה אוסף החפצים של מחלקת אבזרי הבמה שלו".
האמונה שהבבואה, הכפיל, היא אנחנו, היא כמובן טעות. ההשתקפויות שמשקפים לנו אחרים, כמו הבבואה במראה, אינן אנחנו. אנחנו מצויים בעבר השני של המראה, אנחנו איננו הבבואה. אלא שהבבואה נראית לנו שלמה ואין בה חסר, בעוד שהתחושה הפנימית שלנו היא שאנו עשויים מרסיסים, שאינם מתחברים לכדי שלם. לבבואה יש זהות בעוד שלנו אין. אנחנו דבר שאינו מוגדר, אנחנו "אין" ולא "דבר" שניתן לזהות אותו. לכן אנחנו מעדיפים לזהות את עצמנו עם הבבואה.
תמורת אשליית הזהות הזו אנחנו משלמים מחיר יקר. המחיר הוא שאנחנו מתייחסים אל עצמנו כאל דימוי, בבואה. הבבואה הזו מקובעת, סטטית, אין בה חיות, אין בה אותנו. בהזדהות איתה אנחנו הופכים למנוכרים כלפי עצמנו, מדמים את עצמנו לדמות כפי שהיא נראית מן החוץ, במקום להתייחס לתחושות שלנו. אנו נכלאים בתוך הבבואה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| הממ. מי אני?
| /images/archive/gallery/672/679.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
מה רוצה הדמות?
|
|
|
|
|
|
|
ככל שאנחנו מזדהים יותר עם דמות המראה, כך אנו מנוכרים יותר לעצמנו. אנחנו, המארחים שלה, מתרחקים מעצמנו, מהרצונות ומהצרכים שלנו, ומאמצים את הרצונות ואת הצרכים "שלה". אנחנו עסוקים בקיום הדימוי שהתרגלנו לראות בו "אני" ועובדים עבורו בפרך: הבבואה "רוצה" בית גדול, אולי מכונית חדשה, מכון כושר ארבע פעמים בשבוע, ספרית, קוסמטיקאית, בגדים יקרים, כל מה שנדרש לשימור הדימוי שאנחנו מזדהים איתו, ואנחנו אפילו לא עוצרים לשאול את עצמנו אם זה באמת מה שאנחנו רוצים.
זה נכון גם אם חדלנו להזדהות עם הבבואה ששיקפו לנו ההורים ובחרנו הזדהויות אחרות. גיל ההתבגרות מאופיין בנסיון למרוד בדמות המראה שמשקפים ההורים, אלא שגם אז אנו לא משתחררים מדמות המראה, אלא רק מגוונים אותה. אנו לא משתחררים מהחיים כדימוי אלא מזדהים עם דימוי אחר, שגם לגביו אנו טועים לחשוב שהוא "אני".
אחת הדוגמאות לכך היא האגו הרוחני שמחפשים רוחניים רבים מזדהים איתו. כדי לשמר את דימוי האני הרוחני, אנחנו מדחיקים או מכחישים כל תחושה שאינה עולה בקנה אחד עם הדימוי, כמו למשל ביקורתיות או קינאה, ומשלמים על כך מחיר יקר של הזדהות כבבואה רוחנית, ושוב ניכור מעצמנו, מה שמרחיק אותנו ממטרתנו האמיתית.
יהא הדימוי שלנו אשר יהא, כל עוד לא השתחררנו מהתחושה שהאגו שלנו הוא אנו, אנחנו עסוקים בקיום הדימוי, הבבואה, ומשלמים על כך הן באנרגיה הרבה הנדרשת ליצירת חזיון התעתועים ושימורו, והן בניכור מעצמנו.
וכאילו לא די במחיר הכבד הכרוך בשימור דימוי האני, היחסים בין הלא מודע שלנו לבין דמות המראה הם יחסים רוויי מתח ואגרסיה, דו קרב שגורם לסבל מתמשך. על כך בכתבה הבאה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מדיטציה מול מראה
|
|
|
|
|
|
|
אם ברצונך להתוודע ליחס שלך אל דמות המראה, אני ממליצה על המדיטציה הבאה:
שב בנוחות והצב מולך מראה בגודל המאפשר לראות בנוחות את פניך.
עצום את עיניך, הרפה את הגוף, ונשום נשימות עמוקות ואיטיות.
אחרי כחמש דקות, פקח לאט את עיניך, והבט בבבואה המשתקפת במראה. התבונן בה "ישר בעיניים", במשך 12 דקות לפחות. נסה לעשות זאת שלא מתוך הזדהות מיידית עם הבבואה, כאילו אתה מתבונן באדם אחר.
התבונן בתחושות ובמחשבות החולפות בך בזמן ההתבוננות בבבואה. התבונן בהן התבוננות שקטה, מרוחקת וכנה.
(אם אתה מתקשה לעשות זאת במשך 12 דקות, אפשר לעצום את העיניים, לנשום עמוק, ולשוב להתבוננות אחרי הפוגה קלה. במקרה כזה נסה להבחין מדוע קשה לך להמשיך בהתבוננות באופן רציף).
חיזרו על המדיטציה הזו כמה פעמים. אני מזמינה קוראים שהשלימו את המדיטציה לשתף בתחושות שעלו בהם תוך כדי ההתבוננות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| איריס אוסלנדר
| /images/archive/gallery/497/353.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
על המחברת
|
|
|
|
|
|
|
איריס אוסלנדר, חברה בפורום הבינלאומי של לאקאן, תעביר סדנת עומק בת עשרה מפגשים המשלבת באופן ייחודי רעיונות מהפסיכואנליזה של ז'אק לאקאן, הזן בודהיזם והטאו, ומכוונת לצמיחה נפשית ורוחנית. לפרטים
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | עורכת דין, מגשרת ויועצת לתהליכי התפתחות אישית | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
