 |
 |
|
|
|
|
|
|
| פרשת ויחי מלמדת אותנו שהסכנה בידיעת העתיד היא פספוס של החיים. פרשת השבוע של כרמל וייסמן |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כאשר מלאו ימיו של יעקב למות הוא הזמין אליו את בניו על מנת לחזות להם את העתיד ולגלות להם
את כל מה שיקרה להם באחרית הימים. גילוי העתיד עמד להיות הנושא המרכזי של פרשת "ויחי" (לקריאת הפרשה) וזה בוודאי היה רלוונטי לכולנו, אך ברגע שיעקב עמד לעשות זאת, מסבירים המפרשים, נסתלקה ממנו השכינה ולא ראה עוד דבר שבנבואה. בפרשת השבוע שעבר נאמר "ותחי רוח יעקב", השכינה חזרה אליו כשגילה את יוסף, וכעת "ויחי יעקב" בלבד, רוח הקודש ברחה. ובמקום שמוקד הפרשה יהיה תחזית עתיד, מוצעת לנו תחזית חלופית, "ויחי", על החיים והחיות (עם שורוק).
אם בני יעקב היו יודעים שהם עתידים להיות עבדים, מה הם היו עושים? מנסים לברוח ממצרים ולמות ברעב במקום אחר? ואם הם היו יודעים שלא יזכו לחזור לארץ בימי חייהם, האם הם היו מרשים לעצמם להשתקע במצרים דרך קבע? לא בכדי הוחלף העתיד ב"ויחי", כי הסכנה בידיעת העתיד היא פספוס החיים. האם אתם מאמינים שהעתיד הוא גורם קבוע ונתון מראש שאין לכם השפעה עליו ואתם יכולים רק לנסות לגלות את גזר הדין באמצעות ידעונים? או שמא העתיד נוצר על ידיכם בהווה, מתעצב ומשתנה על פי הבחירות שלכם ובכל רגע נתון הוא בגדר פוטנציאל בלבד שנגזר מאופן הפעולה שלכם כרגע?
התשובה היהודית לכך היא גם וגם: הכול כתוב והרשות נתונה. יש שלד מרכזי של שיעור לחיים שהנשמה שלכם בחרה, אבל יש מו"מ על האופנים בהם השיעור הזה יילמד. זה אמנם בתוך הקווים אבל אתם אלו שצובעים את הצורה. אם העתיד היה קבוע וניתן לידיעה, קשה להאמין שהיינו משיגים משהו בחיים כי לא היה צורך להתאמץ, העתיד יגיע אלינו ממילא. פעם נורא עניין אותי שיספרו לי מה יהיה והיום אני נזהרת מזה כמו מאש, שאף אחד לא יקבע אותי באיזו נבואה שתגשים את עצמה, ששום דבר לא ירפה את ידי ושאף אחד לא יגביל לי את האפשרויות ליצור את העתיד שאני רוצה. אז מה כן?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
לראות בזמן הווה
|
|
|
 |
|
|
|
במקום תחזית עתיד, יעקב הציע לבניו שיקוף של האיכות המרכזית שלהם. לשיקוף הזה הוא קרא "ברכה" על אף שלחלק מהבנים נדמה שמדובר בקללה. ואני אומרת שברכה היא. המילה "קלס" בעברית המקראית פירושה גם ברכה וגם קללה שכן להפכים שורש אחיד. יעקב מצביע על איכות מסוימת בערך מוחלט ורק ההקשר והמינון יקבעו האם לרע או לטוב ישמש הדבר. אני אדגים על פי פרשנות "כלי יקר" לברכות שמעון ולוי: שמעון ולוי עזי פנים וקשי עורף ומידה זו תאפיין במידה מסוימת את כל שבטי ישראל, הוא יפיץ אותה גם באחרים. אפשר להיווכח ביישומה השלילי של מידה זו לאור ההיסטוריה של שמעון ולוי והטבח שערכו בשכם, אך בעתיד תשמש מידה זו גם לטובה, כי עם קשה עורף לא מזיזים בקלות מדעתו, הם לא ישנו את אורחותיהם וימירו את דתם, ולפעמים הם יצטרכו קצת עזות מצח, קצת חוצפה, כדי לשרוד.
מצב זה גרם לי לתהות מהי אם כן ברכה ולמי יש באמת את הכוח לברך. נראה לי שכאשר אנו רואים את איכותו המדויקת של הזולת אנו מברכים אותו בכך שאנו מאשרים אותה. אין פה עניין של טוב או רע, זה כבר קשור למינון ולהקשר של האיכות. במקום לחזות עתיד אפשר פשוט לחזות בזולת, להתבונן באופן ניטראלי במה שנתון, במה שניתן כבר לאותו אדם בחייו.
המשפט "אם נא מצאתי חן בעיניך" מופיע במקרא כמה וכמה פעמים ומופיע פעמיים בפרשה זו, כאשר יעקב מבקש מיוסף לקבור אותו במערת המכפלה וכאשר יוסף מבקש מפרעה לנסוע לעשות זאת.
אברהם אמר זאת לאורחיו בפרשת "וירא", יעקב אמר זאת לעשו כשנפגשו, ומשה ישתמש בזה מספר פעמים מול ה'. חן זה גם ראשי תיבות של חכמת הנסתר. ואם תמצא החכמה הזו בעיניך תוכל לראות מי אני באמת ומהו ייעודי, מה הם הדברים שאני מוכרח לעשות, ואין סיכוי שתסרב לי. אם אתה רואה אותי, אתה יודע איך לנהוג בי וגם איך להנהיג אותי. רק אם אתה רואה, אתה יכול להיות רועה.
בני ישראל ובייחוד מנהיגיהם תמיד היו רועי צאן, כי איכות הרועה היא משל להנהגה מהמקום הזה. יעקב מספר ליוסף בפרשה שה' רועה אותו משחר ילדותו וזו האיכות המצופה מכל מי שרוצה להיות בעמדה של קבלת החלטות. תחזית, אם כן, היא לא לדעת מה יהיה, אלא לדעת מה יש, לראות בזמן הווה. אותיות "עתיד", במקרה הגרוע זו רק "דעתי", ובמקרה הטוב זו "דעת י'", הידיעה של החוכמה, היכולת לראות מי הזולת ומה הפוטנציאל הייחודי שלו. ומשם באה היכולת לברך אדם אחר.
ברכה היא אותיות "הכר ב-" ומשמעותה להכיר באיכות קיימת. כאשר מצרפים לברכה את האות ו' המסמלת את המשיכה של היוד מטה אל החומר הגשמי, הברכה יכולה להפוך לבכורה, מאבק, תחרות והיררכיה. כבר בפרשה הזו יש לנו הדגמה קטנה של לבכר (להעדיף) את הבכור לברכה (שימו לב לקשר דרך האותיות): יוסף רצה שאביו יברך תחילה את מנשה הבכור אך יעקב הגדיל דווקא את אפרים הצעיר ובכך סגר מעגל עם הברכה שהוא קיבל במרמה מאביו.
אני מודעת לכך שלפי הפשט ולכאורה נראה שיעקב מבכר בנים מסוימים על פני אחרים, אך לטענתי ברכה היא המקום שבו כל אחד מצוי במקום שלו בדיוק בהרמוניה. זהו בדיוק סוד הברכה והיא סוד החלק שכל אחד מאיתנו ממלא בשלם האלוהי: אנחנו נוהגים לזעוק כאשר מעדיפים אוכלוסיות מסוימות על פני אחרות ונושאים את דגל השוויון, מחד. מאידך, צורות חיים שוויוניות כמו הקיבוץ או הרעיון הסוציאליסטי בכללו, נכשלו כישלון חרוץ. יש משהו מעוות בשוויון כפוי כשאנשים חשים ביכולות השונות שלהם. איפה נמצא את האיזון בין הללו?
ברכות יעקב מדגימות לנו את השלם על כל חלקיו. לא לכל בן יש חלק שווה אך לכל בן יש את החלק המתאים לו בדיוק ומי שמבין זאת באמת, שמח בחלקו בחיים וגם יודע עד איפה הוא יכול להתאמץ ולהשיג ומאיפה הוא צריך להרפות כי זה כבר לא חלקו בחיים האלה. החלקים אינם שווים אך הם מתאימים בדיוק למידתו של כל אחד. מימוש הפוטנציאל המרבי שלנו הוא אפוא לא להיות הכי עשירים ומפורסמים ולא להשיג איזה סטנדרט של מישהו אחר, אלא למצוא מהו חלקנו ולגדול לתוכו במלואנו ולשמוח בו. ואם יש איזושהי ברכה שאני יכולה לתת לכם לשבת, שזו תהיה הברכה. ואם אתם עדיין רוצים לדעת את עתידכם, תסתכלו במראה.
שבת שלום.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | 70 פנים לתורה וזה הפן שלי. כרמל וייסמן עוסקת בהתפתחות אישית בעזרת כלי החוכמה היהודית ותלמידה בתוכנית ההסמכה ההוליסטית-אינטגרלית לרבנות של 'בית חדש' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
