 |
/images/archive/gallery/105/130.jpg
 |
|
|
|
|
|
|
| היחסים בין שרון לביבי מזכירים את היחסים בעבר בין רבין לפרס. ולכן, כל הניסיונות לבנות גשר בין השניים סופם להיכשל. עדיף ששרון ופרס יאחדו כוחות |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כאשר היצרים הפוליטיים-אישיים בוערים, השכל הישר מרכין ראש ופורש לפינה רחוקה. כאשר מה שחשוב באמת בעיני אנשי הצמרת הפוליטית זה לכבוש עמדה במאבק על הכתר - כל עמדה עקרונית מתפרשת על ידי היריב כמעשה חתרנות.
אף כי ההיגד "ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה" עמד במרוצת השנים במבחן השיפוט האובייקטיבי, יש כנראה יוצאים מן הכלל. פרשת היחסים בין שרון לנתניהו חושפת קווי מתאר דומים לפרשה העכורה של יחסי רבין-פרס, שהעיקה שנים ארוכות על מפלגת העבודה. תמיד, גם בתקופה הראשונה של רבין כראש הממשלה, וגם בתקופה השנייה, היה פרס משוכנע שהוא ראוי לכהן כראש הממשלה, ורק איזה עיוות בשיקול דעת גוזר עליו להסתפק במעמד של מס' 2. מכאן - ולא מניגודי תפיסה שאי אפשר לגשר עליהם - נגזרו המחלוקת והעוינות הבלתי מתפשרות בין שניהם. רבין זלזל בכל מה שפרס אמר ועשה. פרס לגלג על רבין והיה להוט להוכיח את טעויותיו. האמת: כאשר מוחי הקודח המציא לפני כ-26 שנה את הביטוי "חתרן בלתי נלאה", ורבין סמך עליו בהתלהבות את שתי ידיו, כדי להכתים את שמו של פרס בספרו "פנקס שירות", לא העליתי בדעתי, כי כעבור שנות דור, יחזור ביטוי זה לשמש כחומר תבערה וליבוי יצרים בין שרון לנתניהו.
בעיני שרון, אין ערך לעמדותיו העקרוניות של נתניהו בעניין ההתנתקות, כפי שרבין לא ייחס חשיבות לעמדותיו של פרס בעניינים שונים. שניהם, רבין ושרון, שאפו לשוות לעצמם מעמד של נשיא אמריקני, שהכל נגזר על פי מצוותו ומי שחולק עליו בפומבי,מוצא את דרכו הביתה.שניהם התעלמו מאופיו של המשטר הפרלמנטרי, שעל פי כלליו מותר לכל שר לחלוק על עמדת ראש הממשלה ועל יוזמותיו המדיניות, כל עוד הנושא לא הוכרע בממשלה.
אילו החליטה הממשלה לקבל את תוכניתו של ראש הממשלה, היה נתניהו חייב לפי דין האחריות הקולקטיבית: לשתוק או להתפטר. אבל כל עוד לא החליטה הממשלה - רשאי נתניהו להיאבק על עמדותיו. מאבקו אינו פסול משום בחינה ואיננו עושה אותו לחתרן נגד ראש הממשלה, גם אם ברור לכל בר-דעת, שנתניהו חותר בכל כוחו לכבוש מחדש את משרת ראש הממשלה.
במאמרי "או שרון או פייגלין" (מעריב,5.5) כתבתי כי נגזר על שרון להיות "ברווז צולע", אלא אם יגרום לפיזור הכנסת ויתייצב בראש רשימה חדשה, שתאמץ את משנתו המדינית. הליכוד, על מתפקדיו וסיעתו בכנסת, נחושים בדעתם לדחות את יוזמת שרון. גם יוזמתו הברוכה של שר המשפטים לפשר בין העמדות, לא תפתור את המשבר. אין עוד מנוס מהיערכות פוליטית חדשה, אולי שרון ופרס בראשה, שתבטא בנאמנות את רצון העם להשתחרר מ"קללת עזה".
כל הניסיונות לבנות גשר בין עמדת ראש הממשלה לבין מתנגדיו, סופם להיכשל ולהעביר את ראש הממשלה עוד השפלה, גם בעיני תומכיו בישראל ולא פחות חשוב בעיני הנשיא בוש.
לפני ימים אחדים החלפתי מילה עם ראש הממשלה במסיבה אצל ידיד משותף. "אני אלך עד הסוף" - אמר לי. אני בטוח שהוא רוצה. אני בטוח שהוא לא יכול.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
|
 | |  | | כותב ב"מעריב" מאז 1954. כותב הביוגרפיות של עזר ויצמן, יצחק רבין, רפאל איתן, טדי קולק ושמואל תמיר | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
