 |
|
/images/archive/gallery/174/178.jpg סמ''ר במילואים עמיר רפפורט בודק תעודות במחסום ריחן. צילום: גרי אברמוביץ 
|
|
|
|
מחסום הזמן |
|
|
|
|
1988, אינתיפאדה . התותחנים רודפים אחרי מפרי עוצר בשטחים. 2004, אינתיפאדה . התותחנים שוב בשטחים, הפעם עומדים במחסומים. עמיר רפפורט, אז תותחן, היום כתב צבאי, עלה על מדים והופתע לגלות שהיום זה הרבה יותר קשה |
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
עמיר רפפורט
23/9/2004 0:01
|
|
|
|
|
|
|
|
הצעיר הפלשתיני שמבקש לעבור לצד הישראלי של מחסום ריחן בוואדי ערה חושף חפיסת שטרות מרשימה, 200 שקל כל אחד. "אם אני אתן לכם כסף, אז בטח תיתנו לי לעבור", הוא אומר לנו. השוחד אינו מפורש, אבל ברור לחלוטין, ואני חושב על הפיתוי שעומד בפני החיילים בסדיר שלצדי: אפילו כמה שטרות יכפילו את משכורת החייל שהם מקבלים, 740 שקל לחודש בסך הכל. אבל למרות ההצעה הנדיבה, החיילים מתעלמים מהרמז העבה. עם או בלי קשר לנוכחותי, הם שולחים את הפלשתיני בחזרה לשטחים עם כל הכסף שלו, וממליצים לו לא להתקרב פעם נוספת למחסום ללא אישורי המעבר המתאימים.
המפגש עם הפלשתיני ה"נדיב" היה רק אחת ממאות דילמות, לא פחות, שבהן הותקלתי במהלך משמרת אחת עם חיילי תותחנים במחסום ליד מושב ריחן, שבו מפקחים על הבאים ועל היוצאים דרך גדר ההפרדה של מרחב התפר.
מהר מאוד הבנתי ממקור ראשון שהשירות לאורך מרחב התפר כיום מורכב ומבאס הרבה יותר מאשר בתקופת השירות הסדיר שלי,שהוקדשה גם היא במידה רבה לשטחים.לעומת אינספור הנהלים שהחיילים צריכים להתיישר לפיהם היום, בשנה הראשונה של האינתיפאדה, 88', התחום האפור היה רחב הרבה יותר. יכולנו לעשות כמעט ככל העולה על רוחנו. מחנה הבית של הסוללה (השם התותחני לפלוגה) שלי היה מחנה הפליטים דהיישה, מדרום לבית לחם. אחרי כל התחממות בשטחים מצאנו את עצמנו במחנה "שלנו" או בכפר אל-חאדר השכן.
חלק בלתי נפרד מחבילת ההקפצה היו ביקורים בבריכות שלמה הסמוכות, אבל המרדף אחרי ילדים שיצאו מבתיהם, למרות העוצר או הפקודות שניתנו ללא סוף לתושבים המקומיים להוריד דגלי פלשתין מעמודי חשמל ולמחוק כתובות מקירות, היו הרבה פחות מלהיבים.
ב-88' היינו חמושים באלות. רבין ז"ל, כשר ביטחון, צייד אותנו בהן.האלות ניפצו בצורה יעילה כל מנורה וכמעט כל פנס של רכב שנקרה בדרכה של הסוללה. בכל פעם מחדש נדהמתי לראות את חברי הטובים ביותר מנפצים את הפנסים להנאתם, אבל מעולם לא חשבתי לדווח על המעשים. זאת היתה הנורמה. ייסורי המצפון החלו לצוץ הרבה אחר כך (בכל מקרה, אני נשבע שבעצמי אף פעם לא השתמשתי באלה כדי לגרום נזק). |
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
איפתח אל כיס
|
|
|
|
|
החיילים במחסום ריחן אוחזים במגנומטר לגילוי מתכות ולא באלות, והכל נראה מסודר יותר מאשר בדהיישה הפרועה. אחרי השעה הראשונה במחסום אני מבין שהעניינים פה מתנהלים במידה רבה מעצמם.
מהר מאוד מתברר שהמילים הערביות "תסריך" (אישור המעבר הניתן מטעם המינהל האזרחי לפלשתינים שגרים בצד הישראלי של הגדר) ו"איפתח אל כיס" (פתח את התיק), הן המילים הכי שימושיות במחסום, תחליף למילות הקסם "איפתח אל באב" (פתחו את הדלת) מתקופת השירות הסדיר שלי.
מוחמד, תושב כפר בגליל,נותן לי לבדוק קופסה של טלפונים סלולריים שהוא מביא עימו לארץ, ומסביר לי בהתלהבות איך דופקים את הישראלים. הוא קונה בשטחים בזול טלפונים ניידים שעברו חידוש ומוכר אותם בארץ ביוקר, כאילו הם חדשים לחלוטין. גם בחור נמוך עם עיניים כחולות לא מפסיק לצחוק במהלך הבדיקה, והוא מקדים "שלום" לבבי לפני שהוא חושף את עצמו למגנומטר. מתברר שהחיילים מכנים אותו "קצר", ושהוא עובר במחסום בממוצע פעם בשעה. "קצר" מתפרנס מהעברת כסף תמורת עמלה בין אנשים משני צדי המחסום.
למרות האווירה הרגועה לכאורה, מסביר לי מפקד המחסום, זוארץ, שבכל רגע עלול להגיח מחבל חמוש בחגורת נפץ או בניסיון להבריח אל תוך הארץ חגורה כזאת. לפני שנה בדיוק ניצלה מחבלת את העובדה שלא נעשו עד אז בדיקות גופניות גם על נשים כדי להחדיר דרך מחסום בקה אל-שרקיה את מטען התופת ששימש לפיגוע הקטלני במסעדת "מקסים" בחיפה. מאז בודקים במחסומים כל אישה. את הבדיקות על גופן של הנשים במחסום ריחן רשאיות לבצע רק מאיה מהרצליה וכרמית מעכו, ששייכות בכלל למשטרה הצבאית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הכללים חייבים להיות נוקשים
|
|
|
|
|
זרם האנשים שמגיעים למחסום אינו פוסק גם בתשע בערב. בכל כמה דקות ניצבים חיילי המחסום בפני דילמה מיוחדת, כזאת שמצריכה את הכרעתו של סמל זוארץ. נאסר הוא תושב השטחים שמספר כי הוא נשוי לערבייה ישראלית וגר באום אל-פאחם. "רק עברתי את המחסום כדי לתת לאמא שלי בצד השני כסף", הוא מתחנן, "תנו לי לחזור הביתה". למרות התחנונים, זוארץ מבהיר לנאסר שהוא ייאלץ לבלות את הלילה בצד הפלשתיני. אם הוא רוצה לחזור הביתה לאישה ולילדים, הוא צריך להסדיר את ענייניו במשרדי המינהל האזרחי במחסום סאלם שייפתחו בבוקר. "יש אינספור נסיונות להסתנן בתירוצים שונים", מסביר לי זוארץ אחר כך, "ולכן הכללים חייבים להיות נוקשים".
כאילו כדי להמחיש את הסכנות, מיד אחר כך אני בודק את אגבריה. הוא מציג לי ללא היסוס את תעודת הזהות הפלשתינית שלו. התעודה תקינה, ואגבריה לא נושא על גופו חומרי נפץ, אבל רגע לפני שאני מרשה לו להיכנס אני נזכר לשאול אותו "איפה התסריך?". " אין לי", הוא עונה ומסתכל עלי בעיני עגל מיתממות. בשלב הזה אגבריה לא מנסה להתווכח ועוזב את המחסום, אבל לי ברור שהוא ינסה להסתנן לארץ פעם נוספת, כאשר משמרת חיילים אחרת תעמוד פה במחסום.
לפני שאני נפרד מהחיילים אני חושב על זה שהעמידה במשך כל כך הרבה שעות עם אפוד קרמי כבד על הגוף שוברת את הגב. הכאב בחלק התחתון של הגב הופך להיות בלתי נסבל. מאיה וכרמית אומרות לי שלאפוד הן רגילות והוא כבר לא מכאיב להן, אבל מה שהורס אותן באמת זו דווקא הקסדה שחייבת להיות על הראש. למזלן, משרתת ביחד איתן חיילת ממוצא אתיופי, שעשתה להן עשרות צמות דקיקות על הראש. הצמות האלה מקלות עליהן את ההתמודדות עם הזיעה שמצטברת מתחת לקסדה.
מאיה וכרמית מבלות במחסום שמונה שעות בכל יממה. המשמרת הבאה של חיים מאור יהודה, חייל התותחנים שעומד לצדי, תתחיל בעוד שמונה שעות. החיילים של סרן עמית גיא, מפקד הסוללה, מבצעים את המשימות שלהם תמיד ברוטינה של שמונה-שמונה: אחרי כל שמונה שעות במחסום או בפעילות מבצעית יש להם שמונה שעות מנוחה, וחוזר חלילה. השגרה נשברת רק באמצעות סיורים בג'יפים ממוגנים לאורך גדר ההפרדה. בשלב הזה אני חושב לעצמי שהמרדפים חסרי התוחלת אחרי ילדים שאני ערכתי בזמנו בדהיישה היו קלים יותר מהשגרה השוחקת של השירות במרחב התפר כיום.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|  | | | "מאיה וכרמית אומרות לי שלאפוד הן רגילות והוא כבר לא מכאיב להן, אבל מה שהורס אותן באמת זו דווקא הקסדה שחייבת להיות על הראש. למזלן, משרתת ביחד איתן חיילת ממוצא אתיופי, שעשתה להן עשרות צמות דקיקות על הראש. הצמות האלה מקלות עליהן את ההתמודדות עם הזיעה שמצטברת מתחת לקסדה" | | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
