 |
/images/archive/gallery/120/781.jpg ערן סורוקה
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| לארי בראון לא הצליח לגרום לאוסף הכוכבים שלו לשחק יחד, אבל בהתחשב בחומר שעמד לרשותו, זה לא ממש מפתיע |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"האחריות שלנו היא להראות לעולם שארצות הברית היא קבוצת הכדורסל הכי טובה שיש". באלה המלים, לא נגענו, הסביר במעריב לארי בראון, אלוף NBA מלפני חודשיים וחצי, את הלחץ המופעל עליו ביציאתו למשימה הלאומית.
בראון נכשל במשימה הזו, אבל בהתחשב בחומר הגלם שהונח בידיו, ובתקופת הכנה של שבועיים, ספק אם גם פיל ג'קסון היה מצליח. הבחור שרק באמצע יוני מצא את עצמו על גג העולם עם חבורת פועלים שחורים ובלתי מוערכים, התעורר באמצע אוגוסט מסביב לחבורה של מותגי נעליים, שעומדת שני מקומות נמוך מדי על הפודיום האולימפי.
כשלוקחים את אותו המשפט, על האחריות להראות לעולם וכו', ומנסים לפרק אותו, מגלים כמה עובדות פשוטות: הראשונה, ארצות הברית לא היתה קבוצת הכדורסל הכי טובה באתונה. ארגנטינה היתה טובה יותר, ליטא עד לדקות האחרונות של חצי הגמר היתה טובה יותר, ספרד היתה טובה יותר, ואיטליה, שכזכור נתנה לאמריקנים בראש במשחקי ההכנה, הצליחה להוציא 150 אחוז מעצמה.
העובדה השניה פשוטה וזועקת לשמיים עוד יותר: ארצות הברית לא היתה קבוצת כדורסל.
אוסף
של שחקנים מוכשרים כמו שדים היו שם, אבל כמו שאומרת הקלישאה הרדודה ביותר של הכדורגלן הישראלי המוגרל לשחק נגד ברצלונה, לאף אחד אין שלוש רגליים. לאמריקנים לא רק שלא היו שלוש רגליים, גם לא היה להם מוח. ידיים ארוכות יותר, ניתור אנכי מרשים הרבה יותר, כל אלה לא יכולים לחפות על היעדרם של יסודות כדורסל, קבוצתיים ואישיים. מדי פעם הצליח בראון לגרום להם להניע כדור לשתיים שלוש התקפות, אבל בהזדמנות הבאה, דוויין ווייד או סטפון מרבורי כבר לקחו כדור והטיחו אותו בקרש תוך כדי 580 מעלות באוויר וצוקהרה לאחור.
הנבחרת של בראון לא הצליחה לתפקד בקבוצה, במיוחד בהגנה. תרגילים פשוטים להחריד, שמלמדים בקט-סל, נראו לקרלוס בוזר ולסטפון מרבורי כמו נוסחאות בפיזיקה גרעינית. הפיתוי הפשוט של השחקן האמריקני הממוצע לנצל את יתרון האתלטיות שלו כדי לחטוף כדור, לרוץ למתפרצת ולהכניס איזה דאנק לסרט היילייטס, גרם לכל כך הרבה חורים בהגנה, עד שלפעמים היריבות עמדו בפני דילמה קשה – לאיזה משלושת קלעי החוץ החופשיים למסור ברגע נתון.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
דאנקן ואייברסון. לא הספיקו. צילום: אי-פי
|
|
|
 |
|
 |
|
אף אחד לא רוצה להיות פועל שחור
|
|
|
 |
|
|
|
והנה עוד נקודה רגישה. כשמסתכלים על רשימת השחקנים של בראון, מגלים שכשאתה יוצא לסופרמרקט הגדול של החיים אי אפשר בלי: קלעי מבחוץ, רכז טבעי ו/או מנוסה, סנטר מסיבי אמיתי, סטופר הגנתי ושחקן אחד באמת "רע". ב-12 של בראון היו הכל, חוץ מאלה. דמיינו לעצמכם את בראון משאיר בבית את כרמלו אנתוני (שלא קיבל שום הזדמנות אמיתית), אמקה אוקאפור (כנ"ל), דוויין ווייד וריצ'רד ג'פרסון ומביא במקומם לאו דווקא את גארנט, קובי ושאקיל – אלא את לטרל ספריוול, מייקל רד, סם קאסל וראשיד וואלאס.
לרגעים היה אפשר להרהר האם בראון היה מפסיד את התואר האולימפי גם אם היה לוקח איתו לאתונה את דטרויט פיסטונס. התשובה, לדעתי לפחות, שלילית. באתונה הוכח סופית, למי שלא התעורר בזמן באינדיאנאפוליס, שמדים בכחול-לבן עם כוכבים וסמל של ארה"ב כבר לא מספיקים כדי לנצח קבוצות כדורסל אמיתיות, כאלה שמנצלות את החולשות של יריבותיהן, ובמקרה של ארה"ב, היו שם יותר חולשות מקעקועים על הגוף של אלן אייברסון. מי שהיה מנסה להטביע על בן או ראשיד וואלאס, ולא על סטודמאייר או בוזר הפעורים, היה מוצא את עצמו חוטף בומבה בראש ועף עד האקרופוליס.
השחקנים היחידים שאיכשהו התקרבו לענות על הקריטריונים של מודעת הדרושים מקודם – שחקן רע או מנוסה – היו טים דאנקן ואלן אייברסון. לזכותם ייאמר שהם באמת ניסו, אבל השופטים נהגו בדאנקן כבאחד שרשום לו על המצח "תשרקו נגדי", וכמות השריקות התמוהות נגדו, על ליטופים שאפילו פרחי כמורה בוותיקן לא מתלוננים בגללם, היתה באמת יוצאת דופן. אייברסון, גם בראון יודע, עשה את העונות הגדולות שלו כשמסביבו היתה חבורה של פועלים שחורים שידעו בדיוק מה לעשות. כאן, במקום פועלים שחורים, הקיפה אותו חבורת שחקנים שהיו בטוחים שהם יודעים מה לעשות הרבה יותר טוב ממנו.
בבואו של המאמן הבא, אולי אפילו בראון, לנסות ולהרים את כבודו של הכדורסל האמריקני מהקרשים, באליפות העולם ביפן 2006, יצטרך אותו מאמן להרכיב קבוצה על פי חזונו ודרכו, ולא על פי שיטת "מי פנוי באלנבי בקיץ". קבוצה, אמרנו. גם אם לא לכל שחקן שם יהיה זוג נעליים ב-500 דולר הקרוי על שמו. כי מרוב נעליים, כמו שארה"ב למדה הקיץ, אפשר בסופו של דבר להישאר יחף.
|
|
|
|
|
|
|  | | לארי בראון. צילום: אי-פי-איי | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | בוגר אקדמיית העכברים של מנחם לס, עיתון "שולמן" המהפכני של תיכון אילון בחולון, ושלוש שנים בדסק הספורט של גל"צ. איש דסק ה-NBA של "מעריב". אספן כרטיסיות, ריבאונדר טוב יחסית לגובהו, שאקיל מעולם לא קלע עליו סל
| | | | |
|
|
|
|
|
|
|
