 |
 |
|
|
|
|
|
|
| דפנה אלפרסי מזהירה
שבישראל 2005 הרעב
והעוני נוספים לדיכוי
של ציבור הסטודנטים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הסגידה לנעורים ולתרבות הילדים היא ללא ספק מגמה בולטת בעולם המערבי, אך בישראל היא בעלת מעמד בולט במיוחד. עם זאת, אין מדינה מערבית מפותחת אשר מזניחה את הדור הצעיר שלה כישראל.
כעת אנו עדים למכה אנושה נוספת לדור הבא בישראל עם הקיצוצים באוניברסיטת תל-אביב, המשך מדיניות שהביאה עד כה לקיצוץ 20% מההשכלה הגבוהה בארץ במהלך שלושת השנים האחרונות.
נוכח המציאות הכלכלית העגומה, בישראל 2005 הדיון על איכות החינוך הופך לפריבילגיה. ישראל "זכתה" למקום הראשון בשיעור הילדים העניים במדינות המתועשות בדו"ח יוניצ"ף. מידע זה מצטרף לסקרים העגומים של משרד הבריאות מציינים כי כחמישית מהילדים בישראל הולכים לישון רעבים. העוני הוא פצצה מתקתקת בחברה הישראלית, והוא מכה בכמיליון וחצי ישראלים. 680 אלף הילדים, חסרי הישע בהם, משלמים את המחיר בחייהם, לא פחות מכך.
החיים במדינת הילדים מתנהלים מסתבר, בשני מישורים. האחד הוא האדרת הנעורים, האחר - הזנחתם הפושעת בפועל. בתעמולת הבחירות
ועל הפוסטרים בקניונים תמצאו תמונות ילדים מחייכים, אך בצומת ניגש ילד אל המכוניות, עם עיניים דומעות במקצועיות ועם לב שיבכה עוד שנים רבות, אך הרמזור מתחלף.
מה עובר בראש של אותו הילד ההולך בצומת קשה לדמיין. מה הוא יכול להגיד לעצמו על המדינה שבה הוא חי כשהוא עובר בין המכוניות החדשות עם החלונות האוטומטיים, מה הוא יכול לחשוב על היושבים במכוניות אלו?
אין לנו מה לדמיין, צריך לעמוד שם, יום יום, כדי להתחיל להבין. נראה אתכם מישירים מבט ממושך אל תוך היושב ברכב עד שזה מפנה את מבטו במבוכה ונוסע מטר קדימה תוך כדי תפילה לרמזור שיתחלף ומאמצים את שריריכם בכדי להפיק חיוך על שקל שקיבלתם? תתחילו להרגיש את הבוז, הכעס והייאוש השוררים בנפשות אנשים בישראל. לא אפריקה, ישראל 2005.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
דיכוי ההזדמנויות והתקווה
|
|
|
 |
|
|
|
הפריחה העצומה והראויה לציון של העמותות והגופים האזרחיים שקמו בכדי להיענות לקרקורי הבטן של ילדי העם אינה התשובה למצב. התהליך היבש המכונה "הפרטת מדיניות הרווחה" אינו אלא הפקרת חייהם של אזרחי המדינה, ואין לאפשר למדינה להשיל מעליה את אחריות בסיסית זו. הממשלות עוד יתחלפו, אך את המחיר להריסת מדיניות הרווחה החברה בישראל תתחיל לשלם תוך כעשור.
העוני הוא צורה קשה של דיכוי, דיכוי של הזדמנויות שוות, דיכוי של חלומות ודיכוי של תקווה, ולא קשה לחזות תוצאות של דיכוי שכזה. תתי תרבויות כבר התפתחו כאן בשפע וניתן ללמוד די והותר מהעלייה המתמשכת בפשעים אלימים בקרב בני הנוער, בפשעי הרכוש ובקטל המתמשך בכבישים.
נניח שהצלחת איכשהו להתגבר על שנות ילדותך הרעבות והעניות, ומסיבה כלשהי נותרה בך האמונה כי ההשכלה תוביל אותך לביטחון כלכלי, קשה להאמין שעד שתגדל תיוותר לך בכלל היכולת לרכוש השכלה גבוהה. נניח שנכנסת, איכשהו, לאוניברסיטת תל-אביב, ונניח שהחלטת ללמוד במדעי הרוח או החברה מתוך הרצון לשפר את ילדות הדורות הבאים במדינת ישראל כדי למנוע מהם ילדות כמו שלך, אז מה? אז שוב תרגיש את נחת הזרוע המלטפת של מדינת ישראל, כפי שקרה השבוע. בגיל 18 מסתבר, מותר לשרת את המדינה (ולמות למענה), אבל אסור לדרוש ממנה את הזכות לחינוך שווה.
בכל מדינה מתוקנת יותר או פחות, הסטודנטים והנוער הם הרוח החיה לערכי החברה במדינה והם שומרי המוסר החברתי בפועל. מדינת ישראל מצליחה בינתיים לקשור את ידיהם באזיקים של עוני ודיכוי. לעת עתה הם מצליחים.
הדור הבא, הצומח בתנאי ההפקר, לא יגיע למעמד סטודנט ומאבקו יהיה בסיסי וקשה ממרד סטודנטים, שכן אין לוחם נחוש ומיואש יותר מזה שאין לו דבר להפסיד. אבל את זה אנחנו כבר יודעים, לא?
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | סטודנטית בחוג לדיפלומטיה, בפקולטה למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב, ומכוכבות "השגריר" | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
