 |
 |
|
|
|
|
|
|
| דפנה אלפרסי סבורה שבכל מה שקשור להתנתקות, התקשורת הפכה למשת"פית של השלטון |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פעמים רבות אני מוצאת את עצמי צופה בטלוויזיה וחשה במדינה אחרת. זה לא שהאירועים שאני רואה אינם מתרחשים בפועל, אבל האופן שבו הם מוצגים יוצר מציאות זרה בעיניי. מה שאני רואה הוא פעמים רבות כל כך שונה ממה שאני חיה, עד כי ניתן לחשוב שעיני זרים הן אלו הקובעות את לוח השידורים.
תפקידה של התקשורת היא לשמש ככלב השמירה של הדמוקרטיה וככלי מבקר. אמנם היא ברובה מופעלת מתוך שיקולי רייטינג, אך יחד עם זאת היא אמורה לשמר, לפחות במהדורת החדשות, את מעמדה הביקורתי והחשדן. בזמנים אלו, במקום לשמש ככלי ביקורתי ואובייקטיבי (עד כמה שניתן) כלפי השלטון ומעשיו, התקשורת הפכה להיות משתפת פעולה בולטת של המתרחש בתחפושת של סיקור כביכול-אובייקטיבי. התנהלות זו היא בלתי טבעית ומסוכנת.
התקשורת אמורה במידה רבה לשקף ולבטא את רחשי העם, את רצונותיו ואת טענותיו, אך לטעמי, בישראל כיום אין זה המצב. בסוגיות השחיתות ובנושאים חברתיים הכלבים
מייבבים קצת והשיירה עוברת, אך בנושא תוכנית ההתנתקות הבעיה צמחה למימדים מפחידים. חלק גדול מעם ישראל, אם הוא מסכים עם הצעד החד צדדי לכשעצמו, רואה את תוכנית ההתנתקות באור בעייתי בגלל אופן התקבלותה ובגלל אופן ההתנהלות מול המתנחלים. זה לא מקבל ביטוי בתקשורת.
גרועה מכך היא התחושה שלאחרונה "כלב השמירה" כנראה ברח והצטרף אל מוסדות השלטון עצמם. התקשורת הפכה לכלי של השלטון שמטרתו לשכנע את הציבור לתמוך בהתנתקות ויהי מה. במקום לבקר, להציע שיפורים או לגלות אהדה למתנחלים אשר ישלמו את המחיר, התקשורת מזכירה כלי מניפולטיבי במסע שכנוע פסיכולוגי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לפזר את מסך העשן
|
|
|
 |
|
|
|
התקשורת כבר לא רק פועלת על רייטינג: במקום לבטא את דעת הקהל היא מנסה לעצב אותנו, ובכך מתבטא מה שנראה כאינטרס פוליטי מובהק שבין אם אתה מתומכי ההתנתקות ממתנגדיה, אין לקבל אותו. הדה-לגיטימציה המבוצעת לציבור המתנחלים, בין היתר על ידי הצגת קבוצות קיצוניות בלבד, מונעת כל דיון אמיתי בנושא. ייתכן שיש מי שסבור כי אם יתרחש דיון כזה התוכנית לא תצא לפועל, וזו אכן אפשרות. אבל עם זאת אין להקריב עקרונות דמוקרטיים כדי למלא אינטרס שלטוני פוליטי, ולטעמי דיון אמיתי לא רק שלא יבטל את תוכנית ההתנתקות - הוא אף יעזור לביצוע חלק יותר ולהסכמה לאומית רחבה יותר.
הפרופגנדה העכשווית השמה לה למטרה להעביר את תוכנית ההתנתקות, מקריבה את ציבור המתנחלים על המזבח. מעבר לבעיה המוסרית הקשה שבהצגת ציבור כה רחב כמקשה אחת, מטורפת וקיצונית (ראו למשל את הפרומו שמשודר בערוץ 2: "הם רוצים שיתפסו אותם כנורמלים ... אבל הם לא נורמלים"), מצב כזה עלול להפוך לנבואה המגשימה עצמה. עם הזמן, התווית והסטיגמה עוד ייטמעו בהם. אז יוכלו להגיד "אמרנו לכם".
ניתן להציג את הקבוצות הקיצוניות ואפילו המטורפות של המתנחלים, אך לא להראות רק אותם. אסור לכנות אותם "הם", כי אין" הם". יש רבים ושונים זה מזה. האופן שבו מסוקרים לאחרונה המתנחלים מזכיר לי במידה רבה את אופן סיקור החברה הפלשתינית, שנוטה להציג את כולם כקבוצות חמאס חמושות ורצחניות. לוח השידורים הפך להיות מסך עשן סמיך, שלדעתי נוצר על ידי פעולה מכוונת.
כך או כך, במקום להוות מקור מהימן, אמין ומקובל למידע על המתרחש במדינה, החדשות הפכו מזמן לפרשנות שאותה אני מסרבת לקבל. אשמח אם היו מציגים בתחילת החדשות את העובדות עצמן, כדי שאוכל לגבש לי דעה משל עצמי, לפני שדוחפים את הפרשנויות. פרשנות של העובדות היא ראויה ומשמשת כבסיס חשוב לדיון בתקשורת, אך בשום אופן אין להציגה כעובדות בשטח.
הפרשנויות ההגמוניות,האליטיסטיות ואולי בעלות הבסיס הפוליטי מזכירות משטרים אפלים שפעלו בדרכי שליטה פסיכולוגית. משטרים אלו, כידוע, לא שרדו זמן רב. הגיע זמן שמסכי העשן יפוזרו, ויובן אחת ולתמיד כי אם תטבע האוניה, כולנו נהייה עליה יחדיו.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | סטודנטית בחוג לדיפלומטיה, בפקולטה למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב, ומכוכבות "השגריר" | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
