 |
/images/archive/gallery/535/990.jpg
Derrick, cc-by  |
|
|
|
|
|
|
| לא נוח לשמוע, אבל אישה שיולדת בת טמאה כפליים מאישה שיולדת בן. אביתר שולמן מערער על ההבחנה בין טהרה לטומאה - אולי המושג המרכזי של פרשת "תזריע" |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מהו האדם? מה משמעות קיומו הגופני, וכיצד נכון לו לחיות? פרשת "תזריע" עומדת בראשה של שורת פרשות המהוות את לבו של ספר "ויקרא," בהן מנסח הכתוב בצורה ארצית וקונקרטית תשובות לשאלות אלה. התשובות הן ארציות וקונקרטיות מכיון שאין בפרשות אלה ולו קורטוב של הסבר פילוסופי, של צידוק רוחני או רעיוני לפשרם של החוקים והנורמות שהן מנסחות. מדובר ברשימה ארוכה וממצה של ציווים לגבי הדרך בה צריכים האדם והאישה לחיות את חייהם. ליבם של ציוויים אלה קשור בשאלות של טומאה וטהרה.
 |
| לאכול ובגדול |
|
בכל פעם שאנחנו עושים פעולה לא שלמה - אנחנו מתים; אש האלוהים אוכלת אותנו. אביתר שולמן מפרש את סיפור מותם של נדב ואביהוא |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
כבר בתחילת הדברים אנו נתקלים בסוגיה הקשה להכלה עבור הרגישויות שפיתחנו בעולמנו המודרני השואף לצדק חברתי ולשיוויון. הטקסט מתאר את האופן בו צריכה אישה להיטהר לאחר שהיא יולדת. ראשית, נבחין כי היולדת מוגדרת כטמאה, טמאה במידה כזו שאסור לבוא איתה במגע. כבר כאן אני מניח שקוראים לא מועטים מתנועעים באי-נחת בכסאם ומחפשים אחר דרך להדחיק את הנאמר. גם אני ביניכם, וקשה לי לדמיין את עצמי מתייחס אל אשתי המופלאה כטמאה לאחר שילדה את אחד משלושת ילדינו. אבל זה במפורש מה שהטקסט אומר.
חכו, חוסר הנחת רק מתגבר: הטקסט מבחין בין הטומאה של היולדת לאחר שילדה בן או בת, ואומר, למעשה, כי לאחר שהיא יולדת בת היא טמאה כפליים. לאחר לידת בן האישה טמאה במשך שבעה ימים, באותו המובן שהיא טמאה בימי המחזור שלה. טומאתה עוברת לאחר ברית המילה שנערך ביום השמיני, אך היא עדיין מתבקשת "לשבת בדמי טהרה" במשך 33 ימים נוספים, בהם אסור לה לבוא אל המקדש ואסור לגעת בה. אם היא ילדה בת מצבה חמור יותר, והיא מוגדרת כטמאה למשך שבועיים, ו"יושבת על דמי טהרה" למשך 66 הימים שלאחר מכן.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אין למצורעים סקס-אפיל
|
|
|
 |
|
|
|
לא יפה, תודו. הבת פי שתיים יותר מְטמֵאת מהבן! נראה כי מי שחיבר את הטקסט הזה (אלוהים? משה רבנו?) היה פשוט שוביניסט. אם נגדיר בצורה ברורה יותר את הקושי שיש לנו עם הציווי המקראי כאן, נאמר שאיננו יכולים לקבל את ההבדלה המהותנית בין זכר לנקבה, המתורגמת מיד לשפה של טומאה וטהרה. בוודאי שיש הגיון רוחני פנימי בציווי הזה, אותו ננסה מיד לחשוף, אך משהו השתבש בדרך, בתרגום של ההגיון הפנימי לכללים אותם יש להנהיג בחיי היומיום.
המשך הפרשה ממשיך ומבצע טעות דומה, בהגדירו את האופן בו יש להתייחס אל אדם מצורע. עיקרה של פרשת השבוע מוקדשת לנושא זה, וכמותה גם כל הפרשה הבאה. נושא זה זוכה, אפוא, ליחס מאוד מפורט וממוקד, ונראה שהוא היה מאוד חשוב למחבר המקרא. שוב הנקודה העיקרית כאן קשורה בדיני טומאה וטהרה.
הפרשה מבקשת להסביר לכוהן כיצד עליו להבחין בין אדם מצורע ובין אדם הסובל ממחלת עור פחות "מטמאת" (בהרת, ספחת, שחין...). על הכהן לבדוק את עומק הנגע – אם הוא חיצוני או חודר פנימה אל תוך הבשר, ולבחון אם השערות שבתוך האזור הנגוע הלבינו. אם הנגע עמוק והשערות לבנות
אזי שזו צרעת. באופן כללי יש שתי דרכים להתמודד עם המצב. כאשר זו צרעת מובהקת מרחיקים את האדם אל מחוץ למחנה עד אשר תבוא לו רפואה. כאשר יש ספק בדבר החולה נכנס להסגר של שבוע שבסופו בוחנים אם הנגע קיבל סימנים ברורים של צרעת או שמא ניתן לשחררו.
שוב אנו עשויים להיות מוטרדים מהיחס לחולה הדואב, אם כי אסונו של המצורע בוודאי לא נוגע בנו כמו כאבה של היולדת. מה לעשות, אין למצורעים סקס-אפיל, ומהיולדת אנחנו לא פוחדים שנידבק. אבל הבעיה היא אותה הבעיה: נעשית כאן הפרדה מהותית בין טמא לטהור על סמך מצבו הגופני של האדם בלבד. יש כמובן מי שיטען כי הכל נעשה בשם בריאות הציבור, וכי יש צורך להרחיק את המצורע על-מנת להגן על שאר העם. אך גם אם זהו טעמה של המצווה, אין כל צורך להגדיר את המצורע כטמא ואין הכרח שהוא יעבור טקס טיהור לאחר שהחלים (על טקס הטיהור ההזוי נדבר בשבוע הבא). העובדה שהמצורע מוגדר כטמא באותה הצורה שהיולדת מוגדרת כטמאה, דורשת התייחסות שאינה קשורה בשאלה אם נכון להרחיקו מהמחנה או לא. מהו, אם כך, ההגיון בהגדרתם של אדם או אישה כטמאים ובצורך לטהרם?
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/914/390.jpg
קבצנים מצורעים בהודו מרק שנדרו, cc-by |
מרק שנדרו, cc-by |
קבצנים מצורעים בהודו |
|
|
|
|
|
|
|
מה מספרת המחלה
|
|
|
|
|
|
|
ההגיון הפנימי של החוקים הנוקשים הללו אומר כי יש משמעות עמוקה ורצינית לקיומנו הפיסי ולמצבנו הגופני. כאשר אדם חולה בצרעת, מחלתו איננה תופעה סתמית שקרתה לו, אלא אירוע המספר דבר אמיתי וחשוב על הוויתו. בהתאם, גופה של היולדת מספר בדם את הקורבן הגדול שהקריבה ומבשר על המחיר שהיא שילמה בכדי לתת חיים. הדם שהיא איבדה מובן כביטוי לאובדן של חיות, כפרידה מכוחות הבונים את הקיום. האינטואיציה של מחבר המקרא כאן אומרת כי הקיום הגופני מהווה ביטוי מוחשי וקונקרטי לתנועות ולאיכויות הפנימיות והעדינות של הנפש וההכרה. מה שקורה ברמת הגוף נותן צורה גשמית לעולם הרוחי הפנימי. לכן המחוקק המקראי מבקש להמציא מערכת של הגדרות וחוקים שתאפשר לו לקרוא את המתרחש במציאות הפיסית בצורה ברורה.
למעשה נאמר כאן אף יותר. כאשר אנו מתבוננים במחלות או באירועים אחרים שקורים לנו, אנו נוטים לחשוב שמדובר בדברים שבאו מבחוץ. אך למעשה, המחוקק המקראי מבין כי הגורם הסיבתי המכונן של חיינו אינו יכול להיות חיצוני לנו. התנועה של העולם אינה מהחומר אל הרוח, אלא מהרוח אל החומר. החומר הוא מיכל האוגר תנועות רוחיות, ודבר אינו יכול להתרחש בו מבלי שתהיה לכך סיבה רוחית. המציאות הפיסית מהווה ביטוי של המציאות הנפשית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
החומר הוא סוג של רוח
|
|
|
|
|
|
|
אני מודע, כמובן, לכך שאפשר להתווכח עם תמונת העולם שזה עתה ציירתי. אפשר לטעון כי כאשר אנו נותנים לחולה תרופה – חומר, אזי שנוצרת מציאות של רפואה. קודם לאנטיביוטיקה שיעורי התמותה ממחלות זיהומיות היה גבוה לאין ערוך. יתירה מזו, כאשר אדם נוטל תרופות פסיכיאטריות המשפיעות על האיזונים הכימיים במוח שלו, יש לכך השפעה על נפשו והכרתו, אותם הדברים להם אני קורא כאן רוח.
אלה הם בוודאי טיעונים חזקים וחשובים. אך נשים לב, שתפקידי הוא לחשוף את ההגיון של הסופר המקראי, הגיון שאני מוצא אותו מאוד אטרקטיבי שכן הוא מאפשר לגשר על ההפרדה השרירותית בין חומר לרוח. אין כאן נסיון להציע כי "הרוח" יוצרת את "החומר," אלא כי החומר עצמו הוא סוג של רוח, שקיומו רווי במשמעות קיומית שאינה סתמית, חיצונית ואובייקטיבית.
יש, אם כך, למחוקק המקראי אינטואיציה בריאה ועמוקה לגבי משמעותו של הקיום. אך מנגד, הוא מבצע הבחנה דוגמאטית וחסרת צידוק בין זכר לנקבה, בין מצורע לחולה אחר, בין טמא לטהור. הוא מניח כי יש מצבים מהותיים של טומאה וטהרה אליהם מגיעים אנשים בעקבות מעשיהם. לפי פרשת "תזריע", יש משהו באיכותה הפנימית של היולדת שבהכרח מוביל אותה להיות טמאה, ומשמעות קבועה ואחידה לכל מקרה של צרעת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לאן נעלמת הייחודיות?
|
|
|
|
|
|
|
התבוננות זו של המקרא, המבדילה בצורה מהותנית בין טמא לטהור, אינה מאפשרת לאיש הרוח התבוננות כנה ואמיתית על המציאות. אין לו מקום לחפש אחר הסיבתיות הייחודית במצבו של כל אדם או אישה, אחר המשמעות השונה של כל מקרה של צרעת. הוא גם אינו פנוי להקשיב לסיפור, להבינו, להתבונן בפעולת האלוהים, אלא אמור להימשך אל מבחן התוצאה ולהחליט אם האדם "טמא" או "טהור." לא רק זאת, אלא כאשר הוא רואה אישה לאחר שילדה עליו לרסן את אהבתו וחמלתו ולראות אותה כמלוכלכת, כמסוגלת להביא אותו עצמו למצב של טומאה.
ההפרדה החזקה בין טמא לטהור מחטיאה את אותו הרציונאל הרוחני עליה היא מושתתת. כאשר מדמיינים מהויות שכאלה של "טמא" ו"טהור," אולי מפני שלא אוהבים דם וכתמים על העור, שוב ניגשים אל המציאות מבחוץ, ומוותרים על המבט הערני והאוהב כלפיה. הגדרתו של דבר כ"טמא" לפי כללים שהוכתבו מראש מוותרת על החיפוש האנושי אחר משמעות, ומכריחה את האדם להכפיף עצמו תחת תפיסותיו של אדם אחר, ולקבל כנעים את שהיה נעים לו וכלא-נעים את שלא היה נעים עבורו.
מלבד אובדן החיות שכופים דיני הטומאה והטהרה, מלבד כאבם של היולדת והמצורע, ציוויים אלה גם חושפים את האמביוולנטיות העמוקה של מחבר המקרא. מצד אחד, הוא ביקש אמת אלוהית פנימית וצרופה, והרגיש שאמת זו היא המכוננת את עולם החומר. מנגד, הוא לא באמת היה משוכנע כי הכוח האלוהי חזק מהחומר ותהה אחר המפגש בין הפנימי לחיצוני, בין הסתמי לרווי המשמעות. לכן הוא גם חיפש עבור עצמו מערך קטגוריות להגדיר לפיו את הנכון והלא-נכון, הבריא והחולה. הקונפליקט שלו הוא גם הקונפליקט שלנו. יש דברים, אולי, שלא משתנים, ואלה הם המגדירים את האדם.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | דוקטורנט בפילוסופיה בודהיסטית באוניברסיטה העברית. מלמד בודהיזם באוניברסיטת ת"א ובן גוריון ובמסגרות נוספות. איש משפחה, מושבניק בהתהוות | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
