 |
 |
|
|
|
|
|
|
| דפנה אלפרסי קוראת לציבור הישראלי לתת למתנחלים המפונים את הכבוד המגיע להם |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בקריאות ובמבצעים נואשים מנסים המתנחלים לזכות במעט יחס מצד הציבור. נעילת בתי הספר וחסימת הכבישים הם קריאות הכאב שלהם, ונראה כי לא נותרו להם עוד הרבה אפשרויות. המתנחלים חשים מצוקה וייאוש, ולעיתים בראיונות הטלוויזיה הם נראים המומים ולא-מאמינים למציאות המתגבשת. מציאות זו, אשר קרוב לוודאי תיכפה עליהם בקרוב, זעזעה את חייהם והותירה אותם כמוכי ברק.
בין אם את/ה מתומכי תוכנית ההתנתקות או בין אם את/ה מבין מתנגדיה, קשה להתעלם מהאופן הבוטה שבו היא נולדה. תוכנית ההתנתקות היא עבור המתנחלים כהריון לאחר אונס, וניתן להבין תחושה זו. נכון, זאת לא הפעם הראשונה בה פוליטיקאים משקרים ולא מקיימים את הבטחותיהם, אך סטירה שכזו הציבור הישראלי מזמן לא ספג. מנהיג שנבחר בתמיכת יש"ע, תוך הבטחות ברורות להמשך קיום ההתיישבות היהודית שם, נאלץ להתמודד עם המציאות המדינית והבינלאומית הקשה, ולפתע מתחוור כי פשרה היא הכרחית להמשך קיומנו כאן בשלום.
שרון הצטרף כך למנהיגים היותר-ריאליסטים, אך בהתפכחותו לא סחף את קהלו ביש"ע, לו הבטיח הרים, גבעות וקראוונים. הציבור הזה חש כאב, בגידה ואכזבה, ויותר
מהכול, הוא חש בודד במערכה. מנהיגם-מושיעם זנח אותם ובציבור, מסתבר, אין מענה לחירחורי יש"ע.
לא קל להתאהב בסקטור המתנחלים, וגם לתקשורת אשמה ביצירת דימויים המאיים. עם זאת, קל לפחד מהם ולעורר בעזרתם את השלדים שבארונות ישראל. יש להם הרי קבוצות של עשבים שוטים, ועשבים שוטים מצטלמים טוב ברוחות הסוערות של היום. הקיצונים המאיימים, גדושי הפרעות פוסט-טראומטיות חמורות, מפחידים כמעט כל אדם בציבור, ואין ספק כי החצנתם והאיומים ב"מלחמת אחים" רק יגבירו את חוסר האהדה, ההבנה וההתקבלות של המתנחלים בקרב שארית הציבור. לו רק יכולנו לראות את חוסר האונים שלמעשה שורר בלב המתנחלים, אז אולי הינו בוחנים את עיניהם הדומעות ביתר חמלה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"תחזרו כי התגעגענו"
|
|
|
 |
|
|
|
לו הייתי מתנחלת כיום, עיקר חששי לא היה מהפינוי עצמו, אלא מכך שלאחריו אצטרך לחיות בקרב הציבור שדחה את בקשתי, את כאבי ואת כבודי. המתנחלים ראו את דם יקיריהם נשפך אל מול עיניהם על אדמה זו, ובדם ויזע הקימו את ביתם שם, על אף כל הסבל והסכנה. אין צורך לנסות לשפוט אם זה מעשה שהינך מסכים עימו או לא, זאת עובדה קיימת שיש להתעמת עימה. עזיבת בית שבנית הוא תהליך קשה וכואב, על אחת כמה וכמה כאשר יקירך נרצחו ונקברו בסמוך. הרוחות השוררות בשטחים הם תוצר הוויית ההתנחלויות, אך הן עוד ירדפו את המתנחלים באשר הם ילכו. לטעמי, עיקר המחלוקת אינה סביב הפינוי בפועל, אלא סביב אי ההבנה של הציבור הרחב ללב המתנחלים ולמחיר ששילמו. הרצון לפטור את המתנחלים בהינף יד לא יצלח, ועלול להקשות עד מאוד את תהליך טמיעתם בבתיהם העתידיים.
בכדי שיהיה לנו ולמתנחלים עתיד משותף, עלינו לפעול עתה כדי לבנות את המציאות העתידית. די להתנצחויות על תוכנית ההתנתקות ודי לסטיקרים של "לצאת מהשטחים". זה הזמן בו עדיף להיות חכם מצודק, ולפתוח את הלב לעשרות אלפים אשר הולכים לעשות את אחד הצעדים הקשים, הכואבים והעצובים שבחייהם. המתנחלים עוברים תהליך נפשי אישי-קולקטיבי קשה, בו הקרקע נשמטת מתחת לרגליהם וחזון ארץ ישראל השלמה מתנפץ לשברים. אך הציבור בארץ מעביר תחושה שגויה למתיישבי יש"ע, כי הם למעשה בלתי רצויים. זה לא נמצא במה שנאמר, אלא בעיקר במה שלא נאמר. בימים אלו הם זקוקים למשענת, להבנה, לקבלה, ולשכנים חדשים תומכים אשר מכבדים את ההקרבה שלהם ואת כאבי התופת של לידת האונס. הגיע זמן להמציא סיסמאות חדשות: המפארות את שובם הביתה, הקוראות לאחים לחזור, המבטיחות בית וקבלה חמה, וחבל שטרם חזיתי בסטיקר הקורא למתנחלים לחזור כי התגעגענו.
אם יוכל הציבור בישראל להתגבר על הרצון לומר "אמרתי לכם", ולעמוד במחיאות כפיים סוערות ליד שיירות משאיות המתנחלים החוזרות - כי אכן מגיעה להם שיבת גיבורים - יהיה עתידנו המשותף על אדמה קטנה זו טוב הרבה יותר. לו יהי.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | סטודנטית בחוג לדיפלומטיה, בפקולטה למדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב, ומכוכבות "השגריר" | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
