 |
/images/archive/gallery/135/230.jpg צבי מזאל
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
|
|
| צבי מזאל סבור שכיבוש
עיראק הוא שאפשר את
המחאה בלבנון ומצרים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האם יתכן שכיבוש עיראק על ידי ארה"ב וסילוקו של סדאם חוסיין מביאים לתסיסה ושינויים במדינות ערב? במקומות שונים בעולם, ובמיוחד במערב אירופה, זה כמעט חילול הקודש להציג שאלה כזו. הרי מרבית מדינות אירופה - בהובלתה של צרפת - התנגדו למלחמה בעיראק, ואף גינו את קריאתו של נשיא ארה"ב לדמוקרטיזציה בעולם הערבי.
והנה משהו קורה. משהו מתחיל לזוז, מלמטה, מן השורשים. עמי ערב מתחילים לנוע. לא ברור עדיין לאן מובילה הדרך, קרוב לוודאי שיהיו עיכובים ועצירות, אבל הקטר יצא לדרכו.
במצרים, למשל, יוכלו האזרחים לבחור את נשיאם בבחירות דמוקרטיות זו הפעם הראשונה אחרי ששת אלפים שנות היסטוריה - זו מהות המסר של הנשיא מובארק בנאומו לאומה שלשום. הוא אמר שיבקש ממועצת העם (הפרלמנט המצרי) לשנות את סעיף 76 בחוקה באופן שיתאפשר לכל אדם להציג את מועמדותו לנשיאות המדינה, ושהבחירה תעשה בהצבעה חשאית וישירה של כלל ציבור הבוחרים. בכך תבוטל השיטה הקודמת, של בחירת מועמד יחיד על ידי מועצת העם ועריכת משאל עם על מועמד זה בלבד.
קדמה להודעה זו של מובארק התארגנות של האופוזיציה, במסגרת תנועה עממית הנושאת את השם המעניין "כפאיה" ("מספיק").
תנועה זו יזמה הפגנות במשך כשלושה חודשים שבמהלכן קראה "מספיק למובארק, מספיק לסבלנותנו, מספיק לשחיתות, רוצים בחירות חופשיות, צריך לשנות את החוקה ולא רוצים את בנך כנשיא".
רבים לא האמינו שזה קורה. אומנם בעבר כבר היו הפגנות נגד העדר פיתוח כלכלי ונגד השחיתות, אך הן כוונו נגד הממשלה בלבד. מעולם לא העז איש לתקוף את הנשיא, את הראיס. הוא היה בלתי ניתן לפגיעה. הוא היה מעל למדיניות היום-יום. טאבו זה נשבר בשבועות האחרונים, ויתכן שכעת אנו צופים במהלך היסטורי לקראת דמוקרטיה במצרים. הדרך מלאה בחתחתים: כיצד יבצע מובארק את המהלך הלכה למעשה? כיצד יתנהג הגוש הפוליטי החשוב של האחים המוסלמים, שארגונם אמנם נמצא מחוץ לחוק אך כוחם האלקטורלי מגיע לכשליש מהבוחרים? אבל עם כל התהיות והפקפוקים, עדיין מדובר במהלך דרמטי בהחלט.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
גם בסעודיה וכוויית
|
|
|
 |
|
|
|
ומה קורה לצמד סוריה-לבנון? חיסולו של ראש הממשלה לשעבר חרירי לפני שבועיים הביא להתפוצצות הזירה הפוליטית בלבנון. האופוזיציה התארגנה לפעולה עממית נגד סוריה וקוראת בריש גלי להסתלקותה מלבנון. קצב ההפגנות הולך וגובר. אין מפחדים יותר מהאח הסורי הכובש, אלא יוצאים לרחוב למערכה דמויית ביטויי הזעם העממי בגרוזיה ובאוקראינה.
מעולם לא התרחשו אירועים פוליטיים עממים מסוג זה במדינות ערב. היו הפיכות צבאיות, היו הפגנות מחאה על עליות מחירים, אך הן היו התפרצויות חד פעמיות שהשלטון התגבר עליהן בקלות. עכשיו כבר מדובר על כך שהציבור ייצא לרחוב ויפגין עד לשנוי מהותי: שינוי חוקה במצרים וסילוק הכובש הסורי בלבנון.
והשינויים לא נעצרים שם. בסעודיה יש דיון על זכויות האדם, ולפני שבועות ספורים אף התקיימו בחירות לעירית ריאד. אומנם רק לגברים היה מותר להצביע, אבל היו אלה בחירות ולא מינוי מלמעלה של משפחת המלוכה הסעודית הכל-יכולה - עכשיו כבר קצת פחות. בכוויית קראה מפלגת האומה המוסלמית לדיון חיובי בזכויות האישה, בפעם ראשונה מאז שחר ההיסטוריה הערבית באזור המפרץ הפרסי.
רק לפני שנה או שנתיים היו תופעות אלה בבחינת הבלתי אפשרי. עכשיו התקשורת הערבית מדווחת עליהם בטון ענייני ופעמים אוהד. התחושה היא שהדברים השתנו והמשטרים הערבים יתקשו להיאבק בתופעה פוליטית-חברתית זו. התייחסותו של הנשיא מובארק מבטאת היטב את המתרחש: אחרי מספר שבועות של התעלמות מההפגנות, ולאחר שנמשכו ללא פחד והיו למוקד מאחד של האופוזיציה, הוא הבין שעברו הזמנים של דיכוי בכוח. הוא בחר ללכת עם הזרם בכיוון הדמוקרטיזציה באמונה שיוכל להציל משהו משלטונו האבסולוטי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ואירופה מתעלמת
|
|
|
|
|
|
|
תופעה כזו התרחשה ב-1976 באיראן, כאשר הפגנות בלתי פוסקות הביאו לסילוקו של השאח הפרסי, אך במקום דמוקרטיה קבלו האיראנים תיאוקרטיה שיעית פנאטית. זה מקרה של גניבת המהפכה העממית על ידי כוחות שלא ציפו להם ושקשה לגרשם לאחר שהשתלטו על המדינה. אפשרות כזאת עדין קיימת במדינות ערב, בהן האלמנט המוסלמי הקיצוני מהווה כוח פוליטי משמעותי המסוגל אף לשנות כיוון של מהפיכה עממית שיצאה לדרך להקמת דמוקרטיה וקבלה תבשיל שונה לחלוטין.
אך הנקודה המרכזית היא ששוחררו כוחות פנימיים במדינות ערב – כוחות המבטאים רצון לשינוי ולא בטוח שאפשר לכלאם מחדש. בהקשר זה יש גם לקחת בחשבון שמאז המלחמה בעיראק גברה תעוזתם של קומץ האינטלקטואלים הליברלים הערבים, והם מוצאים בקלות במות לפרסום רעיונותיהם הדנים בדמוקרטיזציה ואפילו ברפורמות באיסלאם.
השאלה היא האם ההתעוררות הזו במדינות ערב הייתה מתרחשת מבלי שארה"ב הייתה כובשת את עיראק ומסלקת את סדאם, ומבלי שהנשיא בוש היה חוזר כמנטרה על הצורך בדמוקרטיזציה בעולם הערבי. סבורני שכיום אי אפשר לענות בשלילה על שאלה זו, אולם מסתבר שאפשר להתעלם ממנה (כנראה זמנית בלבד) כפי שנוהגת אירופה.
בשולי הדברים, בכל זאת ראוי לציין שבזמן האחרון התפרסמו בעיתונות האירופית כתבות בודדות המעלות את האפשרות שאירופה טעתה ובוש צדק.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | בעל תואר שני במדעי המדינה מאוניברסיטת פריז, פרש לא מכבר ממשרד החוץ. כיהן בין השאר כשגריר ישראל ברומניה בזמן המהפכה, כסמנכ"ל המשרד לעניני אפריקה וכשגריר בקהיר מ-96 ועד ל-2001. התפרסם דווקא בתפקידו האחרון בשוודיה בפרשת "המיצג" | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
