 |
|
/images/archive/gallery/174/271.jpg גיל ריבה במסדר בוקר בכלא 4. צילום: יוסי אלוני 
|
|
|
|
נסיך האורוות והשפל |
|
|
|
|
מאחורי הסורגים, אפילו הבלונד מקבל גוון אפור. גיל ריבה, סוהר צבאי מוסמך, חזר לספירות הבוקר, למסדרים ברחבה ולחיפושי הפתע בתאים של כלא 4 |
|
|
|
|
|
|
|
|
התגייסתי בתחושה מרה, אחרי שצה"ל לא מצא עניין באף אחד מכל רפרטואר שני כישורי. לא מעט חלומות התנפצו בדרך לטירונות המשטרה הצבאית בבסיס קדום. כולם שם דיברו ב"ערסית מדוברת", חוץ ממני. הייתי הצפונבון מרעננה. הבלונדיני היחידי. זה שהטון הכי ערסי שלו, נשמע מאיים כקולה של זקנה שמגדפת את הגנן הערבי שלה ביידיש. כדי לשרוד הייתי מוכרח ללמוד את השפה הערסית.
היתה רק דרך אחת לעשות את זה - ניסוי וטעייה. בהתחלה ניסיתי בנחמדות והחלפתי את כל הערסים בשמירה. אחרי זה טעיתי לחשוב שלעשות "להם" כבוד זה כולל טייק אוויי מהשק"ם. רק בסוף הטירונות, כשכבר למדתי להגיד'אמשכ-זונה' עם הגבות, ו' ת' זהר-חתכת-מניאק-שנ' לא אפתח-ך'- ת' צורה', אגב הטיה איטית של הלסת קדימה (ושמאלה), נהיינו סוג של אחוקים. הערסים והצפונבלונדי. אחרי הטירונות בקורס מד"כים (מדריכי כלואים), רכשתי לא מעט סגנונות כליאה והמון חברים מאשקלטאון (אשקלון).
"מדריך כלואים" זה ג'וב מתעתע.מצד אחד מעורר ציפייה לשירות מחשל ו/או מחשמל במקום לא שגרתי. מצד שני מד"כ זה להיות סוהר. שאר הרצון הטוב לעזור לעברייני צה"ל לחזור למסגרת, מוגשם כמו רצונה של כל מלכת יופי לעשות שלום במזרח התיכון. אבל אז הייתי קטן, מורעל ובעיקר תמים מדי כדי להבין את כל זה.
אחרי הכשרה של שלושה חודשים הושלכתי למציאות האפלה של השירות בכלא 4. מה שלמדנו בקורס עזר לי בפועל בשטח, בדיוק כמו שלימודי שחייה צורנית היו עוזרים לי בשבט אוכלי אדם. לכלא הגעתי עם ארבעת הערסים הכי גדולים של הקורס. אר-אל וניקו (קיצור של נסים) נלקחו לפלוגה ב' (שבה ישבו אסירים על עבירות קשות יחסית). א-רון ואו-עד לפלוגה ג' (שבה היו מילואימניקים ועצורים לפני משפט). טוראי גיל ריבה ובלוריתו הזוהרת נשלחו לפלוגה א', שם חיכתה לנו המחלקה שבזמנו נחשבה ללפתן כל הפסולת הצה"לית.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
מבצעים נועזים בחזית
|
|
 |
|
|
סדר היום בכלא כלל בעיקר מסדרי ספירות. קצת תרגילי סדר בקצב השמאל-ימין-ימין-שמאל והרבה תפילות (כי בכלא לכל אחד נהיה צורך באלוהים, פתאום). בבוקר חילקנו לכלואים חפיסת "אסקוט" (סיגריות בעטיפה צהובה ובטעם של אנפה מתה). גם מי שלא עישן, בצדק לקח. כי זה היה חינם. כי לא היה משו אחר לעשן, אבל בעיקר כי בכלא סיגריות שוות כסף. שתי קופסאות אסקוט, למשל, שוות לזוג גרביים חמים, או משו.
"מבצעים נועזים בחזית" היו חיפושי פתע בתאי האסירים ובחפציהם, שבהם צדנו "דברים אסורים": למשל סיגריות אמריקניות. בקורס מד"כים למדנו שמהפילטר שלהן אפשר לייצר כלי רצח חדים ממש. בין לבין יש קצת זמן לאכול-לנקות-לספור ימים לאחור-להתעמר-להתפלל-לעשן משו-להתאדות. הכי לחדול.
האווירה בכלא היתה של פחד ואימה. מצד אחד לא "אוז", מצד שני אפילו טירונות סיירת מטכ"ל ליד כלא 4 היא סוג של קייטנה. זה לא שהיתה איזו הנחיה מפורשת, אבל על פי הנורמה תמיד היה עדיף שהכלוא יפחד ממך, מאשר אתה ממנו. יש אינספור דרכים לגרום לכל ערס (ג' לוב או מצ' יסטה) בכלא לרעוד מפחד. מלבד האמצעים הבלתי רשמיים (שעבדו באופן מופלא), היו גם דרכים פורמליות. כמו טופס 385, שבאמצעותו יכולת לגרום לכלוא לשבת עוד ימי מחבוש בנוסף לעונש המצטבר. למה? מה זה משנה. כי קמת על צד שמאל, כי דמיינת שהוא עשה לך פרצוף מאחורי הגב באמצע ספירות, כי אתה שבוז מהתחת. סתם כי הדחף לדגמן זרוע נטויה בוער אחושרמוטה, כשהסמכויות של המד"כים אפשרו לנו לשחק לילדים אחרים בירוק זית, ברגשות. לבדוק את גבולות הרשע. למתוח מונחים כמו "כוח" ו"שליטה" לצדדים הכי אפלים שיש. באותה תקופה השלתי מגופי את כל שכבת התמימות הטהורה וגיליתי שעמוק בפנים מסתתר בכל אחד מאיתנו, ערסוואת או צפונבלונדי, שדון רדום, שסורג ובריח מעוררים את תאוותו לשררה.
האקלים השנתי בכלא היה מעונן-אפור. כל כך אפור, שאפילו גפילטע פיש מלפני שנה נראה לידו תכלת פסטל. ידענו שזה יום או לילה לפי קור האפרוריות. אם זה קיץ או חורף, לפי חום הצבע. לפעמים,כשבלוריתי הבלונדינית גיוונה את כל קשת צבעי האפור בפס דק של צהוב זוהר, יכולתי ליהנות מאותם רגעי שתיקה אפורים. אז אתה מבין שאתה לא חייב לשחק באף משחק אם הכל לים שלו לא מוצאים חן בעיניך. שלפעמים עדיף להיות ילד גדול, אמיץ, חכם וחתרני, מעוד חייל ממושמע וצייתני. ושמאחורי כל בובה ממוכנת במדי זית עם שם של מספר, יש בני אדם עם זכות למלא כל פקודה כמו לסרב לה. בסוף היום, משני צדי אותם סורגים, כולנו הפכנו לחיילי בטון. כשהנשמה נשרטת - גם בלונד אפרוח הופך לאפור-פלטין.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
דוברים ערסית, אבל מבינים גם עברית
|
|
|
|
|
אחרי יותר מחצי שנה הסתיים הרומן שלי עם כלא 4 בטריקת דלת ברזל. רציתי לעוף, כדי לברוח. לשתוק, כדי לצרוח. כל מי ששרת בכלא 4 לפני עידן "ניקוי האורוות" המפורסם, ידע מה כובד השתיקה הרועמת מאחורי חומות התקווה. בדצמבר95', כשכבר שירתתי במדור ההסברה של המשטרה הצבאית, החליט הקמצ"ר דאז לאוורר את האורווה הכי אפורה בצה"ל. לתת לחרא לצוף, לשאלות הקשות להישאל בהבזקי פלאש התקשורת.
כותרות העיתונים דיווחו "כלא 4 - אקספרס של חצות". "בשלוש השנים האחרונות", פירטו , "התנהל הכלא הגדול בצה"ל כמו בתי הסוהר האפלים מהסרטים. 30 קצינים וחיילים עומדים לדין על התעללות קשה בכלואים". מודה , כמה מחברי הטובים ביותר לנשק היו גם חשודים עיקריים. אם תרצו, עבריינים בעל כורחם או חשודים ביישום נורמות שהושרשו שם שנים רבות לפני שכיבסו אורוות בחוצות, וכשאפילו סרבני מצפון צווחנים מתו מבושה בסתר.
השבוע חזרתי לכלא 4 בשליחות ממלכתית מטעם העיתון. היה מוזר. במקום סוהרים מעוצבנים וכלואים מתעצבנים, פגשתי מד"כים שמקשיבים לבעיות הכלואים שלהם, שעדיין דוברים ערסית, אבל מבינים גם עברית. "ההתמודדות היום עם הכלואים היא שכלית ולא פיזית", מסביר מפקד הכלא, סא"ל נ'. היום יש אפילו קנטינה לרווחת הכלואים, שמצוידים בכרטיס שצובר חמישה שקלים ליום. אפשר לקנות קולה, במבה ואפילו סיגריות (לא אסקוט). בימים הקרובים יוכנסו 24 מכשירי טלוויזיה לתאי הכלא. סמכויות השיפוט הפראיות הצטמצמו והן מוגבלות כך שרק מפקד הכלא יכול לשפוט כלוא לימי מחבוש נוספים. "המד"כים היום הם'החנונים'", מאבחן מפקד הכלא ומתכוון לאותם צפונבלונדים כמוני, כשריציתי שירות חובה בין החומות. כשיצאתי השבוע מכלא 4 תהיתי האם ייתכן ששוב הקדמתי את זמני? ואיך זה, שבמקום ריח אפור אסקוט, דממה ובריחות, היה שם ניחוח חמלה, כיפורים וסליחות.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|  | | | "מה שלמדנו בקורס עזר לי בפועל בשטח, בדיוק כמו שלימודי שחייה צורנית היו עוזרים לי בשבט אוכלי אדם. לכלא הגעתי עם ארבעת הערסים הכי גדולים של הקורס. אר-אל וניקו (קיצור של נסים) נלקחו לפלוגה ב' (שבה ישבו אסירים על עבירות קשות יחסית). א-רון ואו-עד לפלוגה ג' (שבה היו מילואימניקים ועצורים לפני משפט). טוראי גיל ריבה ובלוריתו הזוהרת נשלחו לפלוגה א', שם חיכתה לנו המחלקה שבזמנו נחשבה ללפתן כל הפסולת הצה"לית" | | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
