 |
/images/archive/gallery/877/108.jpg
 |
|
|
|
|
|
|
| אנחנו חיים בתיאטרון שבו אנחנו מלהקים את עצמנו שוב ושוב לאותו תפקיד. שוב אני ה"ננטשת"? שוב אתה ה"בוגד"? איריס אוסלנדר על השקרים הקטנים שמשאירים אותנו בחיים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תמונה ראשונה: אני בכיכר שמזכירה לי פיאצה איטלקית. מזג האוויר אביבי, סביבי מתגודדת חבורת אנשים ואני משוחחת איתם. מרחוק אני רואה מכר ותיק שלא פגשתי זמן רב מנופף לי לשלום. אני מתחילה לצעוד לכיוונו, ואז אני פוקחת את עיני ורואה עיני חתול ענבריות מתבוננות בי בציפייה דרוכה. החתול שלי, יצור מופלא בפני עצמו, מגרגר בשמחה כשהוא מבחין שהתעוררתי. ארוחת הבוקר שלו קרבה. לצדי ישן בעלי, ומבעד לחלון נשקפים אלי שמים סגריריים. רק לפני רגע הייתי בפיאצה איטלקית שטופת שמש והנה התעוררתי במיטתי שבביתי בתל אביב, ועד שאני יוצאת ממנה כדי להכין סנדוויצ'ים לילדות, גשם מתחיל לרדת.
 |
| כלואים בבבואה |
|
תינוק מביט לראשונה במראה: כך נוצר האגו, הדימוי העצמי שמשעבד אותנו וממרר את חיינו. איריס אוסלנדר על הדימוי העצמי על פי תורתו של ז'אק לאקאן, מגדולי הפסיכואנליטיקאים במאה העשרים |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
תמונה שנייה: אני מחפשת חנייה במרכז תל אביב ביום שישי בצהריים. אני מסתובבת כבר שלושים דקות וכלום, אין מקום פנוי. החברה שקבעתי איתה ממתינה לי ואני כמעט נואשת כשלפתע אני מבחינה שאחת המכוניות החונות בתזוזה החוצה. בשמחת-מי-שמצאה-מקום-חנייה-בתל-אביב, אני נעמדת קצת לפני המכונית החונה ומאפשרת לה לצאת, ובעוד אני משלבת הילוך לרוורס, משתחלת מכונית קטנה אחרת למקום החנייה הפנוי שמאחורי, ונהגה, בחור כבן עשרים, יוצא ממנה בארשת של שביעות רצון עצמית. כשאני מפנה את תשומת ליבו לכך שהתמתנתי למקום, אותתי כדי לסמן את כוונתי, ומבקשת ממנו לפנות את מקום החנייה, הוא מביט בי בהתרסה, אומר בגסות רוח שממילא לא אצליח להיכנס למקום החנייה במכוניתי ומסתלק, מותיר אותי מתוסכלת וכועסת. שעה ארוכה אני מבלה ברקימת תרחישי נקמה שלא יתממשו לעולם ובמחשבות זועפות עליו, ועל האמ-אמא שלו. גם אחרי שאני מצליחה למצוא מקום אחר ונפגשת עם חברתי אני עדיין כועסת.
התמונה הראשונה היא חלום והתעוררות ממנו. השנייה עשויה להתרחש לכל אחד מאיתנו במה שאנחנו קוראים לו מציאות, בעולם הממשי. ועם זאת אף היא סוג של חלום בהקיץ, תעתוע, תוצאה של החיים במישלב הדמיוני. מערכת התעתועים היוצרת את התמונה השנייה אינה קלה לזיהוי וההתעוררות ממנה אינה פשוטה וטבעית כמו התעוררות מחלום רגיל, מסוג זה שבתמונה הראשונה. מרבית בני האדם שרויים כל חייהם בעולם תעתועים דמיוני זה. רק מעטים מתעוררים.
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/900/066.jpg
בסך הכל מקום חניה. Cyberesque, cc-by |
Cyberesque, cc-by |
בסך הכל מקום חניה. |
|
|
|
 |
|
 |
|
הבודהא והפסיכואנליזה
|
|
|
 |
|
|
|
הראשון שהתעורר ממערכת התעתועים שיוצרת את התמונה השנייה היה הבודהא. שש שנות חיפוש הובילו אותו למסקנה שהסבל הוא תוצאה של תפיסה מתעתעת, אוויג'א (AVIGIA) בשפת פאלי, ושניתן להתעורר ממנה. מכאן ואילך הוא הקדיש את חייו לאימון התודעה לראיית הדברים כמות שהם, מעבר לתעתועים. באיחור קל של כאלפיים וארבע מאות שנים, החלה גם תרבות המערב לחקור את התודעה באופן שיטתי. הפסיכואנליזה איתרה בנו מנגנונים נפשיים כמו הדחקה, הכחשה והשלכה, ואת מנגנון הפיצול בין המודע ללא-מודע,
ובכך הרחיבה והעמיקה את הבנתנו בנוגע למנגנוני התעתוע התודעתי להם אנו נתונים.
אז מהם הגורמים העיקריים לתעתועי התודעה במושגים פסיכואנליטיים? ממה מורכב סבך השקרים שאותו עלינו לפוגג בעזרת התבוננות כנה בעצמנו, כדי להגיע לראייה בהירה וערה? אם לשאול את המושגים מהתיאוריה הפסיכואנליטית של ז'אק לאקאן, אפשר לחלק את סבך המתעתעים לגורמים מהסדר הדמיוני (האגו) ולגורמים מהסדר הסמלי (כל מה שמסמל את ההוויה שלנו - שפה, טקסים, סמלים וכיו"ב).
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/484/646.jpg
ז'אק לאקאן  |
|
|
|
|
|
|
|
|
אנחנו תמיד צודקים
|
|
|
|
|
|
|
המישלב הדמיוני הוא, כאמור, האגו, הדמות שאיתה אנחנו מזדהים ומזהים את עצמנו באמצעותה. על תעתועי ההזדהות עם דמות המראה כתבתי בהרחבה במאמר הזה
. ההזדהות עם דמות המראה ושימורה בתודעתנו, מביאים אותנו להכחיש ולהדחיק כל מה שאינו מתיישב עימה. התוצאה של מנגנוני הגנה אלה היא חיים מתוך בורות, התעלמות מכל מה שאיננו רוצים לראות ונטייה לראות בדיוק את מה שאנחנו רוצים לראות. התוצאה - ראייה עכורה של עצמנו ושל יחסינו עם אחרים.
בחיים על פי האגו, אנחנו תמיד צודקים. במשך עשרים שנות עבודתי כעורכת דין מעולם לא היה לי לקוח שלא היה בטוח שהצדק לצידו, שהצד השני בסכסוך גרם לו עוול, וזאת על אף שייצגתי תאגידים בסכסוכים מסחריים, והאינטרסים של האנשים שהתייצבו בשם התאגיד אפילו לא היו אינטרסים אישיים שלהם כי אם של התאגיד שעימו הזדהו. יהא אשר יהא תוכן הקונפליקט בינינו לבין האחר, אנחנו תמיד בסדר והצד האחר בקונפליקט הוא תמיד זה שטועה, זה שאינו רואה נכוחה. אנחנו כועסים, מנהלים עימו שיחות דמיוניות כדי להעמיד אותו על טעותו, מרדדים את דמותו ומצמצמים אותה לכדי "אויב" פוגעני ומייחסים לו אם לא ממש זדון אזי לפחות טיפשות, חוסר רגישות, נצלנות, אי-יושר וכן הלאה. בנוסף לכך, בחיים על פי האגו הכל הופך להיות אישי. אמירה או מעשה פוגעניים של אחר שהם, לעתים קרובות, תולדה של טיפשותם, חוסר מודעות או מוגבלותם, נתפסים בעינינו תמיד כמעשה שנעשה "נגדנו". הכל אישי, כפי שאומר יוסריאן במילכוד 22. ואם לא די בזה, את האגו מאפיין עיקרון הטרנזיטיביות (ההחלפה) - אנחנו נוטים להשליך תחושות ומחשבות שלנו, שאיננו מוכנים להכיר בהם, על אחרים, ולייחס אותן להם, או להזדהות עם אחרים ולנכס את רצונותיהם לעצמנו.
כשאנחנו מדחיקים רצון או יצר שחשוב לנו, הוא כאילו "מבקש" להיות מיוצג באופן כלשהו. מאחר שאיננו מכירים בו, ואיננו מאפשרים לו להיות מיוצג בתודעתנו באופן בריא, הלא-מודע מאפשר לו להיות מיוצג בחלום, או באמצעות יצירת "סימפטום" שמייצג את היצר או הרצון המודחק. ככל שהסימפטומים חזקים, כך הם יותר מאפשרים ליצרים ולרצונות המודחקים לבוא לידי לביטוי בעקיפין. התוצאה היא שאנחנו חוזרים ויוצרים בחיינו מצבים, או חוזרים ומפרשים מצבים, כך שהתכנים הבלתי מודעים ייוצגו בהם. אם למשל, חווינו נטישה בשנות חיינו המוקדמות, אנחנו עלולים לחזור ולשחזר מצבים בהם נינטש, או לפרש מצבים כנטישה כדי שהאמירה "ננטשתי" תהיה מיוצגת, על אף ההכחשה או ההדחקה של הנטישה. אנחנו חיים בתיאטרון של סימפטומים שבו אנחנו מלהקים את עצמנו שוב ושוב לאותו תפקיד, מבלי שאנחנו מודעים לכך שבדיוק כמו בחלום אנחנו אלה שמלהקים את עצמנו ובמידה רבה מביימים את העלילה החוזרת על עצמה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
החיים בתוך מילים
|
|
|
|
|
|
|
בסדר הסמלי, מסביר לאקאן, איננו תופסים את ה"מציאות" או הממשות כמות שהיא, אלא באמצעות מערכת סמלית המייצגת אותה בתודעתנו. המערכת הסמלית העיקרית היא כמובן השפה, המייצגת בתודעתנו את האובייקטים בעולם. ייצוג זה לוקה תמיד בחסר. כפי שמפת דרכים לעולם אינה מייצגת במדויק את המקום אותו היא מסמלת, כך אין בכוחה של השפה לייצג את הממשות במלואה וסימול הממשות בתודעתנו יהיה תמיד לקוי.
שפה ומושגים שיצרו אחרים היא שמגדירה ומנסחת את מחשבותינו, רגשותינו ותחושותינו האינטימיות ביותר, ואלו מותנים לפעולה על פיה. החלוקה שמחלקת השפה את האובייקטים בעולם היא שרירותית, תועלתנית, ואינה משקפת את הממשות, אלא בנויה ממושגים המשקפים תפיסות של אחרים, וערכים שהם אימצו. דוגמה לכך היא הביטוי "שטחים מוחזקים" לעומת "שטחים כבושים". אנחנו מייחסים תפיסות שגויות וערכים מפוקפקים אלה לאובייקטים בעולם, בלא שאנו טורחים לפקפק בהן, ומבלבלים בין שימושים של מושגים בלי להיות מודעים לכך. למשל האמירות "יש לי כאב" או "יש לי גוף", המתארות לכאורה בעלות ממש כמו המשפט "יש לי כסף" – בעוד שהן אינן מתארות בעלות במובן הרגיל בו אנו משתמשים במושג הבעלות. הבעלות בגוף, בנפש, בכאב וכן הלאה, אינה יכולה לעבור לאחר כמו כל קניין אחר. הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין עמד על כך בהרחבה.
החיים על פי מערכת ההסמלה הזאת מקלים עלינו אך בו זמנית גם מתעתעים בנו. למשל כשאנחנו פוגשים אדם החובש כובע וכיפה ולבוש כחרדי אנחנו מיד מייחסים לו תכונות, אמונות ומנהגים מסוימים שעל פי נסיוננו מהעבר מאפיינים אנשים שלבושים כך. אנחנו מקטלגים אותו ואיננו רואים אותו. לעתים קרובות איננו יודעים אפילו מי ניצב מולנו. באחד מכתביו לאקאן מספר שבעוד שהכלבה שלו, ז'אסטין, לעולם אינה מבלבלת בינו לבין האחר, אנחנו, הנתונים במערכת ההסמלה ומזהים את האחר על פיה, מועדים לטעויות בזיהוי. בלי שנהיה מודעים לכך אנחנו עשויים לראות בבת הזוג שלנו את אמנו, בבוס שלנו בעבודה או בדמות סמכותית אחרת את אבינו, וכן הלאה. סימנים שאיננו מודעים אליהם (לבוש, צורת הגייה, שם, וכיו"ב) עשויים "לגלגל" זהות של אדם אחד לאחר וההעברה - טרנספרנס - המאפשרת את התהליך הפסיכואנליטי, בנויה אף היא על מנגנון זה. המטופל משליך על המטפל תכנים לא מודעים ובאופן לא מודע מתייחס אליו כאל הורה או דמות משמעותית אחרת מעברו או מייחס לו ידע שקיים בלא-מודע שלו.
התוצאה של כל אלה היא חיים בסבך התעתוע, וכתוצאה מכך ראייה עכורה וסבל מיותר. אם נחזור לתמונה השנייה: ראייה בהירה יותר עשויה היתה לחסוך מאיתנו את הכעס, ואולי גם את העלבון, הכרוך בסיטואציות מסוג זה. ראיית הנהג כאדם מלא ולא כאויב, היתה מגלה אולי שהנהג מיהר ולכן פעל כפי שפעל, ולא מתוך רצון לפגוע בי. ראייה בהירה היתה מגלה אולי שגם אם פעל מתוך גסות רוח, זה לא היה עניין אישי שכוון נגדי כי אם מגבלה שלו, שמקום החניה ממילא לא היה "שלי" במובן הרגיל שבו אנחנו מתייחסים למושג הבעלות. יתכן שהיינו זוכרים שגם בעבר נטינו להגיב תגובה קיצונית ומוגזמת במצבים קודמים בהם לא היה לנו "מקום", והיינו מקשרים את התגובה לדמות אחרת שלא כיבדה את מקומנו, וכן הלאה.
מודעות עמוקה מפוררת את רשת התעתועים המסמאת, ומפחיתה את הסבל. לשם כך עלינו לוותר על התשוקה לבורות ולרצות לדעת את עצמנו, להתבונן בעצמנו בכנות מלאה מבלי להזדהות באופן מיידי עם הרגשות, המחשבות והמושגים "שלנו". זוהי עבודה מתמשכת, אפילו סיזיפית, וגם אם היא הולכת ונעשית קלה ומהירה עם הזמן, ספק אם תושלם אי פעם. ככל שאני טורחת ומנכשת את העשבייה בגינתי, ממשיכה הגינה ומצמיחה עשבים שוטים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| איריס אוסלנדר
| /images/archive/gallery/497/353.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סדנת התפתחות ומודעות עצמית בהשראת הפסיכואנליזה הלאקאניאנית, הדאואיזם והזן בודהיזם בהנחיית איריס אוסלנדר תתחיל ב-9 במרץ ותימשך עשרה שבועות. לאתר הבית של איריס אוסלנדר
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | עורכת דין, מגשרת ויועצת לתהליכי התפתחות אישית | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
