 |
 |
|
|
|
|
|
|
| סיפור יוסף שנמכר לעבדות במצרים הוא התייחסות ראשונית מפורשת במקרא לעניין הקארמה. פרשת השבוע של כרמל וייסמן |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בפרשת "ויגש"
(לקריאת הפרשה) אני מוצאים התייחסות ראשונית מפורשת במקרא לעניין הקארמה. יוסף ממהר להרגיע את אחיו ואומר להם שהוא לא כועס עליהם שמכרו אותו לעבדות במצרים. הוא מבין שמן האל היה הדבר ושהוא נועד להגיע לכאן על מנת לספק להם כלכלה בשנות הרעב הגדולות. אך כאמור עניין הרעב הוא רק מטאפורה. והקארמה היא לא רק קארמה אישית אלא קארמה של קבוצת נשמות, של עם שעומד להיווצר. ספר בראשית עשה לנו היכרות עם אנרגיות ומצבי תודעה שכל אחד מאיתנו פוגש בנפשו באמצעות סיפורים פשוטים על מאבקים משפחתיים. בספר שמות הבא עלינו לטובה בעוד שבועיים, רמת המורכבות עולה מדרגה ועתה אנו מדברים על התפתחותה של תודעה קולקטיבית, לידתו של עם.
בפרשה זו 70 נפש המהווים את בית יעקב יורדים למצרים, למקום הצר של הנפש, למשכנו של היצר (אותיות מצרים), לכור ההיתוך שבו יזדככו על מנת לפרוץ משם כעם, כקהילה ממש. עד כה למדנו שיעורים במישור הבינאישי: מאז שקין אמר "השומר אחי אנוכי" התמודדנו עם מספר מופעים של פירוד ואיחוד בין אחים והורים. יהודה מסמל את השלמת המסע של התודעה המתפתחת כאשר הוא לוקח אחריות מלאה על בנימין וערב לו. השיעור הזה נלמד. היחס הזה לאחר הוא הבסיס שצריך להתקיים בין כולנו במודל הקהילה היהודי שעימו נתפתח בספר שמות, כשנעבור מהרמה הבינאישית לרמת הקולקטיב.
יהודה ויוסף מסמלים את הזיווג בין ספירת יסוד למלכות כשבנימין הוא הגשר המאפשר זאת. האיחוד הזה בא לידי ביטוי בהפטרה של הפרשה בספר יחזקאל כאשר הנביא לוקח עץ שמסמל את יהודה ואחד שמסמל את יוסף ומאחד אותם. לעתים הייעוד האמיתי והחומר שממנו אתה עשוי כשאתה בגדולתך, נחשף דווקא כשאתה מוכן לצאת מעצמך, לנטוש את קליפת האגו, מתוך ערבות ואחריות אינסופית לאחר. הפילוסוף עמנואל לוינס סבור שזו אחת התימות המרכזיות בפילוסופיה היהודית ונראה לי שפרשה זו מדגימה זאת.
את ה"ירידה לצורך עלייה" או "העזיבה לצורך שיבה" כמנגנון של התפתחות אנחנו מכירים מסיפורים קודמים במקרא. למעשה גם היציאה מגן העדן היא ראשיתו של מהלך כזה. אך כעת אנו נדרשים לצעד ההתפתחותי הבא שלנו: להיכנס אל הצל שלנו, למעמקי הלא מודע ממש, לחושך, לאלוהות שנראית ב"מראות הלילה" ליעקב בפרשה הזו. הגורל היה כבר ידוע מראש והופיע בהבטחות האל לאברהם, שזרעו יהיה גר בארץ זרה. גלות היא חלק מהקארמה שלנו כעם וגם חלק מהקארמה של הנשמה, והיא מכונה "גלות" כי יש בה גם הזדמנות לגילוי עצמי. מכירים את המקום הזה שדווקא כשאנחנו עוזבים את מה או את מי שתפסנו כמובן מאליו, אנו מגלים את ערכו האמיתי ואת תפקידו בסיפור שלנו?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
במודל היהודי - הצעד הראשון לחופש הוא ללמוד עבדות
|
|
|
 |
|
|
|
במסע של הנשמה לידיעה עצמית לא ניתן להתפתח מבלי להסכים להיכנס למקום הזה שמיוצג ע"י בחינת "מצרים". יוסף היה הגשש שיצא לפני העם לעשות את המסע הזה ולהוות דגם: להרשות לעצמך ליפול (לבור) ולהתמכר (להימכר, להיאסר, להיות עבד), ללבוש את הצל של נפשך כבגד, להכיר אותו כדי לדעת איך לשחרר אותו מבפנים. ואז ברגע הנכון "ולא יכול יוסף להתאפק לכל הניצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש איתו בהתוודע יוסף אל אחיו". בתזמון המדויק איננו מזוהים עוד עם קליפת האגו שלנו, אנו מסלקים את כל האנרגיות הזרות מעלינו ומוכנים לעמוד בתודעה חשופה, באני האותנטי שלנו, להתחבר לסיפור האמיתי שלנו: "אני יוסף, העוד אבי חי?". אין דבר שהתודעה רוצה יותר משחרור. ובמודל היהודי הצעד הראשון שלה לחופש הוא ללמוד עבדות. מה שקרה ליוסף הוא מיני-מודל של מה שיקרה לעם כדי שיגלה את עצמו כעם.
השורש "גש" מופיע הן בשם הפרשה "ויגש", כאשר יהודה ניגש ליוסף, גם כאשר יוסף נחשף בפני אחיו ואומר להם "גש-נא" אלי. וגם בשמה של ארץ גשן הצמודה למצרים שהיא הנחלה שניתנת לבני ישראל היורדים מצרימה. שורש זה מייצג גם קרבה גדולה, גישה ונגישות וגם את הפוטנציאל לשגות ולנגוש, לשעבד או להשתעבד בשפה המקראית. בשם הפרשה טמון אפוא הסיפור כולו, הקשר האינהרנטי בין התקרבות להתמכרות; הפוטנציאל המצוי בכל שיטת עבודה שאמורה לקרב אותי אל עצמי, להפוך לעוד קליפה לאגו שלי ולמשהו שאני צריך לעבוד אותו במקום לשחרר את עצמי באמצעותו.
עם ישראל עתיד להשתעבד עד שיאבד את עצמו במצרים, עד שתגיע עת ההתעוררות המחודשת של התודעה. בפרשה הזו אנו מקבלים דיווח על כך שיוסף קונה כמעט את כל מצרים והקנייה היא פעולה הפוכה למכירה/התמכרות. היא בעלות, אחריות וחיבור, והיא סמל לחופש. כמובן שהיום הדבר מנוצל בצורה צינית כשמוכרים לנו את חופש הקנייה כתחליף לחופש, אבל זה כנראה עוד אחת מתחנות הקארמה שלנו כאנושות ועוד גלגול של אותן האנרגיות.
מצרים מייצגת גם את מקומו של היצר. והיצר אינו רע או טוב כשלעצמו, הכול תלוי-הקשר. כשאנחנו לגמרי בעולם הרוח ולא מחוברים כלל ליצר שלנו, יש לנו קשיים ביצירה. היהדות אינה מעודדת התנזרות בשום צורה וחיי רוח שאינם מחוברים לקרקע, המודל שלנו הוא שיהיה קצת מכל דבר במערכת בריאה והרמונית. שמתם לב שלכל אורך ספר בראשית קשה מאוד לנשים ללדת? צריך מאמץ ותפילה וסיבה מיוחדת לפתוח את רחמן וזה לא מובן מאליו, למרות הברכה "פרו ורבו ומלאו את הארץ". והנה שימו לב באילו מילים נגמרת פרשת ויגש, עם השלמת הירידה למצרים (ארץ גושן): "ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד". פתאום זה קל ומובן מאליו.
למעשה בפרק הראשון של ספר שמות אפילו גזירות פרעה מתקשות לעצור את קצבי הילודה של העם הזה. פתיחתו של הרחם דווקא במקום הצר הזה שהעם יורד אליו כדי להשתעבד ולהשתחרר, הופכת את מצרים כולה לסוג של רחם לעם הנולד, מקום חשוך וצר המחובר לייצר וליצירה. אפשר ליפול כאן בגדול ואפשר להתפתח - כי אם אין סיכון אין סיכוי. חלק מהמנגנונים של הדת היום לא מוכנים עוד לקחת סיכון, המגמה היא שימור. אבל כשקוראים את התורה יש בה כל הזמן סיכונים כאלה, כניסה אל המקומות החשוכים היא חלק בלתי נפרד מתהליך של התפתחות, אחרת התורה אינה תורת חיים, היא קופאת על שמריה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"בכל מקום שאתה נופל אליו, אתה נופל לחיקו של האל"
|
|
|
|
|
|
|
חברה שאלה אותי השבוע האם היא יכולה לאהוב את עצמה גם כשהיא שונאת את עצמה, כשהיא חלשה וחסרת אונים ומלאה ברחמים עצמיים, האם גם אז היא ראויה? אחד הסודות הגדולים בקבלה הוא שאינך מנותק מהאלוהות שבך לעולם. אם אתה בשאול, אם אתה נופל לקורבנות, האל הולך איתך. בפרשה הזו האל אומר ליעקב במפורש: אני ארד איתך למצרים ויחד גם נעלה משם. החטא האמיתי והמקום העצוב ביותר הוא להאמין שכשאני לא על הדרך שלי אני מנותק מהחסד. שאלוהים איתי רק כשאני טוב. הניתוק הזה לא מתרחש בפועל, זה אנחנו שמנתקים את עצמנו מנהר השפע, הנהר היוצא מעדן, בגלל האמונות השגויות שלנו. את המשפט הזה שמעתי לראשונה מהרב גפני: "בכל מקום שאתה נופל אליו, אתה נופל לחיקו של האל".
אותו בור שיוסף נפל אליו, שהוא רק משל למקום של מצרים, הוא חלק מהקארמה שלנו, הוא בעל תפקיד חשוב בהתפתחות שלנו ואנחנו נדרשים ללמוד את הסוד של "ויגש" - את הריקוד העדין בין נגישות לנגישה, בין גישה לשגיאה, במפגשנו עם אותם מקומות אפלים של הנפש. והמקומות הללו הם לא אפלים במובן השיפוטי, אלא כרחם שמחכה להוליד עצמי חדש ומשוחרר (אפל הוא גם אותיות פלא). ואיך עוברים את ההתמרה הזאת? חשכת הלא מודע מחכה לאלומת אור אחת, לנר הקטן של התודעה האישית, שתעשה כמיטב יכולתה את חלקה בשחרור שלה, על מנת להיות חלק מהיווצרותה של תודעה קולקטיבית אחראית ומוארת.
שבת שלום.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | 70 פנים לתורה וזה הפן שלי. כרמל וייסמן עוסקת בהתפתחות אישית בעזרת כלי החוכמה היהודית ותלמידה בתוכנית ההסמכה ההוליסטית-אינטגרלית לרבנות של 'בית חדש' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
