 |
/images/archive/gallery/891/970.jpg הישרדות
תמיר וולף  |
|
|
|
|
|
|
| מה יותר חשוב – המטרה או הדרך? החסד או הדין? רפיק מנתח את המסרים הרוחניים של "הישרדות" וחושב שאת המסע הקשה והאמיתי ביותר עובר נועם על אי המתים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על פניו "הישרדות" ו"רוחניות" הן שתי מילים שמייצגות הפכים מוחלטים, כמו קבלה ונתינה, פחד ואהבה. הן מן הידועות היא שאדם רעב אינו הולך הביתה לעשות יוגה ובידיו של פועל קשה יום לא מצוי זמן ללכת למוזיאון.
 |
| מציאות נושכת |
|
שחר רז הגיעה להישרדות על תקן השמאן הרוחני. על החוויה הטראומטית, המשחק של תדמיות ומאבקי האגו, ועל ההפקה בתפקיד הכוח עליון. ראיון |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
רוחניות היא פריבילגיה ששמורה למי שמילא את צרכיו הבסיסיים ביותר ועדיין נותר בידיו זמן לתהות על משמעות החיים ומקומו בעולם. לכן מנקודת מבט זו לכאורה אין מה לנתח ולחפש רוחניקיות בסדרה "הישרדות" שבה אני צופה כדי לעודד את חברה שלי שחר, האחרונה משבט סבאנה שהודחה השבוע.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
סבאנה - הדרך חשובה יותר מהמטרה
|
|
|
 |
|
|
|
מההתחלה עודדתי יותר את שבט סבאנה. בעיקר הרוח המפרגנת שהביא מושיק ליפץ האהוב שנשענת על העיקרון האומר: "הדרך חשובה יותר מהמטרה". בכלל, אם תתעלם מהמטרה יותר טוב, שהרי הניצחון נמצא כאן ועכשיו: מול החברים שלך, מול המשימות שלך. לא בעתיד.
תוכלו לומר "טוב, אתה מביא דוגמא של איזה דוד עשיר מסביון שבא לקריביים לא כדי לנצח אלא כדי שילדיו יתגאו בו - זאת לא הישרדות", אבל כאן מגיעה הטענה הראשונה שלי - גם המשחק שאתם רואים בטלוויזיה זה לא הישרדות - זה "הישרדות: האיים הקריביים" עם מנחה שנותן פרסים. בואו נודה שהדבר האמיתי, "הישרדות" על אמהות חד הוריות מובטלות בשכונות המצוקה בלוד או אשדוד לא היה מספק רייטינג - תוכנית מציאות ממין כגון זה אינה מעניינת את הצופים; בשביל זה יש את חדשות השעה שמונה וכתבות על קו העוני.
כלומר מה שאנחנו רואים באי בקריביים אינו "הישרדות" ואינו "ריאליטי" – זוהי תוכנית טלוויזיה שבה לקחו חתיכים
וחתיכות למשחק גלדיאטורים טלוויזיוני שמלמד אותנו הצופים מה קורה לרוח האדם בתנאים קיצוניים. החוקים של המשחק הם מידת ה"דין" כלומר מסמלים גבולות. מה מותר ומה אסור. אלא ששום משחק לא יהיה מעניין אם רק הדינים קיימים ואין בו "חסד". שמשמעו איך הקבוצה משחקת, איך הם משתפים פעולה, האם יש להם רוח צוות.
החיפוש אחרי "חסד" בקריביים אינו עניין פילוסופי עבורי. אודה ולא אבוש כי בימים הראשונים חשבתי גם אני להירשם להישרדות 2. האמנתי שבדינאמיקה הדואלית בין הדין ובין החסד - יהיה אפשר לנצח את המשחק באור ואהבה. כל זה עבר לי כששמעתי את לחישתה של מרינה למצלמה כשהיא העיפה את מושיק, "אין מקום לתמימים במשחק הזה". ובאותו רגע הבנתי שבעצם אין שאלה, אני לא הולך לנסוע לקריביים. יותר מזה - גם כצופה אני כבר לא מחזיק מעמד. לאחרונה אני חש מועקה אמיתית לצפות עם בני בן השמונה בסדרה הזאת. מבהיל אותי לחשוב איזה ערכים הוא לומד משם.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/890/204.jpg
מושיק ליפץ האהוב תמיר וולף |
תמיר וולף |
מושיק ליפץ האהוב |
|
|
|
|
|
|
|
ג'יבארו - המטרה מקדשת את האמצעים
|
|
|
|
|
|
|
עכשיו כשחמשת השורדים האחרונים הם משבט ג'יבארו (בעצם שישה - גם נעם) אפשר לומר שהערך הרוחניקי שקובע ש"הדרך חשובה יותר מהמטרה" נכשל. גיא-ורה-ליה-עידן-שחר כמו זבובים הם עפו, טובי הלב. אם מידת החסד שאותה אני משייך ל"סבאנה" מאופיינת בראיית המציאות כ"גם-וגם" (גם זה "ראוי" וגם זה "ראוי") אזי ג'יבארו קיבלו על עצמם לייצג את מידת הדין שמאופיינת בראיית מציאות של "או-או". זה או אני, או הוא. בבתי משפט יש או זיכוי, או הרשעה, במגרש הספורט יש או ניצחון, או הפסד ואת הראייה הדיכוטומית הזו של הדברים מוביל עורך דין הקרוי דן (דן? דין? הבנתם?) – שהודות למודעות עצמית מפותחת ודיבור חמוד ואמיתי בעצם מכתיב דרך חסרת סנטימנטים: "הקם להרגך השכם להורגו". בבית דין ובחוף קריבי חייבים לתקוף קודם, הדרך להיות השורד האחרון היא דרך של שלילה; בריתות וחברויות נוצרות רק כאנטיתזה לסכנה. והן מופרות ברגע שמשתנה הכיוון ממנו היא באה. זוהי דרך של מתח בלתי נסבל כי הבגידה, כמו שפיפון בסבך, אורבת בשקט להכיש - הטוב שבנחשים, רוצץ את גלגלתו (ואז תאכל אותו).
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/871/324.jpg
כמו שפיפון בסבך. דן מנו ערוץ 10 |
ערוץ 10 |
כמו שפיפון בסבך. דן מנו |
|
|
|
|
|
|
|
נעם – גשר צר מאד
|
|
|
|
|
|
|
מעניין שקיבלנו במשחק הזה עוד שורד, שכל טקטיקות ההישרדות שלו אינן קשורות לאנשים סביבו כי הוא לבד לגמרי. נעם משחק משחק מיוחד שבו הוא אינו צריך לנצח חברים הפכפכים אלא מחשבות הפכפכות. ההתמודדות אינה עם הפחד "מתי הם ידיחו אותי", אלא עם "מתי יישבר לי ואני אדיח את עצמי". נעם בעצם משלב את שתי הגישות: הוא יוצר סינתזה של הפכים ויתכן שהוא היחיד שיצא מהמשחק הזה יותר שפוי משנכנס אליו. ואני אסביר.
ההבדל בין דן ומושיק אינו גדול. הצעיר נותן יותר משקל לפוליטיקה ופחות משקל לחברות. הבוגר נותן יותר משקל לחברות ופחות לפוליטיקה. הם על אותו סולם רק הכיוונים שונים. בסולם הזה ככול שאתה מגביר דין אתה חייב להנמיך חסד. ולהפך. ככל שהדרך יותר חשובה לך אתה בהכרח פחות שם דגש על המטרה.
נועם אינו על הסולם הזה בכלל. הוא בכלל עומד על גשר צר - שעליו אתה צריך להיות כל הזמן, בו-זמנית, גם מפוקס על המטרה וגם במודעות על הדרך. גם לתחזק את המקום הפנימי שמאמין בניצחון, שרוצה את הפרס, שמחזיק אותו עם המבט קדימה. וגם, באותה מידה, לתחזק את הדרך (שלושה ימים בין משימה למשימה!), לאכול, לישון, לבנות – להיות.
נעם נמצא במקום בינארי מרתק שבו אם יתערער לו אחד – יתערער לו גם השני: אם הוא יתחיל להשתגע מהדרך, באותו רגע ממש גם יעלו בו שאלות לגבי המטרה והוא ייפול מהגשר. מצד השני אם הוא יחליט לוותר על המטרה כבר לא תהיה לו סיבה להישאר בדרך.
את המדיטציה הזו של לשמור בתודעה איזון כזה עדין קשה מאד לעשות בקבוצה. הרעש גדול מדי ועמו הסחת הדעת. זו הסיבה שאנשים נוסעים להתבודד במנזרים בהימלאיה או בקוריאה כדי למצוא את המקום החד כתער של הסינתזה בין הדרך לבין המטרה. בבחינת ההישרדות האמיתית של האדם היא מול עצמו.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/891/896.jpg
האדם מול עצמו. נועם אייל נבו |
אייל נבו |
האדם מול עצמו. נועם |
|
|
|
|
|
|
|
דן עוד יאכל קש
|
|
|
|
|
|
|
לסיום: האם יש מה ללמוד מכך שדן מנצח את המשחק הזה? האם המסקנה היא שבמשחק החיים צריך למצוא מקום על הסולם, בערך איפה שדן נמצא, שלושת רבעי דין רבע חסד?
מוקדם לומר. רק בסוף המשחק נדע אם הטקטיקה הזו השתלמה עד הסוף או שהיא תתהפך עליו. נראה לי שבהתמודדות בינו ובין נועם, דן אוכל קש. נחיה ונראה.
בכל מקרה אנחנו חיים את חיינו עם אנשים בעולם. ועם כל הכבוד לסדנאות התבודדות בהימלאיה - חלק מהמשחק קשור בסולם דין-חסד שקיים בחיי כולנו. לכן נשאיר את נעם באי המתים, נאחל לו בהצלחה ונחזור לסולם.
וכאן אנחנו מגיעים לטענה השנייה שלי: שהמנצח במשחק החיים הוא זה שיודע בקלילות ובגמישות לטפס ולרדת בסולם הדין והחסד.
למרות שמידת ה"דין" נתפסת לפחות בקבלה כמשהו רע ומידת ה"חסד" כאיכות אלוקית, הרי בתכלס בלי דינים אין חסדים לכן מה שחשובה היא הגמישות שבה אתה עובר מזה לזה (וזאת כמובן אחרי שהקדשת קצת זמן לעמוד על פיגום באיזה אשרם ולאזן את עצמך מחוץ לחברה...). יהיו מקרים שיהיה עליך לעבור מהר לאזור הדין - אם זה בעבודה בסגירת עסקה, ואם זה בכביש כשמישהו נכנס בך מאחורה, ואם זה כשאתה רוצה להתנתק מספקית הסלולר שלך – ואז חסד עגלגל ומאפשר אינו במקום.
לעומת זאת כשהילד שלך נמצא במצוקה, כשחבר צריך עזרה, זה הזמן לרוץ מהר לאזור החסד בחייך. להיות מכיל, תומך ואוהב.
זה לא שהדין יותר נכון וזה לא שהחסד יותר נכון - זו הגמישות במעבר בין שניהם ובזאת מושיק כשל. הוא סירב לקחת חלק במשחק הפוליטי - הישרדות ראבק! לא ידעת לאן אתה בא? - וכשהואיל לעזוב את עמדתו הערכית זה היה כבר מאוחר מדי, לא היו לו בריתות טובות והוא עף.
ועבור דן מנו נצטט את הפרדוקס הידוע שטבע אושו בקובעו: "Only losers can win this game"
"אם אתה רוצה להפסיד - תילחם. אם אתה רוצה לנצח- היכנע. זהו פרדוקס: אלו שמוכנים להתמסר הופכים להיות המנצחים. הלוזרים הם המנצחים האמיתיים של המשחק הזה. נסה לנצח וההפסד שלך יגיע - זה רק עניין של זמן..."
|
|
|
|
|
|
|  | | רפיק
| /images/archive/gallery/182/372.jpg  | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מדריך מדיטציות מוסמך, מנהל מרכז אומ במלון נופש רוחני בית אורן | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
