 |
/images/archive/gallery/380/447.jpg עומר ברקמן.
 |
|
|
| כשהתלמיד מוכן, המורה מפיל אותו |
|
|
|
| באמנות לחימה, תפקיד המורה הוא להכניס את התלמיד למערבולת, כזאת ששומטת את הקרקע מתחת לרגליו, ולדאוג שייצא משם מחוזק. המאמר הרביעי בסדרת אמנויות הלחימה של עומר ברקמן |
|
| עדכון אחרון : 17/9/2007 15:13 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כמעט ואי אפשר יהיה להפריז בחשיבותו של המורה כאשר דנים באמנות לחימה. המורה הוא אדם שלמד בקפדנות והעמיק בתורה אותה הוא מלמד. הוא מהווה בשיטה את הסמכות העליונה ויודע ליישם אותה במציאות. מורה הוא אחד שגידל ומגדל תלמידים. הוא זה שפילס את הדרך בה הולכים כל תלמידיו. בתי ספר לאמנויות לחימה קמים ונופלים על איכותו של המורה.
באנגלית הוא מכונה "מאסטר", בסינית "סִיפוּ", ביפנית "סֵאנְסֵיי" ובעברית "מורה", כינוי מעט מטעה עבור רובנו, בוגרי בתי הספר של מערכת החינוך. אבל אם במערכת
החינוך נתקלנו ב"מורים" שלא יכלו להעביר חומר בשום צורה, שדוגמא אישית היתה מהם והלאה, שהלימוד היה מבחינתם רק ברירת מחדל שמאפשרת להם את הקיום החודשי, באמנות לחימה, כאשר אנחנו מכנים מישהו בשם "מורה", אנחנו מתכוונים בדיוק להפך מכל זה.
עבור כל אדם כמעט, שהתאמן באמנות לחימה לאורך זמן, מושג המורה הוא עניין טעון ומורכב. אנסה לדון כאן בהיבט מסוים מתוך מכלול הדברים הקשורים במורה, היבט שיאיר באור שונה את הנושא בכלל, כך אני מקווה.
את אמנות הלחימה הגדרנו במאמרים קודמים כאמנות ההתמודדות, אמנות של פתרון מצבים ופיתוח האישיות. מה בין תלמיד שְמַתְמִיד, מתרגל ולומד תנועות ובין התפתחות? איך דואג המורה שאישיותו של התלמיד אכן תצמח? איך דואג המורה שהלימוד יפרוץ ויגיע אל מעבר לתנועות?
ישנו סיפור על שני חברים, בועז וזרובבל. בועז, תלמיד ותיק של אמנויות לחימה, הזמין באחד הימים את חברו זרובבל להצטרף אליו בלימודיו. זרובבל, שנענה להצעה, הגיע ואף נהנה מן הלימוד. לאחר חודשים מספר קרא המורה לבועז וביקש ממנו לומר לחברו זרובבל שהוא אינו חפץ עוד ללמדו. הלך בועז, שהיה תלמיד צייתן שמקיים את הוראות מורהו, אל זרובבל והודיע לו זאת. זרובבל נעלב - האין הוא תלמיד ראוי? וגם התעצב - מאחר ורצה להמשיך וללמוד. הוא לא הבין על שום מה ולמה אין המורה רוצה ללמדו. הוא הרהר בעניין ולבסוף הלך אל המורה לשאול אותו לפשר הדבר. המורה הקשיב ואמר: כלל לא אמרתי שאיני חפץ ללמדך.
זרובבל הופתע, חזר אל חברו בועז ושאל אותו לפשר הדבר. בועז היה מופתע עוד יותר והתעקש: אכן כך אמר לי המורה - הוא אינו רוצה עוד ללמדך. התבלבל זרובבל ולא ידע עוד מה לעשות. לבסוף חזר אל המורה ואמר: איני יודע מה אמרת קודם, אך אין זה חשוב עוד. עכשיו - האם תסכים ללמדני?
ודאי, ענה המורה, למה לא?
וכך הפך זרובבל לתלמיד.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
כך זרובבל החליט להיות תלמיד
|
|
|
 |
|
|
|
אמנות לחימה היא לא חוג שעושים כבדרך אגב. אמנות לחימה היא תרגול שיש לעשותו בהתכוונות רבה. המורה חשב שהגיע זמנו של זרובבל להחליט ולדעת לאן מועדות פניו. ספק אם המורה פעל בצורה הגונה, אך במבחן התוצאה הוא גרם לזרובבל להפוך לתלמיד, להחליט שזה מה שהוא רוצה לעשות, להחליט שהוא מוכן להשקיע בעניין. המורה לא יכול היה להגיד לזרובבל לרצות להיות תלמיד, אבל הוא הצליח להציב את זרובבל בפני צומת דרכים זו. אתה אולי לא יכול לגרום לילד שלך לרצות לעשות שיעורי בית, אבל אתה בהחלט יכול לגרום לו לעשות אותם. בסיפור, המורה השתמש במניפולציה כדי לגרום לזרובבל לקחת החלטה שתעזור לו בלימודיו. כאשר יתקל זרובבל בקשיים, העובדה שלקח כבר את ההחלטה להיות תלמיד, תעזור לו להתגבר על אותם קשיים.
זרובבל נקלע להתמודדות בה עליו להתגבר על ההרגשה שהוא בלתי רצוי, בלתי מוצלח, דחוי. זרובבל הפגוע היה צריך לבנות את הביטחון העצמי שלו בשביל להמשיך הלאה. ומה בדבר בועז? הרי הוא נקלע להתמודדות קשה לא פחות: זרובבל חברו עלול לפרש את התקרית ולהגיע למסקנה שבועז שיקר לו ומעוניין ברעתו. התנהגותו של המורה העמידה את בועז במקום מאוד לא נעים. דווקא אותו, שמעולם לא סטה מדברי המורה, לא ימינה ולא שמאלה, שהקשיב למורה וגם קיים, דווקא אותו מעמיד המורה במקום שכזה? האם ייעלב ויעזוב את בית הספר? האם יבליג וימשיך הלאה? בועז יכול ללכת בשתי דרכים שונות. המורה לא יכול להכתיב לו באיזו מהן לבחור. למורה אין אחריות על ההחלטות של התלמיד, אבל יש לו אחריות להציב בפני התלמיד החלטות. במקרה הזה עומד בועז בפני שאלה גדולה - על מה יהיה מוכן לוותר בשביל להמשיך וללמוד בבית הספר? האם ימחל על כבודו? האם הוא מספיק שלם עם עצמו בשביל להתגבר על כך שהציגו אותו באור שלילי? האם הוא בונה את עצמו או מוותר על עצמו? האם הוא באמת נלחם באגו שלו או שהוא רק מקטין את אישיותו? האם גם בעתיד ימלא הוראות מבלי לחקור בהן תחילה ומבלי לשקול בזהירות את התוצאה?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מאסטר וונג. צילומים: ורד פאר
|
|
|
|
|
|
|
אתה לוחם? אז תתמודד עם זה
|
|
|
|
|
|
|
זרובבל ובועז הם שני צדדים של אותה תקרית, אך הם נאלצו להתמודד עם סוגיות שונות לגמרי. המורה מעמיד בפני כל תלמיד את המבחן שמתאים לו. אין מתפקידו של התלמיד לבחור את סוגי המבחנים איתם הוא רוצה להתמודד - הוא צריך להתייחס אליהם כאל תופעות טבע שפשוט מונחתות עליו. התלמיד יכול להיות פגוע, נעלב, עצבני, כועס, אבל עם תכונות אלה בדיוק הוא נדרש להתמודד, לא רק באולם בית הספר, אלא גם מחוצה לו. לא רק מול המורה שלו, אלא מול עצמו, בכל רגע נתון. אמנות לחימה מאפשרת התמודדות "מעבדה", עם משוב מתאים ואפשרות לשיפור עצמי. המורה אומר לתלמיד, 'אתה לוחם? אז תתמודד עם זה...' ודוחף אותו אל מחוץ לנקודת שיווי המשקל.
ממאסטר יחיאל ניר מלחי שמעתי את הסיפור הבא, ואני מתנצל מראש אם אני חוטא באי דיוקים: בשנות השמונים התגורר ניר ביפן ומדי כמה חודשים היה נוסע למורהו - מאסטר וונג פו-לאי בטיוואן. בכל אחד מביקוריו נהג ניר לשכור חדר במלון מסוים, שהיה קרוב, נוח ולא יקר. באחד הביקורים אמר לו מאסטר וונג שיהיה עדיף אם ישכור חדר אחר, אצל אחד מהתלמידים, מקומי בשם לין. מאסטר וונג הבטיח שיהיה זה חדר יותר נוח ובחצי מחיר, וכמובן שניר עשה כדבריו.
במהרה התברר שהמציאות היתה שונה: אותו חדר שהציע לו לין היה קטן ומעופש, המקלחת היתה משותפת לכל הדיירים, ולמרות החורף הקר, ושעות האימון שהיו רבות ומעייפות - מים חמים לא היו בנמצא. ומעל הכל, אחרי שבוע גילה ניר שהמחיר הוא כפול מהמחיר של אותו חדר במלון. ניר התרעם על כך והיה משוכנע שלין מרמה אותו ולכן הלך אל מאסטר וונג והתלונן על אותה הבטחה שלא קוימה. מאסטר וונג, שמן הסתם לא היתה לו כל בעיה להורות ללין לשנות את המצב, לא התרגש מכל זה. אכן כך אמרתי, אמר וונג, אבל זה המצב - לין פתח מקום גדול, עם הרבה חדרים, והוא צריך הכנסה. איזה פרצוף יהיה לו מול המשפחה שלו?
בימים הבאים התהפך ניר על משכבו. איפה ההגינות? איך יכול להיות שכך מתייחס אליו המורה? דווקא אליו - שמקדיש את כל כולו לאמנות הלחימה, שחוסך פרוטה לפרוטה בשביל להגיע למאסטר וונג. האם עליו להמשיך ללמוד אצל מורה זה? על מה יהיה מוכן לוותר בשביל להמשיך וללמוד? האם יהיה זה נכון להשלים עם כזה מצב? ניר, שהגיע לטייוואן בשביל ללמוד אמנות לחימה, מצא את עצמו מתמודד עם דברים שונים לגמרי ממה שתכנן.
אמנות לחימה היא דרך חיים ובדרכו של כל תלמיד ישנן הרבה החלטות שעליו לקחת ולעמוד בהן. מכיוון שלימוד אמנות לחימה חורג מגבולות התנועות עצמן, על המורה להיות יצירתי, לפקוח את עיניו של התלמיד למציאות ולהכריח אותו להתמודד איתה. עניינו של המורה הוא לעורר שאלות אמיתיות אצל התלמיד. מורה לאמנות לחימה אינו מנהיג של כת - עניינו הוא לא לרתום את המאמין לטובת הקבוצה, אלא לרתום את המערכת לטובת התלמיד. אין למורה עניין לגדל חסידים שוטים ומוכנעים שמבטלים את עצמם בפניו, אלא לגדל תלמידים בעלי כושר התמודדות ויכולת החלטה - אלה הם אמני הלחימה.
תפקיד המורה הוא להכניס את תלמידו למערבולת, כזאת ששומטת את הקרקע מתחת לרגליו של התלמיד, ולדאוג שייצא משם מחוזק.
פרסום ראשון : 21/10/2005 16:33 | | | | | |
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מתרגל אמנויות לחימה סיניות משנת 1995.תלמידו של מאסטר יחיאל ניר מלחי, מדריך במרכז הישראלי לטאי צ'י ומדריך מוסמך לאמנויות לחימה מטעם מכון וינגייט.veomer@walla.co.il | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
