 |
/images/archive/gallery/182/372.jpg רפיק קמחי.
אלי דסה  |
|
|
|
|
|
|
| פרוסה תמיד תיפול על צידה המרוח, התור יפסיק לזוז מהר ברגע שתעבור אליו ואחרי כל העלאה במשכורת המינוס שלך יגדל. רפיק למד על חוק מרפי בדרך הקשה, אבל לפחות שרד כדי לספר על זה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
השבוע הייתי אצל רופא שיניים. אחרי שבוע שלם של כאבים, של לאכול רק בצד אחד של הפה, של להיזהר בקרים ולהקפיד ברותחין, דווקא ביום הבדיקה השן לא כאבה בכלל. הרופא צילם אותה ולא מצא כלום, צילם אחרת, עשה פרצוף מופתע ושחרר אותי כלעומת שבאתי. כשנפרדנו אמרתי לו, "ברור שהערב בבית הכאב יחזור" והוא חייך ואמר משפט לכאורה תמוה: "כמו שתמיד כשתגיע ברדיו לתחנה שאתה אוהב - השיר שאתה אוהב יגמר...".
והסייעת הרוסייה המתוקה שהקשיבה לשיחתנו הפילוסופית תרמה את שלה: "ביום שאני לא אביא מטריה - דווקא אז ירד גשם". מה זה קשור? אלה ביטויים שונים לאותו עיקרון שעליו נקבע חוק מרפי האומר: "הרעש המשונה שעולה מהמנוע ייעלם רק כשתיכנס למוסך"
חוקי מרפי אלה סדרת חוקים שמבטיחים ש"כל מה שיכול להשתבש - אכן משתבש" כלומר שהטיטאניק לא היתה טובעת אילולא הכתירו אותה כמחוסנת מטביעה.
זהו העיקרון הקוסמי הידוע
שקובע ש"אחרי שתשטוף את המכונית יתחיל לרדת גשם" ושבגללו אינך עוזב את התור שאתה תקוע בו.
מרפי היה מהנדס שאמר פעם על איזה אוויל שעבד איתו: "אם יש דרך שהוא יעשה משהו לא נכון, הוא ימצא אותה", ובכך נתן את שמו ואת האות לפתיחת המרוץ לאיסוף קובץ מדהים בגודלו של משפטים עממיים שדנים בכשל הסמוי שרובץ לפתחנו. הקובץ אינו סגור וניתן להוסיף לו בכל זמן עוד ועוד משפטים המעידים על כך שאנחנו יוצרים את העולם - רוב הזמן עקום:
*הפרוסה תמיד תיפול על צידה המרוח
*התור יפסיק לזוז מהר ברגע שתעבור אליו
*אחרי כל העלאה במשכורת המינוס שלך יגדל
*שום דבר לא יתנקה בלי שמשהו אחר יתלכלך
*אם בפעם הראשונה אתה מצליח, אל תנסה שוב.
חוק מרפי ידוע של יוצרים דוקומנטריים טוען "שכאשר המצלמה מוכנה עם קלטת חדשה ובטרייה מלאה - שום דבר מעניין לא יקרה". כבמאי למדתי את החוכמה הזאת מהר מאוד.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
עקביות קוסמית תמוהה ומיסטית
|
|
|
 |
|
|
|
את הסרט הראשון שלי צילמתי במהלך שבועיים שבהם צעדתי על חוף הים מחוף עזה עד ראש-הנקרה. יצאתי אליו חמוש במצלמה ביתית ובמהלכו תיעדתי את כל הנקרה בדרכי. זה היה אקספרימנט מעניין בצילום סרטי מסע אלא שבחדר העריכה גיליתי בו בעיקר אוסף מוזר של צילומי טבע עקומים וראיונות קטועים. בסרט זה (שנגנז בסופו של דבר) ניסחתי חוק שגרס שהמצלמה עצמה - לכאורה תערובת של זכוכית, חוטים וסגסוגת פלסטיק וניקל - משפיעה על המציאות באופן פלאי; בכל פעם שיש שיחה מעניינת ואני מרים את המצלמה ומכוונה אל הדובר, השיחה נגדעת באיבה. נכון, תגידו, זה הגיוני, זה מפחיד לדבר כשעין גדולה מכוונת לך לפרצוף ומנציחה את חוכמותיך לדראון עולם, ברור שמשהו באנרגיה של השיחה יגווע.
נכון, אני אסכים אתכם, אבל הרובד שאני מדבר עליו הוא יותר מיסטי. גם אם המצולם לא יודע שאני מצלם אותו, גם אם אני מצלם מרחוק התרחשות על החוף, נגיד טרקטורון עושה סלאלום, בשנייה שאחליט שחבל לבזבז עליו עוד חומר גלם ואוריד את המצלמה מהחצובה, בום! הבחור ייזרק ממנו ויפצע ואמבולנס ובלאגן. ואני, יש לי את תחילת הסיפור ויש לי את סופו אבל לא את אמצעו - רגע השיא.
תמיד הרגשתי שיש כאן עקביות קוסמית תמוהה ומיסטית והסיפור הבא ידגים זאת. אגולל אותו בקצרה למרות שלפעמים כשאני מפליג בו אני יכול לרתק את שומעי איתו יותר משעה, וזה הולך כך:
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
גל קר של אימה חולף בבטני
|
|
|
|
|
|
|
השנה 1996. במסגרת הפרק הראשון בסדרה "חוצה ישראל" ואני, חמוש במצלמה, יוצא למסע רגלי מראש הנקרה עד יוקנעם לתעד את החלק הצפוני של כביש 6 המיועד. בעוד שלושה ימים באזור רמות מנשה יצטרפו אלי שמונה חברים, שני כלבים, ארבע אתונות וצוות של צלמים, שיילוו אותי להמשך מסע העלייה לרגל עד בן שמן.
אותה שנה היה אביב גשום והתיק הכבד, האוהל, הבטריות והבגדים הכבידו על התקדמותי. כבר בתחילת המסע אני מקצר את הדרך ונופל לבור של זבל פרות, בלילה גשם חודר לי לאוהל – הייתי בהישרדות שלושה ימים; סובל, והולך בבוץ ומפטפט למצלמה.
בלילה השני ישנתי בכפר בדואי לא מוכרז קרוב לטבעון. חיברתי את מטען הסוללות לקיר. לא ידעתי שבגלל שהכפר לא מוכרז (כלומר אין חשמל, אין מים זורמים, אין ביוב) - הגנראטור מפסיק לעבוד בחצות. וכך יצאתי בבוקר השלישי (יום המפגש עם חברי והאתונות), עם מעט מאוד חשמל בבטריות.
חסכתי עד כמה שיכולתי. כמעט לא הדלקתי את המצלמה באותו יום אלא רק כשהתקרבתי לנקודת המפגש העמדתי חצובה וצילמתי מרחוק (חמישה ק"מ אולי) את המדורה של החברים, והם צילמו אותי מנופף להם בעליזות. בסלולרי תיאמתי את המפגש עם צלמת הווידיאו (שהייתי מעט דלוק עליה) וכשהיא אמרה לי בלחש "אנחנו מחכים לך", גל האדרנלין החמים שהציף את גופי גרם לי לעזוב את השביל ולקצר את דרכי אליה דרך השדות.
עכשיו זכרו: הסיפור בסרט הוא על כביש אימתני שמיועד לקצר דרך - לחבר שתי נקודות בקו ישר ולא בקו פתלתל. כביש 6 הוא דוגמא לקרב הדיאלקטי שבין הטכנולוגי לבין הטבע. הרובד הסמלי חשוב כי ככה מבינים את הדיוק של הדרמה הבאה: אני דוהר בשדה חרוש, אוסף רגבי בוץ כבדים לסנדלי, כולי נחוש, נכנס במלוא המרץ בתוך רצועת שיחים צהובים (חרדליות אולי קוראים להם?) שמאחוריהם מסתתרים כמה שיחי פטל שגם אותם אני חודר בהתחלה ללא בעיה אלא שלאט לאט קוציהם נתקעים בי וקנוקנותיהם מתלפפים סביבי ואני כמו שור ממשיך להסתבך בתוכם במין נחישות שכבר אינה קשורה למציאות שהולכת ומתהדקת עלי ורק כשאני מבין לאן נכנסתי - נחל דליה! אני הולך באוויר, סנדלי מתקדמים על רשת שזורה סבוכה של מטפסים שמשתרגים זה על זה ומתחתי מים זורמים - אני מסתכל אחורה ורואה רק סבך מטורף שלא ברור איך כבשתי אותו, מביט קדימה ורואה מין פלונטר של קוצים שלא ברור איך אמשיך דרכו, כי לפי החישוב שלי אני עומד בדיוק במרכז נחל שוצף ממי גשמים. ואז, עם החשבון הזה אני מאבד את כל השוונג וגל קר של אימה חולף בבטני וממגר את רוחי ואני מאבד שיווי משקל ותיקי הכבד מושך אותי אחורה וכמו צב הפוך אני נופל כדי לראות פתאום את השמים המחשיכים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לא מפספס הזדמנות לפספס הזדמנות
|
|
|
|
|
|
|
נלכדתי. כל גופי שרוט אבל את רגל שמאל אני חש במיוחד כואבת, מלופפת היטב בתוך השיח וכל תנועה לא נכונה פוצעת עמוק יותר, וכל ניסיון לחלץ אותה בעדינות מתגלה כטעות. אני חש איך הסנדל נשמט ממנה וצולל למטה למי הנחל.
לכאורה ייאוש. למעשה הצלחה; זוהי משאת חייו של היוצר הדקומנטרי - דרמה. קונפליקט. הגיבור מול הטבע. האנושי והפגיע והרך מול המכאיב והדוקר. שלפתי את כתפי מרצועות התיק הכבד, נותן לו ליפול עד המים כמעט, ממהר למצלמה, אפילו לא בודק איפה הסנדל האבוד, מריץ בראשי טקסטים של "תראו מה קרה לי" כשהמצלמה מואילה להידלק בדיוק לשנייה אחת קטנה, רק כדי לעשות "ביפ" קטן ועייף של אין חשמל ולהיכבות סופית. זהו.
אין מצלמה. אין טקסטים. אין פואנטה לחיים. עכשיו הייאוש היה שלם. כל כאבי הגוף לא יכלו להשתוות לכאבו של היוצר הדקומנטרי שעומד מול אייטם שהוא אינו יכול לצלם. הכול הוביל לרגע הזה: האנלוגיה בין הכביש הדורסני לבין הנחל האדיש היתה מושלמת. "הטבע נוקם חזרה!" דמיינתי את עצמי נואם את המונולוג שלא ישמע לעולם בגלל שהפאקינג גנרטור עבד רק עד חצות הלילה! יפחה של בכי נפלטה בגרוני. לא מצאתי כוח לזוז מכלאי. בלי סנדל, עם תיק ששוקל 20 קילו - הייתי מת.
הגעת עד לבאר ולא הצלחת לשתות ממנה. חתיכת לוזר. לא מפספס הזדמנות לפספס הזדמנות. בשביל מה לך כל זה? בשביל מה אתה עושה את כל זה אם אתה מפספס את העיקר? עזוב את התחום. תחליף מקצוע, יותר עדיף.
ואז פתאום מחשבה חדשה (הוי כמה אשליות), שאני אצלצל אליהם בסלולרי והם יבואו לצלם אותי ואני אצא אליהם מהצד השני שרוט ועצוב עטור בשריטות פוטוגנית. לא הכל אבוד. רק איפה שמתי את הפלאפון. שיט. הוא לא בשום מקום. עומד עם רגל אחת על שריגי פטל שזורים מעל נחל גועש, אני הופך והופך את התיק המפלצתי והפלאפון המניאק איננו. זהו, הוא גם נפל למים. התבוסה היא סופית.
יצאתי משם איכשהו. כשאין מה להפסיד לא מרגישים קוצים שקורעים את הבשר. היצור שנפלט מצידו השני של הנחל היה אדם אחר. הוא זחל מעט על האדמה ואז יבב לעצמו מובס והשתטח. גם אני הייתי פעם גולום.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מרפי לא מדבר על כלום חיובי או שלילי
|
|
|
|
|
|
|
לכאורה נדמה שחוקי מרפי מדגישים זווית פסימית של החיים שממנה נראית המציאות כאילו היא מחפשת דרכים לתקוע לנו ברז. לא, מתקומם החסיד הפנימי ומסביר שראייה כזו של הדברים מפספסת משהו עמוק יותר: מרפי לא מדבר על כלום חיובי או שלילי - אלא רק על שלילת חיים מתוך ציפייה לתגמול. "דער מאנטש טראכט אונד דער גוט לאכט" הוא מצטט פתגם יידי ידוע, "האדם מתכנן ואלוהים צוחק".
נער הייתי וגם בגרתי ונדמה לי שהמסקנה ש"המציאות מחפשת לתקוע לנו ברז" נכונה בכל מצב שבו האדם מובל ע"י חלומותיו הלא-אותנטיים, אשליית ההתעשרות הקלה, תשוקת הזיון הקל, חלומות התהילה. זה טיבן של תשוקות - שהמציאות מתגשמת סביבן לא פעם הפוך. החיים לימדוני שבעת ביטוי אמיתי של רצון אמיתי - אז לא רק שדברים מסתדרים נכון אלא שניתן לחוש ברוח גבית שדוחפת קדימה ושהעדרה מעמיד את כל הפספוסים שעברנו בדרך באור חדש: הם הופכים לדיוקים שבדיעבד - שלבים הכרחיים של התפתחות.
כך יצא שהסרט הראשון המצליח שעשיתי בקריירה שלי כבמאי גם כיוון אותי לסופה.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | אמן ומיסטיקן, מדריך מדיטציה, מרכז את חוג מורי הטנטרה בישראל, מקים אשראם במדבר, מנהל מרכז אום בבית אורן. אבא של גיתי. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
