 |
/images/archive/gallery/843/400.jpg
עטיפת התקליט Mind Games של ג'ון לנון  |
|
|
|
|
|
|
| ז'אק לאקאן מציע לראות בתחושת החסך והריקנות שלנו כוח מניע חיובי שיוצר בנו תשוקה. מי שיצליח – משתחרר מהאגו שלו. פרק שלישי בסדרה של איריס אוסלנדר |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ב מאמר הקודם תיארתי את החוויה הלא מודעת של יחסינו עם דימוי האני על פי לאקאן, את הקרב עם דמות המראה. ואת העובדה שככל שאנו כלואים יותר בדימוי האני, בעמדה הנרקיסיסטית, כך מחריף הקרב כנגד דמות המראה שכולאת אותנו וגורם לסבל רב יותר. ככל שאנו משתחררים מהדימוי ומתפנים להגדיר את עצמנו לא כדימוי אלא על פי מהותנו ורצונותינו האמיתיים, גוברת תחושת החיות, היצירתיות, השמחה וההתלהבות ממתנת החיים.
 |
| עד כמה אתה נרקיסיסט? |
|
כולנו מאוהבים בדמות המראה שלנו, אבל בה בעת אנחנו שואפים להשתחרר ממנה. איפה אתם עומדים בסולם האגו, מאפס עד עשר? פרק שני |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
לכן, אם אתה מנותק מעצמך ומרצונותיך, אם אתה חש בתוכך מינון גבוה של יריבות עם הזולת, ושל כל או חלק מהתכונות הנובעות מיריבות זו - תחרותיות, קנאה, שנאה, התנשאות, הערצה, נחיתות, מאבקי כוח, ביקורתיות, ניכור מעצמך, פחד מהזולת ואגרסיה כלפיו, אם יש בך יצר הרס עצמי, יהירות, חוסר אמפתיה, אם אתה רגיש לביקורת ונוטה להיעלב, לתפוס את עצמך כקורבן ולהיסחף בזעם קדוש, אם אינך חי מתוך התלהבות, חיות, שמחה וחירות פנימית, כמצב נפשי קבוע, כדאי לשקול: האם לא הגיעה העת לרדת ב'סולם האגו'?
כדאי לבחון שאלה זו מתוך כנות מלאה. זו אחת השאלות הנוקבות ביותר שמחפש רוחני וכל מי שמבקש דרך לחיות חיים מאושרים יותר, צריך לשאול את עצמו. הירידה ב"סולם האגו", הדרך המחלצת מן העמדה הנרקיסיסטית, היא תמצית ההתפתחות האישית והרוחנית. אלא שהנטייה הטבעית של מרבית האנשים היא להכחיש שתכונות האגו שתיארתי קיימות בהם, ובה בעת להרגיש מאוימים מעצם הצגת השאלה. האגו, כמובן, הוא זה שמתנגד לה וכשהאגו חש מאוים הוא משיב מלחמה מיד.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
חצי הכוס הריקה
|
|
|
 |
|
|
|
אחזור לשאלה שהצגתי במאמר הראשון: האם עלינו לשאוף
לאידיאל של ההארה, של שחרור מוחלט מדימוי האני, 0 בסולם האגו?
ראשית, גם בשאיפה אל ההארה כאידיאל ישנו יסוד נרקיסיסטי. הנרקיסיזם הוא הזדהות עם דימוי ובשאיפה להיות "מואר" יש מהרצון להזדהות עם דימוי של "אדם מואר". שאיפה כזו, כמו כל הזדהות עם דימוי, מחזקת את מה שלאקאן מכנה ה"דמיוני". לכן מוטב לא להציב דימוי כאידיאל אלא לבחור לעשות את הדרך במורד "סולם האגו" בלי להתמקד במטרה דמיונית. להתמקד בדרך ולא ביעד. כשאנו מתמקדים בדרך עצמה ולא מציבים את הדימוי כמטרה, אנו צועדים בכיוון השחרור מהדמיוני.
שנית, היחלצות מהעמדה הנרקיסיסטית אינה מותנית בהכרח בהכחדה מוחלטת של התשוקה ושל תחושת ה"אני". האדם המערבי שאינו חי חיי נזירות, הנטוע בחברה תחרותית, קפיטליסטית, הקשור בקשרים משפחתיים וחברתיים, זקוק למידה מסוימת של הזדהות עם תחושת ה"אני" ועם דימוי הגוף כדי לשרוד. לאלו השואפים להשתחרר מן העמדה הנרקיסיסטית אך לא להכחיד לחלוטין את התשוקות ואת תחושת האני, מציעה הפסיכואנליזה הלאקאניאנית דרך מעניינת.
כזכור, המטרה באנליזה לאקאניאנית היא לשרש את האמונה שהאגו הוא אני, ובכך למנוע מההזדהויות היוצרות את האגו לנהל אותנו, לחיות על פי הרצונות האמיתיים שלנו, הרצונות שמקורם בלא מודע ולא באגו. אם ההמלצה הבודהיסטית (המקורית) היא לא להזדהות עם התשוקות מאחר שהן אינן ניתנות ממילא לסיפוק וגורמות לסבל, ההמלצה הלאקאניאנית היא להזדהות עם התשוקה שאינה נובעת מהאגו, התשוקה כשהיא לעצמה. הפסיכואנליזה הלאקאניאנית רואה בתשוקה כוח המניע אותנו ומפיח בנו חיות והתלהבות בעוד שהסיפוק, שהוא תמיד זמני וחולף, מעניק אמנם הנאה רגעית, אך מביא תמיד לאיון התשוקה. אחרי האכילה אין בנו יותר תשוקה לאכול.
הפסיכואנליזה הלאקאניאנית "ממליצה" לפיכך לראות בחסר, במה שאין, כוח מניע חיובי היוצר בנו תשוקה, לראות בחיוב את 'חצי הכוס הריקה' כדבר מה היוצר בנו תשוקה. הזדהות עם התשוקה, עם הרצונות האמיתיים שלנו, במקום עם הרצונות המדומיינים של האגו, מאפשרת לנו להשתחרר מההזדהות עם האגו הדמיוני, ועם זאת לא לאבד לחלוטין את תחושת האני הנשמרת באמצעות הזדהות עם רצונות אלה. אפשר לדרג מטרה זו כדרגה 4 או אפילו 3 ב"סולם האגו", בקירוב.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כיצד עושים זאת?
|
|
|
|
|
|
|
מתקפה חזיתית על האגו לא תועיל במאומה. ההפך: כאמור, חוויית האגו היא יריבות מתמדת, ולכן אם רק ניתן לאגו קרב הגון להתחרות בו הוא ישוש אלי קרב, יעלה ויפרח. כשם שאם ננסה להיחלץ מביצה טובענית באמצעות רקיעה ברגלינו נשקע בה יותר, כך גם עם ה'דמיוני'. אם תכריז מלחמה על האגו, אתה מעביר את המשחק ל"מגרש" שלו, והוא זה שינצח.
הדרך היעילה להיחלצות מן העמדה הנרקיסיסטית היא הכרה מלאה בכך שהאגו הוא דמיוני, שהוא לא אתה. יש למקד את ההזדהות עם התחושות והרצונות שלנו מבפנים במקום ההתמקדות בדימוי החיצוני, הדמיוני, ובתשוקות המיועדות לקיים דימוי זה. יש להיות מודעים לכך שיריבויות האגו הן דמיוניות ומבוססות על האשליה שאמור להיות דמיון בינינו לבין הזולת, והחשוב מכל - יש להזדהות לא כדמות אלא כבחירה בתשוקה. כשם שהרצון להיות "מואר" הוא הזדהות עם דמותו של האדם המואר, שרק מחזקת את הדמיוני, כך גם האמירה "אני רוצה להיות סופר" היא הזדהות כדמות, לעומת "אני רוצה לכתוב" - שהיא הזדהות עם תשוקת הכתיבה. "אני רוצה להיות מורה רוחני" זו הזדהות כדמות. "אני נהנה ללמד" זו הזדהות עם הרצון, הבחירה.
כדי לעשות זאת עליך להתבונן בעצמך בהתמדה בהתבוננות שקטה, לא מזדהה, מתוך כנות ויושר פנימי מלאים ולמקד את תשומת הלב ברצונותיך האמיתיים, אלה שאינם מיועדים לתחזק את דימוי האני. יש לברור ולהבחין בין רצונות אלה, התשוקה כשהיא לעצמה ("אני רוצה לכתוב מתוך הזדהות עם התשוקה לכתיבה") לבין רצונות דמיוניים המיועדים לתחזק את דימוי האגו ("אני רוצה לכתוב רבי מכר כדי להיות מפורסם"), ולהזדהות עם התשוקה כשלעצמה ולא עם תאוות האגו. שכן בכל מקרה, כתיבה שאינה מונעת על ידי תשוקת הכתיבה והיצירה, איכותה תהיה ירודה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
במקום להזדהות עם האגו, הזדהו עם התשוקה
|
|
|
|
|
|
|
אין זו משימה פשוטה. רבים עסוקים בהישרדות ואינם מתפנים לבחון את התשוקות האמיתיות שלהם. בנוסף, ההזדהות עם האגו גורמת לנו להזדהות עם הרצונות הדמיוניים, המכוונים לשימור הדימוי, לחוות רצונות דמיוניים אלה כרצונות "שלנו" ולאבד את הקשר עם מה שאנו באמת רוצים. אנחנו מחזיקים בעבודה שאינה מעוררת בנו כל תשוקה, רק כדי לשרוד, או, במקרים אחרים, רק בגלל התשוקה להרוויח עוד ועוד כסף שאיננו זקוקים לו, אבל באמצעותה מתקיים דימוי של עצמנו שאנו מזדהים איתו (אדם "מצליח", "מכובד" וכן הלאה). גם אם לא איבדנו את הקשר עם רצונותינו האמיתיים, הרצונות המדומים של האגו מתערבבים עם הרצונות האמיתיים ומתעתעים בנו.
אחת הדרכים היעילות לזהות את הרצונות האמיתיים שלנו היא להיות מודעים באופן מלא לעובדה שזמננו קצוב ואוזל, שאנו עומדים למות. כולנו כמובן יודעים זאת במודע אך רובנו מכחישים את העובדה הזו בלא מודע, ולכן חיים כאילו זמננו בלתי מוגבל, כאילו אין משמעות לבחירות שלנו. במקום לבזבז אנרגיה נפשית על הכחשת המוות ועל הפחד מהבלתי נמנע, ממליץ לאקאן, בעקבות הפילוסוף היידיגר, להפוך את המוות ליועץ שיסייע בגילוי הרצונות האמיתיים שלנו: "להביט למוות בעיניים", ולהכיר בו באופן מלא. תחת תחושת הדחיפות הנוצרת מן ההכרה במוות, נוכל לברר עם עצמנו בכנות מה אנו באמת רוצים לעשות בשארית הזמן שנותרה לנו.
העתקת ההזדהות מדמות המראה בעלת קווי המתאר הברורים לבחירה על פי התשוקה האותנטית שלנו, מקדמת אותנו באופן משמעותי במורד סולם האגו ומחלצת אותנו מהעמדה הנרקיסיסטית. במונחים לאקאניאניים ההזדהות הדמיונית עם האגו מוחלפת בהזדהות הסמלית עם "הסובייקט של הלא מודע", ובשפה פשוטה יותר: ההזדהות של האני מועתקת מההזדהות עם הדימוי להזדהות עם התשוקה האותנטית, ומביאה לחיים של הנאה מהתשוקה ככוח המפיח בנו חיות והתלהבות, יצירתיות ונתינה לזולת.
זהו תהליך ארוך הדורש השקעה ומחויבות רבה. אולם אם אנו מתבוננים בעצמנו ביושר, בהתמדה ובסבלנות, נגיע עם הזמן להכרה שהדימוי שלנו על עצמנו הוא דמיוני, שאנחנו ממש לא מי שאנחנו חושבים שאנחנו, שאנחנו לכודים בחלום. אנו מזדהים עם רעיונות שאינם שלנו, מתנהגים ומרגישים על פי דפוסים שהותנינו אליהם, גם (ואף במיוחד) כשהם גורמים לנו סבל. אנו מאמצים "ערכים" שמעולם לא בחרנו בהם, משקיעים משאבים רבים כדי להשיג מטרות שאיננו רוצים בהן באמת, ובאופן כללי, אנחנו מנוכרים לעצמנו ואין לנו מושג מי אנחנו או מה אנחנו רוצים. ככל שתהליך זה מעמיק, מעמיקה גם ההכרה בעולם הדמיוני בו אנו כלואים. בשלב מסוים מתנפצת אשליית ה'אני האידאלי' ואנו לומדים להזדהות עם הרצונות האמיתיים, לחיות מתוך חיות, תשוקה, יצירתיות וחופש פנימי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האגו הוא דביק
|
|
|
|
|
|
|
אם החלטת לרדת בסולם האגו, יהיה עליך להתמודד עם כמה מכשולים שיעמדו בדרכך. אסקור בקצרה את העיקריים שבהם:
האגו הוא דביק. משבר גדול בחיים - כמו גירושים, אבל, פשיטת רגל, מחלה קשה - מעניק לנו הזדמנות מצוינת להיחלצות מהדמיוני. דימוי האני האידיאלי שלנו מזדעזע, דמות המראה רועדת, וניתן להיווכח שהיא איננה אלא בבואה. אלא שבדרך כלל, במקום להיחלץ בדרך זו מהדמיוני, אנו "בונים" מייד דימוי חדש, ומזדהים איתו.
ה"דביקות" הזו של האגו, שבונה עצמו בכל פעם מחדש, כשם שקורה גם לאחר הארת בזק, סאטורי, מקורה במנגנון ההזדהות הטבוע בנו. מנגנון ההזדהות ממשיך את פעולתו כל עוד לא למדנו לנטרל אותו. אפשר להיווכח כיצד פועל מנגנון זה בצפייה בילדים המשחקים משחק תחרותי, כמו משחקי קלפים, כדור או דמקה. הצופה במשחק "מפצל" את הזהות שלו לשני המתחרים, ומייצג במשחק את שניהם. בהתחלה הפיצול נעשה בין שני הצדדים למשחק, בנאמנות ובאובייקטיביות. די מהר מוצא הצופה את עצמו נוטה לכיוון אחד המשתתפים (בדרך כלל זה שהסיכויים לנצח נוטים לטובתו), ומיד אחר כך הוא מזדהה איתו לגמרי, מה שכמובן מסיים את העניין.
עצירת מנגנון ההזדהות עם האגו לאורך זמן דורשת כנות ויושר פנימי מלאים, מיומנות ותרגול. לשם כך יש צורך בהרבה סבלנות והתמדה. עם הזמן נעשה הדבר קל וטבעי יותר. הנטייה הטבעית שלנו היא לא לרצות לדעת את האמת על עצמנו, להזדהות מיידית עם התחושות והמחשבות שחולפות בנו, להוציא את עצמנו 'צודקים' תמיד ולהכחיש או להדחיק את התחושות האמיתיות שלנו. זו התשוקה לבורות שלאקאן ראה בה אחת משלוש התשוקות הגדולות. השתיים האחרות הן אהבה ושנאה.
סיבה אחרת ל"דביקות" האגו היא הפחד מהממשי, מחוסר הזהות. פחד זה עשוי לבוא לביטוי במודע כפחד מהמוות או כפחד מטירוף. כזכור, זו הסיבה לכך שאנו יוצרים את ההזדהות עם האגו מלכתחילה. קשה לנו להשלים עם תחושת חוסר הזהות. גם כשאנו נחלצים מהעמדה הנרקיסיסטית, אנו נאלצים להתמודד עם הפחד מחוסר הזהות, הנתפס כמאיים. הפתרון שמציעה הפסיכואנליזה הלאקאניאנית, ההזדהות עם התשוקה האותנטית, מספק כאמור סוג של הגדרה עצמית של "אני", על אף אי ההזדהות עם האגו. אבל גם כאן מופיעה חרדה, עם ההבנה שה'אני האידיאלי' שאותו טיפחתי שנים ארוכות אינו אני. בנוסף, אם אינך מסתפק בהזדהות עם ה"סובייקט של הלא מודע" וברצונך להשתחרר לגמרי מתחושת ה"אני", יהיה עליך ללמוד להשלים עם היותך חסר זהות.
אלו המכשולים העיקריים, וישנם כמובן נוספים. כנגד קשיים אלו, כשאנו נחלצים מהעמדה הנרקיסיסטית, אנו חוסכים את האנרגיה העצומה שהשקענו בשימור דמות המראה, ויכולים להפנות אותה לדברים אחרים. אנחנו משתחררים מהקיבעון בדמות המראה הסטטית, חסרת החיות, ומגלים שהדבר שממנו פחדנו הוא החירות שלנו, החירות לחיות את מי שאנו באמת. אנחנו מתעוררים מהדמיוני.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|  | | /images/archive/gallery/497/353.jpg  | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | עורכת דין, מגשרת ויועצת לתהליכי התפתחות אישית | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
