 |
|
|
|
|
|
הורה טירונות |
|
|
|
|
מסלול המכשולים של מחנה 80 היה הסיוט הגדול ביותר של הטירון גדעון רייכר. 49 שנה אחר כך הוא עלה שוב על מדי ב' והתייצב בעוז אל מול הסכנה |
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
גדעון רייכר
22/9/2004 16:23
|
|
|
|
|
|
|
|
באותו בוקר קיצי של שנת 55' נזפה בי אמא: "אסור לאחר. תמיד תקפיד להקדים". וכך הקדמתי בשעה את כניסתי המרשימה לבסיס הטירונים מחנה 80 בפרדס חנה. הש"ג שנמנם בשער הרים את החבל הדקיק שסימן את גבול המחנה והורה לי בתנועה מהורהרת יאללה, נו, תיכנס כבר.
חמש דקות מאוחר יותר, כאשר אני עוד משוטט בשבילי המחנה המאובקים, חוסם לפתע את דרכי רס"ר משופם (שפם אימתני ומטופח היה אז אביזר חובה לכל רס"ר שמכבד את עצמו). הוא נעץ בי עיניים קרות כפלדה ופקד עלי בקול צרוד: "בוא הנה חייל. איך אתה לבוש? מדוע אין עליך מדים? ". " רק הרגע הגעתי", לחשתי בקול רוטט. הרס"ר פקד עלי להתחיל לרוץ, על מנת שלא אכלה את זמני בשוטטות שיש בה בטלה. "למה, מה עשיתי? ", שאלתי , תוך שאני מגייס את התחינה בקולי מביתה של אמא. אבל הוא השתנק מזעם: "אתה עוד שואל אותי למה? כאן לא שואלים שאלות, אתה בבסיס הטירונים של הנח"ל".
דקה אחרי ההסבר המקוצר בדבר מיקומי החדש על המפה, כבר מצאתי את עצמי גוחן כלפי האדמה החולית וחוטמי ניגף ברגבי אדמת המולדת. "50 שכיבות סמיכה! ", פקד עלי הרס"ר. נאנחתי וביצעתי את המשימה. חיילת גיחכה וחלפה לידי בארשת פנים לעגנית. את חוקי המשחק למדתי כהרף עין. מרגע ההשפלה הזה, ובמשך שישה חודשים, כטירון בגדוד 908 של הנח"ל, פלוגה ג', הפכתי להיות אבק פורח. יבחוש בן שלולית. אסקופה נדרסת. אפס מאופס. קום. פול. רוץ. שכב. הפקודות ניחתו עלי ללא הרף. בלילות נשאתי פני כלפי הכוכבים שהציצו מבעד לחרכי האוהל בו נחרו כעשרה מחברי, ושיגרתי תפילה חרישית כלפי מרום: "הלוואי שהכל ייגמר כבר".
תפילתי התקבלה רק בתום שישה חודשים של טירונות אכזרית וקשה כחייל קרבי בבסיס קשוח ותובעני. השבוע חזרתי לשם. את מקומם של החבל המדולדל והש"ג המנומנם תפסו שלושה חיילים חמורי סבר, מופקדים על חומת ברזל וגדר עמוסת מנעולים.
הרבה שאלות נשאלו. נדרשו אישורים רבים עד אשר זכיתי לעבור את שערי המחנה הזה, שהיה ביתי הדחוי לפני כמחצית המאה. אז היה קל לחצות את גדר התיל הקרועה ורבת הפתחים. בלילות היינו מתפלחים בקלות מבעד הפרצות בגדר. עכשיו בנו סביבה חומת מגן בלתי חדירה. לאחר סדרת תיאומים נכנסתי פנימה בליווי צמוד ובהדרת קודש. זה המחנה שהיה שלי. ראיתי שוב את מכרי הישנים, כאילו לא נפרדתי מהם לעולם: שיחי קקטוס מאובקים סחופי רוח וצרובי שמש. גם האקליפטוסים עדיין התנשאו שם, בזים לחוקי הזמן. אבל הנוף האנושי השתנה לבלי היכר. הבסיס רחש חיים. טירונים וטירוניות אצו רצו מכל עבר, ועל פניהם, למרבה התדהמה, חיוך. רוח קלילה נשבה שם. לא אותה חומרה מייסרת של בסיס צבאי נטול חמלה.
שמעתי מפקד משוחח עם חייליו כאילו היה אח ורע. על אחד הקירות התנוססה פקודה צבאית מחמירה: חייל - אל תמות מחום. הפעל מיזוג ושתה מים. השתנקתי מתדהמה. נזכרתי במסע מפרך, כשאחד מאיתנו העז ללגום טיפת מים. מפקד המחלקה זיהה את העבריין בעודו מרטיב את גרונו. הוא פקד על כולנו לעצור. רוקן את המימייה של העבריין, בישר לו על העמדתו לדין ולימד אותנו פרק מחמיר במשמעת המים הקפדנית שרווחה אז בצה"ל. חייל קרבי ומיומן איננו שותה כאשר הוא צמא. הוא שותה רק כאשר המפקד מחליט שהגיעה השעה לשתות.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
|
 |
|
 |
כיצד מעלפים זקיף
|
|
|
|
|
חיילינו אומנו אז להבליג על תאוות השתייה הפסולה, ועד עצם היום הזה מטפלות מחלקות הדיאליזה בבתי החולים באותה משמעת מים מיותרת וקטלנית. אריק, סרן נעים הליכות אשר ליווה אותנו במהלך הסיור, הסביר לנו באורך רוח: היום חובה על החיילים לשתות. מי שאיננו שותה עובר על פקודות הצבא.
לפתע פסע לצדנו לבוש מדים שמנמן וחייכני. סרן אריק הציג אותו. זה הרס"ר. לרגע חשבתי שבמיוחד לכבודי שינה הרס"ר את פניו. במקום המשופם האימתני חטוב הגזרה ומדיו המגוהצים הכרתי רס"ר מחנה מאיר פנים ומגולח למשעי. הזיכרונות שוב הציפו אותי. איחור קל למסדר גרר אז ריצה בחגור פילים שהיה כבד ממשקל גופנו. איחור רב יותר היה מאלץ את כולנו לגרור את המיטות ולהציבן מחדש מסודרות לשינה על פני מגרש המסדרים תחת כיפת השמים. עכשיו אני לומד כי חלף עידן העונשים המשפילים. החייל הטירון חזר להיות אדם. כל חייל עובר ראיון אישי במהלך הטירונות. המפקדים עוברים סדנאות בהן הם לומדים על הקשיים הנפשיים של חייליהם המתגייסים. בבסיס נמצאים גם פסיכולוגים ומומחים לבריאות הנפש. אני זוכר עדיין את ה"טיפול הנפשי" שזכה לו אחד מחיילי הפלוגה שלי כאשר סירב לרוץ מסביב למגרש המסדרים ונקשר לעץ מרדת החשיכה ועד עלות השחר, במסגרת עונש חינוכי. קולות הבכי שלו לא משו מזיכרוני עד עצם היום הזה. כאשר גילה מפקד המחלקה בדל סיגריה באוהל שלנו, נאלצנו לחפור בור במהלך כל הלילה, בור ענק שאילו נחפר עוד מעט היה מגיע למפלס מי התהום, וברוב טקס קברנו בו את בדל הסיגריה שזכתה לכבוד גדול במותה.
כאשר היינו מפגרים מעט במסע היו חובטים על גבנו ומזרזים אותנו בקת רובה. המפקדים שלנו, מסביר לי סרן אריק, רגישים ומתחשבים ומדברים בכבוד לחיילים ולא משפילים אותם. יש לנו הוראות קפדניות בכל הנוגע למאמץ הגופני שאנחנו דורשים מהחניכים. אני זוכר שבשיעור אימון גופני היו המד"סים הנוקשים נוטלים קורבן אחד או שניים מאיתנו ומדגימים עליו כיצד מעלפים זקיף בלתי ערני. המד"ס היה נועץ את אצבעותיו בתנועה מיומנת בעורק הראשי המוביל את הדם למוח, וחוסם אותו עד אשר היה החניך מאבד לשניות אחדות את הכרתו. סרן אריק כאילו מתנצל, זה לא בסיס לטירונים קרביים. אצלנו האימונים פחות קשים.
על מנת לחוש מחדש את אותו טעם חמצמץ בשפתיים הצרובות ובגוף המיוזע של טירונות קשה שנמשכה חצי שנה ויתרתי על כוס מים צוננת בלשכתו של מפקד הבסיס, לבשתי מדים שהיו צרים מעט למידותי, חגרתי חגור ואימצתי אל חזי את קנה הרובה. דרשתי בתוקף במסגרת המסע אל העבר לצלוח מחדש את מסלול המכשולים בפאתי המחנה. האכזבה היתה מרה. המסלול האימתני של פעם הפך לידידותי. חומה נמוכה שקל לטפס עליה ומהמורה אחת או שתיים לזחול על גבה תפסו את מקומן של גדרות תיל, תעלות וחומות בלתי עבירות. רשמתי בפנקסי כי חלפו הימים בהם היו מפקדינו סבורים כי יש לשבור את גופם ורוחם של הטירונים ואחר כך לבנות אותם מחדש. מחנה 80 בו פגשתי השבוע לא שובר ולא מנפץ, אלא מחליק בעדינות על הזוויות שיש לעגלן. מוטב כך.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|  | | | "שמעתי מפקד משוחח עם חייליו כאילו היה אח ורע. על אחד הקירות התנוססה פקודה צבאית מחמירה: חייל - אל תמות מחום. הפעל מיזוג ושתה מים. השתנקתי מתדהמה. נזכרתי במסע מפרך, כשאחד מאיתנו העז ללגום טיפת מים. מפקד המחלקה זיהה את העבריין בעודו מרטיב את גרונו. הוא פקד על כולנו לעצור. רוקן את המימייה של העבריין, בישר לו על העמדתו לדין ולימד אותנו פרק מחמיר במשמעת המים הקפדנית שרווחה אז בצה"ל" | | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
