 |
/images/archive/gallery/841/151.jpg
cheb. odegaard , cc-by  |
|
|
|
|
|
|
| שום דבר הוא לא באמת שלנו. לא המכונית. לא הילדים. אפילו לא הגוף והתודעה. בעצם רק כשהאדם מוותר על ההיאחזויות שלו הוא מאפשר לבריאה לתגמל אותו. אביתר שולמן על אמונה, היאחזות ותשוקה. פרשת שבוע בודהיסטית |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מה טרם נאמר על האדם שצווה על ידי אלוהיו לשחוט את בנו על המזבח? דומה שכל המילים שיכלו להיכתב על המצב הבלתי-אפשרי, הבלתי-נסבל בו מצא את עצמו אברהם אבינו כבר נאמרו. אברהם מצווה להרוג את ילדו הרך יצחק, בנו היחידי מאשתו שרה, הבן שנולד לו בגיל מאה שנה. אברהם אהב את בנו אהבת אמת. שרה הרתה בגיל 90, הרבה אחרי שכבר איבדה את פוריותה. והנה, בבוקר בהיר ובלתי נשכח, פונה אליו האל, אותו האל שדרש ממנו לעזוב את ארץ מולדתו ושהוליכו לארץ כנען, אותו האל שגרם ששרה תהרה ותוליד שלא כדרך הטבע, ומבקש ממנו להקריב לו את בנו. האם אפשר שהקרע בלבו של אברהם מאותו ציווי יגליד לעולם?
אחת הדרכים היפות להבין את סיפור עקדת יצחק, ואת סיפורי אברהם בתורה בכלל, היא כסיפורים העוסקים בנושא האמונה. אברהם הוא האדם שהביא את האמונה למדרגתה המלאה ביותר. עקדת יצחק נחשבת, בהתאם להתבוננות זו, כלבו של הניסיון בו העמיד האלוהים את אברהם. שיאי
האמונה אליהם הגיע אברהם ברגעים אלה הם שהפכו אותו לגיבור הרוח. אברהם כבר הפגין את כוחה של אמונתו כאשר נענה לציווי " לֶךְ לְךָ מארצך, ממולדתך ומבית אביך". אמונתו התעצמה אל מול הבטחתו של האלוהים להוליד לו בן משרה, כאשר הזקנה כבר פשטה באיברי שניהם. אך עוצמות אלה של אמונה הם כאין וכאפס אל מול הפסגות אליהן הגיע כאשר קיבל על עצמו את המשימה הנוראית של העלאת בנו כקרבן לאל. עם לב מדמם יצא לדרך, יחד עם בנו, האש והמאכלת. משהגיעו להר המוריה בנה מזבח וקשר אליו את בנו. וכאשר עמד עם סכין מורמת מכוונת אל עבר צווארו של בנו הרך, עצר אותו מלאך האלוהים באומרו שאברהם הוכיח יראה מספקת כלפי האלוהים. הקרבן מוחלף כעת, ואברהם מקריב איל במקום בן. בסיפור זה הגשים אברהם את ייעודו, הוא הלך עד הקצה עם נכונותו למלא אחר מבוקשו של האלוהים. בזאת הראה לאנושות אמונה מהי. (הזכויות על הקישור בין אברהם והאמונה לקירקגור).
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
ההיאחזות אינה מאפשרת לנו להרגיש אהבה
|
|
|
 |
|
|
|
כאשר אנו מתבוננים בפרספקטיבה בודהיסטית בתהליך שעבר אברהם אל מול הציווי לעקוד את יצחק, אנו מגלים מימד במבחן שלו, בתהליך הצמיחה שלו, שהוא אולי אף פנימי יותר, שורשי יותר משאלת האמונה. אנחנו יכולים לזהות אולי את המקום הפנימי, הקיומי, אותו מבקשת האמונה לפתח, ושעליו היא נשענת. מדובר, מעבר לאמונה, בפעולה של שחרור וויתור.
בתחילת הפרשה הקודמת ראינו כיצד מבקש האלוהים מאברהם לוותר על מרכיבי זהותו המרכזיים - ארצו, מולדתו ומשפחתו, על מנת להגיע אל ארץ האלוהים. אלוהים פנה אל אברהם ואמר לו " לֶךְ לְךָ מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך". פירשנו אמירה זו כקריאה של האלוהים לשחרר את הדברים אליהם אברהם קשור אל המקום האלוהי. עליו לוותר על החזקתו בהם, למען יכיר בכך שהם אינם באמת שלו. אמרנו שהשחרור הזה של מרכיבי זהותו מהווה הכרח עבור הכניסה אל הארץ אליה רוצה להובילו האל.
גם הציווי הפותח את סיפור העקידה פותח בצורה מאוד דומה: "קח-נא את בנך, את יחידך אשר אהבת, את יצחק, ולֶךְ לְךָ אל ארץ המוריה..." שוב מבקש האלוהים מאברהם לבצע מהלך של "לֶךְ לְךָ", אך הפעם הדבר עליו נדרש אברהם לוותר הוא לא פחות מאשר בנו. על מנת להפוך לאדם הגדול שהיה, על מנת להגשים ייעודו, היה צריך אברהם לא רק להאמין אלא גם לוותר. היה עליו לשחרר את בנו אל חיקו של האלוהים. דרכו הרוחנית של אברהם מבוססת על ויתורים מסוג זה. תחילה ויתר על ארצו, על מולדתו ועל בית אביו. בהמשך, ויתר על תפיסת המציאות שלו - היה עליו לקבל ששרה תוכל להרות וללדת גם לאחר שהדבר אינו אפשרי מבחינה ביולוגית. כעת עליו לוותר על היקר לו מכל.
אולי העיקרון המרכזי ביותר בבודהיזם קשור באותם הוויתורים שנדרש אברהם לבצע. עקרון זה קובע שהגורם לסבל שלנו בחיים, שהוא גם הגורם להתרחקותנו מדרך האמת, הוא העובדה שאנו מחזיקים בדברים ממקום אנוכי. הבודהיזם מכנה החזקה זו "היאחזות", והוא מתכוון בכך שאני מתייחס כ"שלי" אל מה שאינו שלי באמת. אפילו גופי ותודעתי אינם באמת שלי, אפילו "אני" אינו שלי. אין בי כל גורם שהוא בבעלותי. ובוודאי שדברים חיצוניים, כמו מכוניות וארטיקים, ואפילו כמו ילדים, הורים, וחברים אינם באמת "שלי". המקום של ה"שלי" הוא מקום שמנסה להפעיל כוח על הבריאה, להכריח אותה להתנהג לפי ההעדפות שלי. זהו בדיוק המקום שבשפה היהודית נאמר שאיננו מקיימים את רצונו של האלוהים. זהו המקום בו איננו פתוחים לשמוע את "רצון האל" אלא חושבים שאנו יודעים טוב ממנו מה נכון.
היאחזות זו קשורה באופן אינטימי לגורם נפשי נוסף המכונה "תשוקה". הכוונה (או לפחות אחת הכוונות) בתשוקה זו היא לעובדה שהגורם המניע המרכזי של חיי הנפש שלנו הוא המשיכה אל הנעים והדחייה של הלא-נעים. לכן אנו משתוקקים לאותם דברים אותם אנו מבינים וחווים כנעימים, ודוחים מעלינו את מה שלא נעים.
אין כל בעיה, בעצם, עם חוויות נעימות. אבל מתעוררת בעיה בעקבות ההיקשרות שלנו לחוויותינו הנעימות. כל אדם ואשה מפתח/ת לעצמו/ה שורה ארוכה של התנהגויות, דעות והעדפות, שכופות עליו פרספקטיבה מאוד אישית על המציאות. גם בפרספקטיבה זו אין בעיה כשלעצמה, אך היא מהר מאוד מובילה אותנו למקום בו אנו קובעים מה נכון ולא נכון, בה אנו שופטים את האחר, בה אנו פועלים בתוקפנות. התוקפנות הזו, לא רק שהיא מסוכנת לסביבתנו אלא שהיא הרסנית לנו. מי שחי בעולם של תוקפנות חי בעצם במצוקה. כמובן גם שאדם כזה מתקשה לראות את נקודת המבט של האחר, ואת שוויוניותו וכוליותו של העולם. אם נאמר זאת בפשטות, ההיאחזות אינה מאפשרת לנו להרגיש אהבה ולפעול מתוכה. האהבה היא המקום בו האחר אינו שלי. אין זה אומר שאין לי זכות, אולי אפילו חובה, לפעול לחינוכם של ילדי, לעיצוב דרכם. אך זה כן אומר שעלי לעשות זאת ממקום של הקשבה, כאשר איני מחייב אותם לאמץ את נקודת מבטי ואת רצוני, את ההיאחזויות שלי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אי אפשר לוותר על ההיאחזות בלי להאמין
|
|
|
|
|
|
|
קל מאוד להבין מדוע השחרור הזה של היעדר האחיזה ביצחק (ובשאר הדברים עליהם ויתר אברהם קודם לכן) חשוב כל כך לאלוהים, מדוע הוא מבקש אותו מאברהם. המקום בו אברהם אינו מוותר על הבעלות על בנו, המקום בו הוא מחזיק בו, הוא בדיוק המקום שחוסם את ביטויו המלא של האלוהים. כאשר אברהם מחזיק ביצחק כ"שלו", הוא שם את עצמו לפניו, ובכך הוא אינו מאפשר את מפגשו הנקי והמלא של יצחק עם האלוהים. והאלוהים הרי סימן את זרע אברהם כשושלת הקרובה ביותר ללבו. על כן, כבר מראשיתה מבקש האלוהים ששושלת זו תפעל ממקום שמכיל את הוויתור של חוסר ההיאחזות. המהלך הנפשי של הוויתור חזק אפילו מהמהלך של האמונה. אפשר להאמין באל בלי לוותר על ה"שלי". אי אפשר לוותר על ההיאחזות בלי להאמין.
וכאשר באמת פועלים באופן שמוותר על ההחזקה, כמו באותו הרגע הנוראי והכואב אליו מגיע אברהם כאשר הוא מניף את סכינו אל-על, אז קורה קסם – פתאום המציאות מסתדרת, פתאום דברים באים על מקומם. אז קורא מלאך האלוהים לאברהם ואומר לו "אל תשלח ידך אל הנער". אז גם מתגלה האיל אותו יקריב אברהם במקום יצחק. הקסם הזה מתרחש, למעשה, מפני שכאשר האדם מוותר על ההחזקות שלו הבריאה מתגמלת אותו. זהו תהליך טבעי בו האלוהי יכול לפעול באופן חופשי יותר, כאשר האדם מוותר על המקומות הצרים באישיותו. כאשר לא נפעל מתוך צורך אנוכי, מתוך היאחזות מעוורת, המציאות יכולה לתת לנו ברכה. הטבע מתגמל אותנו באופן טבעי. זוהי הברכה שהבטיח האל לאברהם כאשר ציווה עליו בפעם הראשונה " לֶךְ לְךָ".
בבודהיזם קוראים לחוקיות זו קארמה (או "חוק הקארמה"). חוק זה קובע שהמציאות מתנהגת ביחס למעשיו של האדם, ביחס לרחשי ליבו. זהו חוק טבעי, אותו גילה הבודהא מתוך ההתבוננות בתהליכי ההכרה שלנו. אך זהו נושא קצת גדול מדי בשביל שנתעמק בו כרגע. יהיו לנו סיבות טובות לעשות זאת בשבוע הבא בפרשת חיי שרה. לשבוע זה מספיקה לנו ההתפעמות ממעשה הוויתור הגדול של אברהם, מעוז הלב הנדיר שנאלץ לגלות. אברהם הוא האדם שיכל לוותר על היאחזותו בבנו, וכך גם זכה לקבל את בנו בחזרה מהאל.
האם אברהם היה מואר? תשפטו בעצמכם. הבודהא נחשב כמי שהשתחרר מהיאחזות באופן טוטאלי. מאילו היאחזויות הוא השתחרר בדיוק איננו ממש יודעים. מאילו היאחזויות השתחרר אברהם יש לנו מושג לא רע. אולי מספיק לנו לראות כי בהישג הרוחני של השניים יש יסוד עמוק של דמיון.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | דוקטורנט בפילוסופיה בודהיסטית באוניברסיטה העברית. מלמד בודהיזם באוניברסיטת ת"א ובן גוריון ובמסגרות נוספות. איש משפחה, מושבניק בהתהוות | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
