 |
/images/archive/gallery/835/901.jpg נרקיס. ציור של גיולה בנצור
 |
|
|
|
|
|
|
| כולנו מאוהבים בדמות המראה שלנו, אבל בה בעת אנחנו שואפים להשתחרר ממנה. איפה אתם עומדים בסולם האגו, מאפס עד עשר? איריס אוסלנדר על ז'אק לאקאן, פרק שני |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
במאמר הקודם דיברתי על "שלב המראה", המטאפורה בה משתמש לאקאן כדי לתאר את תהליך היווצרות האגו, המכונה אצלו ה"דמיוני". האגו, על פי לאקאן, נוצר על ידי מערכת של הזדהויות דמיוניות עם בבואות שמשקפים אלינו אחרים. לתוצאה הזאת אנחנו קוראים "אני".
 |
| כלואים בבבואה |
תינוק מביט לראשונה במראה: כך נוצר האגו, הדימוי העצמי שמשעבד אותנו וממרר את חיינו. סדרה חדשה של איריס אוסלנדר על הדימוי העצמי על פי תורתו של ז'אק לאקאן, מגדולי הפסיכואנליטיקאים במאה העשרים. חלק א'
|
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
כשתינוק מביט במראה הוא עובר שני שלבים: ראשית, הוא "מבין" שהדמות הנשקפת ממנה זה הוא. מייד אחר כך הוא מדמה לעצמו שהוא הבבואה. מכאן, מהנקודה הזאת, מתחיל תהליך של ניכור: ניכור כלפי עצמו. מאותו רגע שבו הוחלט כי ה"בבואה היא אני", האדם מפסיק להיות ער לרצונות שלו ולתחושות שלו, והחיות הפנימית שלו נובלת הוא רואה את עצמו כדימוי - כפי שהוא נראה מבחוץ. אלא שדימוי לעולם נותר דימוי. הוא מתעתע באדם והופך למה שהאדם חווה, בתוכו. האדם מזדהה עם הדימוי, וזה הרגע בו מתחילה מלחמה בינו לבין הבבואה.
למיתוס של נרקיסוס במיתולוגיה היוונית יש כמה גירסאות, אבל כולן מובילות לאותה מסקנה: נרקיסוס התנכר לנימפה אקו שהתאהבה בו. כנקמה על שברון הלב, קיללה אותו האלה ארטמיס בקללה נוראה: הוא יתאהב באדם הראשון שיפגוש. נרקיסוס עצר ליד הבריכה, הביט בה, ראה בתוכה דמות יפהפייה – והתאהב בה. הייתה זו כידוע דמותו שלו שהשתקפה, ומרוב כמיהה ליצור היפה שבבריכה הוא קפץ פנימה להתאחד עימו, וטבע.
המיתוס של נרקיסוס, כמו מיתוסים רבים אחרים במיתולוגיה, משקף תהליכים לא מודעים. זהו המילכוד הנרקיסיסטי - קיים בנו דחף מוות לא מודע שמתבטא ברצון להיכלא בדמות המראה בגלל אשליית השלמות והזהות שהיא מעניקה לנו, אבל בעת ובעונה אחת קיים בתוכנו גם דחף מקביל, הפוך - לפרוץ את כלא הדמות, להיות מי שאנחנו באמת. להשתחרר.
הדחף להשתחרר מניע אותנו לצאת לחיפוש רוחני. הדחף להיכלא בדמות עוצר בעדנו למצוא. הדואליות הזאת קיימת ברמות שונות אצל כולנו. במקרים קיצוניים של נרקיסיזם קשה, עשוי הדחף להשתחרר להופיע בצורה של הרס עצמי: חיתוך עצמי, עיוות הגוף, תלישת שיער, עשיית מעשי שטות מיותרים הפוגעים בדימוי ועוד. פעולות ההרס העצמי מביאות איתן הקלה רגעית. ההרס העצמי הוא ניסיון לא מודע להרוס את האגו, וההקלה מבטאת את ההיחלצות הרגעית מהדימוי החיצוני.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
דו קרב עם דמות המראה
|
|
|
 |
|
|
|
כל עוד לא השתחררנו, הלא מודע של כל אחד מאיתנו הוא שדה קרב של הדואליות הזו. בכולנו קיימת מצד אחד הזדהות עם האגו, ומצד שני - אגרסיה כלפיו.
אם מישהו לוקח מאיתנו את החיות שלנו, את הדינמיות, וכולא אותנו, אנחנו נחוש כלפיו אגרסיה, פחד ועוינות. זה בדיוק מה שקורה גם במישור החיים שמתנהלים באזור הלא מודע שלנו. דמות המראה, שהיא כאמור סוג של כלא, מעוררת בנו אימה ותוקפנות. בארץ הלא מודע אין לנו שום ספק שאנחנו זה לא ההשתקפות שלנו. הלא מודע, שעשוי מחומרי אמת בלבד, מבין שאנחנו שניים, והכפילות הזאת היא שדה קרב. את המימד הדמיוני, האגו, מאפיינות כל התופעות של יריבות והשוואתיות: תחרותיות, קנאה, הערצה, מאבקי כוח, ביקורתיות, התנשאות. היריבות מופנית כלפי דמות המראה
עימה אנו מזדהים. החוויה הלא מודעת שלנו מול האגו היא, לפיכך, בידוד, התנכרות לעצמנו, פחד, אגרסיה, יריבות.
במאמר הקודם הצעתי את מדיטציית המראה. בזמן ההתבוננות המדיטטיבית במראה עולות בנו תחושות שונות: אם אנחנו תפוסים חזק בדמיוני, ואיננו מסוגלים להתנתק מההזדהות עם דמות המראה, נעסוק בזמן המדיטציה בסממנים חיצוניים- נראה כל קמט חדש שנוסף, כל פצעון. לעיתים, אנו נזכרים בעת המדיטציה בדמויות שהשפיעו עמוקות על ההזדהויות הדמיוניות שלנו, כמו הורינו. אם הצלחנו להשתחרר לרגע מההזדהות כדימוי, יעלו בנו תחושות של פחד מדמות המראה, יריבות. אם נתמיד במדיטציה, וננסה שלא להזדהות עם הבבואה, בשלב מסוים תצוף האמת: זר מתבונן בנו מהמראה. הבבואה איננה אנחנו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מי יותר יפה? מי יותר חכם?
|
|
|
|
|
|
|
אחד ממנגנוני ההגנה הלא מודעים הפועלים בנו הוא השלכה. כשקשה לנו לשאת רגשות של עצמנו אנחנו מתמודדים איתן באמצעות השלכתן על אחרים. כך אנו עושים גם עם הרגשות הקשים שיש לנו כלפי דמות המראה: את היריבות, האגרסיה, והפחד שלנו מפניה – אנחנו מפנים לאחר.
התחרות שלנו עם הזולת נובעת מהמלחמה בדמות המראה. ההתנצחויות והיריבויות המאפיינות את האגו, מקורן בהשלכה של תחושותינו כלפי דמות המראה על הזולת. מי יותר חזק? מי יותר אהוב? מי יותר יפה? מי יותר חכם? אנחנו מצויים בתחרות וביריבות מתמדת עם דמות המראה, ומשליכים את הרגשות כלפיה על אחרים, שאף הם מזוהים על ידינו כדמויות מראה.
האשליה שצריך להיות תואם בינינו לבין דמות המראה גורמת לנו להשליך את אשליית התאימות הזאת גם על אחרים. אנו שוגים לחשוב שכשם שדמות המראה ואני חייבים להיות תאומים, כך גם אני והזולת צריכים להיות תאומים. מכאן צומחת הביקורתיות: כל מה שאינו "אני", כלומר דמות המראה, האגו האידיאלי שאני מזדהה עימו, הוא "לא בסדר", ומעורר בנו תחושות תוקפניות. פעמים רבות מופנית הביקורתיות שלנו דווקא כלפי מי שמזכיר לנו את דמות המראה שלנו, כלומר את הדימוי שלנו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סולם האגו
|
|
|
|
|
|
|
מידת הנרקיסיזם, כלומר מידת ההזדהות עם דמות המראה, משתנה מאדם לאדם. בילדות המוקדמת כולנו נרקיסיסטים באופן קיצוני ומאוהבים בדמות המראה שלנו. עם השנים אנו, בדרך כלל (לא כולם) משתחררים קצת מהנרקיסזם הקיצוני המאפיין את הילדות, אבל בדרך כלל איננו משתחררים ממנו לגמרי.
בואו נדמיין "סולם האגו" הנע מאפס עד עשר. סולם האגו הוא כמובן דמיוני כמו האגו עצמו, אך הוא מספק סקאלה רעיונית המדרגת את שלבי תהליך השחרור מהנרקיסיזם.
בצד הקיצוני של סולם האגו, בדרגה 10, נמצא מי שלוקה בנרקיסיזם קשה. הוא כלוא בדמות המראה ומנוכר מאוד מעצמו. בצד הזה מופיעות תופעות כמו יהירות, שקרים להאדרת הדימוי, הערצה, קינאה, תחרותיות, ביקורתיות, ולכן גם חוסר יכולת לחמלה, התנשאות, מאבקי כוח וכדומה.
אנשים כאלה עסוקים באובססיביות בטיפוח המראה החיצוני שלהם. הם בעלי חשיבות עצמית גבוהה ושאפתנות מופרזת, מרגישים שהם אישיות חשובה וראויה להערצה, ובדרך כלל מפריזים בתיאור ההישגים שלהם ומאמינים שהם מיוחדים במינם. הם מזלזלים באחרים ובהישגים שלהם, אנוכיים, יהירים, שתלטנים, מנצלים את הזולת לצורך קידום שאיפות אישיות.
בצד הקיצוני האחר של סולם האגו, באפס אגו, מצוי מי שהשתחרר לגמרי מהדמיוני - אפילו מההזדהות עם דימוי הגוף: מי שזכה להארה מלאה. הוא חסר זהות והגדרה עצמית, ולכן חסר יחס כלפי עצמו: הוא אינו אוהב את עצמו או שונא את עצמו, כועס או מבקר. הוא אינו רגיש לביקורת. אין בו התכונות של האגו – יריבות, וכל מה שנובע ממנה, אין בו תוקפנות כלפי דמות המראה ולכן גם לא כלפי אחרים. הוא אינו מזדהה הזדהויות דמיוניות, הוא פועל למען הזולת, שלא על מנת להפיק מכך רווח משני, וכן הלאה.
בין קצוות אלה נמצאות דרגות הביניים, שלא את כולן אפרט כאן. הדרגות 9-7 מסמנות דרגות שונות של נרקיסיזם קשה, ניכור עצמי ומלחמה עיקשת בדמות המראה. באמצע - בדרגה 5 - ממוקם מי שחי פחות או יותר בשלום עם האגו שלו. הוא ביקורתי, אבל במידה. הוא אינו מתנשא באופן מוגזם, ומרגיש טוב למדי עם עצמו. היריבות, התחרותיות והתוקפנות שלו כלפי אחרים אינן מעיקות עליו. הוא מסוגל לחוש חמלה, אבל לא כל הזמן ולא כלפי כולם. מי שממוקם בדרגות 5,6 חש במודע דואליות מסוימת בין דמות המראה ומה שהוא באמת, אך גם בדרגות אלה קיימת הזדהות כמעט מלאה עם הדמיוני, ואנחנו מזהים את עצמנו עם דמות המראה.
מדרגה 4 ואילך אנו מתחילים להשתחרר מהנרקיסיזם. בדרגה ארבע אנו יודעים שהאגו אינו אנחנו, האגו אינו נעלם אבל ההזדהות איתו מתפוגגת ואנו חיים את הרצונות שלנו, לא את "שלו". המעבר מ- 5 ל- 4 כרוך במשבר - כשאנו מכירים בכך שדמות המראה, האגו האידיאלי איתו הזדהינו, היא דמיונית, וכל מה שהאמנו שהוא "אני" קורס, עשויה להופיע חרדה ותחושה קשה של חוסר זהות עד שאנו לומדים להזדהות עם הרצונות שלנו. בדרגה 3 דימוי האגו מאוד מיטשטש והרצונות שלנו כבר אינם רצונות למען עצמנו. אנו פועלים למען מטרה חיצונית לנו, למשל עזרה לזולת וכדומה, שלא על מנת להפיק מכך רווח משני (האדרת הדימוי של עצמנו) והתחושה של "למען עצמנו" או של הרצונות "שלנו" משתנה. בדרגה 2 דימוי האני שפעם הזדהינו איתו נעלם. התודעה שלנו משתנה באופן דרמטי, כאילו התעוררנו מחלום. ואכן, הדמיוני הוא חלום בהקיץ. כאן מופיעה תחושה שונה לגמרי של "עצמי", המזדהה עם "ידיעה" שנוכחת ברציפות, גם כשאנו ישנים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אושר כמצב קיומי טבעי
|
|
|
|
|
|
|
ניתן לומר באופן מאוד כללי שככל שאנו נחלצים מהעמדה הנרקיסיסטית, ויורדים ב"סולם האגו", הולכת ופוחתת תחושת הסבל, שכן תחושת הסבל ויכולתנו לחיות חיים שמחים, דינמיים, שלווים, וכן הלאה, כמצב קיומי שאינו תלוי נסיבות, קשורות בקשר ישיר עם מידת הנרקיסיזם שלנו, עם מידת ההזדהות שלנו עם דמות המראה ומידת הניכור שלנו מעצמנו.
גם הנרקיסיסט חווה רגעים חולפים של הנאה ושמחה, במיוחד מדברים התומכים בדימוי האני שלו. לאגו רגעי שמחה וששון משלו מכל מה שתומך בו, הצלחה בהשגת מטרה למשל. אך אלה אינם מצב קיומי מתמשך. השחרור מהנרקיסיזם, לעומת זאת, מביא איתו שקט נפשי, שמחה, יצירתיות, חיות ודינמיות או בקיצור - אושר כמצב קיומי טבעי.
הסיבה לכך ברורה: ככל שפוחתת מידת ההזדהות עם דמות המראה, פוחתות גם האגרסיה והיריבות שהיא מעוררת בנו. אם אנו כלואים בה במידה פחותה, מתמתנת גם מלחמת השחרור. מי שממוקם בין הדרגות 10- 7 חווה סבל שהוא תוצאה של מאבק עיקש בדמות המראה, ושל היריבות עימה. בדרגות 5,6 המתח הפנימי וחוסר השקט אינם מורגשים במודע באופן דרמטי אבל הם עדיין מהווים את המצב הקיומי. אני קוראת לזה "סבל שקט".
החל מדרגות 4 ומטה, כשאנו נחלצים מהעמדה הנרקיסיסטית, וככל שאנו מזוהים פחות עם הדימוי וחיים יותר על פי רצונותינו האמיתיים, עולה תחושת השחרור, ועימה תחושת האושר הטבעית.
איך יורדים בסולם האגו? על כך בפעם הבאה.
בינתיים, נצלו את הזמן להתבוננות בעצמכם: היכן את/ה ממוקם ב"סולם האגו"? מה המינון של היריבות עם דמות המראה ועם אחרים ושל ההרס העצמי שאתה מזהה בעצמך? האם אתה יכול לתאר את "דמות המראה", את הדימוי שלך על עצמך? האם אתה חי בשלום עם דמות המראה שלך? האם אתה חי על פי תחושותיך ורצונותיך האמיתיים?
האם את/ה מרגיש חופשי?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
איריס אוסלנדר, חברה בפורום הבינלאומי של לאקאן, תעביר סדנת עומק בת עשרה מפגשים המשלבת באופן ייחודי רעיונות מהפסיכואנליזה של ז'אק לאקאן, הזן בודהיזם והטאו, ומכוונת לצמיחה נפשית ורוחנית. לפרטים
|
|
|
|
|
|
|  | | /images/archive/gallery/497/353.jpg  | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | עורכת דין, מגשרת ויועצת לתהליכי התפתחות אישית | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
