 |
 |
|
|
|
|
|
|
| המעבר של משה מנסיך מפונק למנהיג פוליטי מלמד אותנו לקחת אחריות על החירות שלנו. זה לא האל שמציל אותנו, זה אנחנו שמצילים אותו. פרשת השבוע של כרמל וייסמן |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
השבוע אנחנו מתחילים ספר חדש,
ושמו כשם הפרשה, "שמות" (לקריאת הפרשה). ב"בראשית" עסקנו בסוגיות של האני מול האחר בהקשרים משפחתיים בעיקר. כל זוג אחים עלה דרגה בהתמודדות עד שנולדה בחינת יהודה שהפנימה את ערך הערבות והאחריות לאחר באמצעות בנימין וסוף טוב הכול טוב. בספר "שמות" אנחנו עולים מרמת המשפחה לרמת העם ולומדים איך נוצרת קהילה ואיך מיישמים את הערבות ההדדית הזו בהיקפים גדולים יותר. ברמת הניהול האנרגטי של היחיד, ספר "שמות" עוסק בשחרור התודעה מעבדותה והתמכרותה להבלי העולם החומרי, לעבר החופש הפנימי, הארץ המובטחת.
בספר בראשית הסמל ל"אחר" היה הנחש, והאח הבכור שנולד בכל פעם, אשר תמיד היה סמל לזרע הנחש שידע את חווה עוד לפני האדם. בסוף "בראשית", יוסף, ארכיטיפ הצדיק וצאצאו של אדם, למד לחיות בשלום ואחווה עם פרעה, שכונה "התנין הרובץ על יאורו" והוא גלגול של סמל הנחש במים. אך בראשית ספר שמות יוסף איננו עוד, הבחינות האנרגטיות שהכרנו עד כה מתחלקות ומתפצלות שוב לרבבות של סיפורים ייחודיים שירכיבו את מערך האלוהות, והצד האחר מתעורר שוב, נפרד מהאחדות ומתכחש לבחינת הצדיק שבו, "פרעה שלא ידע את יוסף", את היוסף שבתוכו.
בספר "בראשית" האני והאחר היו בדרך כלל אחים. בספר "שמות" האחר הוא האב החורג של משה והמלך של ישראל, שתפס את התקן הזה בהיעדר קשר ישיר לאלוהות. כשאנחנו לא חווים את הקשר הבלתי אמצעי הזה שמכונה ישר-אל, אנחנו מתמכרים לערכים אחרים ועובדים אותם בחיפושנו אחר משמעות וזהות. כשירדנו למצרים היתה לנו זהות והספר מונה את שמותינו אחד אחד, כי שם הוא זהות, הוא הגדלות שלנו, הוא המקום דרכו אנחנו מתחברים לשם השם. כל מי שיש לו ייחוד וייעוד מכונה בשמו, ומי שמשועבד נודע רק כ"בן לוי" או "איש עברי אחד" וכיו"ב. ומשה, גיבורו של ספר זה, הוא אותיות "השם". הוא הגשר בין השם של כל אחד מאתנו לאיכותו האלוהית.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
למה לי פוליטיקה עכשיו?
|
|
|
 |
|
|
|
על אף שגדל כנסיך מפונק, משה יוצא מהארמון ומתחבר לסבל של עמו. תחושת הצדק העמוקה שמקננת בו מסבכת אותו כך שהוא נאלץ לברוח למדבר. ישנם קווי דמיון בין הארכיטיפים המשחררים של היהדות והבודהיזם, שכן גם בודהה היה נסיך מפונק שלמד להכיר את הסבל. גם משה רצה לנדוד ולמדוט במדבר והמדרש מספר שהוא הסתובב 40 שנה בחיפוש רוחני באפריקה. אבל במודל השחרור היהודי, אם הקהילה שלך עדיין בעבדות פנימית, אין לך ברירה, אתה חייב לעזוב את ההארה האישית שלך ולקחת על עצמך תפקיד פוליטי. עד שהקהילה שלך לא מתהלכת בתודעה חופשית אינך חופשי להתפתח.
כשאלוהים פוגש את משה ומטיל עליו תפקיד פוליטי, משה עושה הכול כדי להתחמק: "מי אנוכי כי אלך אל פרעה ואוציא את בני ישראל ממצרים". מי אני בכלל? ואלוהים אומר לו: אני איתך. אני אתה. שכחת את האלוהים שבך. כשהאלוהות מבטיחה שהיא תהיה עמך ותדבר מפיך, הכוונה היא שתהיה בגדלותך ובחיבור שלך לעצמך ודרך זאת לקיום כולו. כמו כן, למודל היהודי אין אינטרס לטפח פולחן דמות ולכן אפילו משה מקבל את המשימה בשיתוף עם אחיו, אהרון. "הוא יהיה לך לפה ואתה תהיה לו לאלוהים". משה מקבל את המשימה להיות השם עצמו, לפעול ממקום גדלותו אשר שם שמו ושם האל מזוהים.
כשמשה מנסה לייצג את עמו ולבקש עבורם שחרור, פרעה מתייחס בביטול לעצם נטילת האחריות והתפקיד הפוליטי: "למה תפריעו את העם ממעשיו? לכו לסבלותיכם". את המילה סבל כאן אני מפרשת כאינטרסים האישיים שלנו. הוא אומר למשה ואהרון "בחייאת דינאק, למה לכם פוליטיקה עכשיו? לכו תתעסקו בעניינים האישיים שלכם". מעניין שהפרשה הזו יוצאת על שבוע הפריימריז ב"עבודה", זמנים שבהם אנו זקוקים לתזכורת להגדיל קצת ראש, להתבונן מעבר לאינטרסים האישיים שלנו. אבל העם ציני, לא מאמין ביכולת שחרור ושינוי. מהמקום שבו הם היו זה באמת לא נראה ריאלי. אבל מה זה בכלל "ריאלי" ואיך אפשר להתחיל לגלגל שינוי אם ניתן ליחסי הכוחות הקיימים לנגוש לנו במוטיבציה?
פרעה קורא לאנשיו לדכא קצת יותר את הישראלים אבל לא אומר להם לגרום להם סבל אלא להפך - "והשבתם אותם מסבלותיהם". סבלותיהם זה מה שהם עסוקים בו כל היום: ההיאחזות בהרגלים שלהם ובאינטרסים הקטנים שלהם. פרעה משתמש במילה לחץ ומבקש להלחיץ את הישראלים. לחץ אותיות צלח וחבל שאנחנו צריכים להגיע למצב שממש לוחצים אותנו לפינה כדי שנצליח, שנציל (את עצמנו). אבל זה התפקיד של פרעה. אם האל היה רוצה פשוט להציל אותנו מבלי שנעבור תהליך, לבוא ככוח חיצוני ולעשות עבורנו את העבודה, לא היה צריך דרמות, היה אפשר לעשות זאת בשתי דקות. אבל אין הצלה חיצונית, החופש מגיע מהרצון הפנימי, המוכנות לעבור תהליך צריכה להבשיל. וצריך הסכם עם אנשים שמצויים בתהליך דומה כדי ליצור מסה קריטית, קהילה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אני האפשרות של האפשרות
|
|
|
|
|
|
|
פרעה הוא האויב שהוא חבר, הוא עושה לנו שירות, כי תפקידו המקורי של הרוע הוא להעיר אותנו (רע בהיפוך ער), שנהיה מודעים למצבנו, נפתח תודעת אחווה ונשחרר את עצמנו. אם נמשיך להעלים עין ונחשוב שאפשר להסתתר מהמציאות בתוך חיינו הקטנים, אם נמשיך להאמין שאנו מנותקים מהאחר ולא אחראים לו, הרוע ימשיך לדחוק אותנו לפינה. עד שנתעורר. כי זה הטבע שלו. הדרך היחידה לעקוף אותו זה להתעורר ללא עזרתו, פשוט להאמין, לעשות. רק את מיטבנו באותו הרגע. אולי רק לנסות.
כאשר משה התקרב לסנה הבוער כתוב "וירא ה' כי סר לראות". הרב נחמן מברסלב כותב על כך ש"הסר לראות" הוא הסקרן שיש בו רצון למעורבות, מוכן להרים את הראש מהשגרה ולסור הצידה כדי לראות. האדם שיש לו זיקה לאחר ויכול להתחיל להניע תהליך. האם אתם סרים הצידה לראות לפעמים? ואני מוסיפה: מי שאין לו את היכולת לסור הוא אסור, בבחינת "מלך אסור ברהטים" (שיר השירים). המלך הפנימי שבו, האל שבתוכו, ירד עימו למצרים כפי שהבטיח ליעקב, אך ידיו כבולות כל עוד אנחנו לא נוכחים. כעת נדרש צעד קטן מצידנו כדי לאפשר את השחרור של שנינו. רק לסור לרגע הצידה מסבלותינו, כי הסנה בוער. אז לא רק שאף כוח חיצוני לא יציל אותנו, אלא שהאלוהות עצמה איתנו בכלא התודעתי הזה והשחרור שלנו ושלו תלוי בנו בלבד. כי שם אחד אנחנו.
כשכל אחד עושה את חלקו הקטן באמת, נוצרת הישות הטרנסנדנטית הזו שנקראת אלוהות, פועלת בליבנו ובהיסטוריה והלא ריאלי הופך לאפשרות. ממורי, הרב גפני, למדתי שכאשר משה מבקש מהאל בסנה הבוער את שמו, הוא מקבל את התשובה "אהיה אשר אהיה". אני האפשרות של האפשרות. ונראה שאנחנו שוכחים את המקום הזה. כל היום מקטרים על שחיתות, חשים כקורבנות של כוחות גדולים מאיתנו ומאבדים את האמון ביכולת של כל אחד לעשות משהו קטן וליצור מסה שמחוללת שינוי במציאות. שום דבר אינו קבוע, הוא רק מנסה להיראות כך. האלוהות היא להיות איפה שתמיד אפשר, האם אתם מוכנים להתחבר למקום הזה, או שנוח לכם בסבלותיכם?
שבת שלום.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | 70 פנים לתורה וזה הפן שלי. כרמל וייסמן עוסקת בהתפתחות אישית בעזרת כלי החוכמה היהודית ותלמידה בתוכנית ההסמכה ההוליסטית-אינטגרלית לרבנות של 'בית חדש' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
