 |
 |
|
|
|
|
|
|
| כשאתה בטוח בחומרים שמהם אתה עשוי, אתה לא חושש לפגוש ערכים נוספים ולהתעמת איתם. פרשת השבוע של כרמל וייסמן |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בפרשת "כי תשא" אנו מוצאים את המשך התוכן המוצפן של התורה בתוך הוראות המשכן, ביניהן הוראות הארומתרפיה הראשונות במקרא (לקריאת הפרשה). האל מסיים ונותן למשה את לוחות הברית שאיתן ירד מההר, אך בינתיים שם למטה, עברו על העם 40 יום בחוסר ודאות. אחרי כל הניסים וחגיגת מתן תורה, גם האל וגם משה נעלמים ואנחנו חשים נטושים וממהרים להמליך לנו אל חדש, משהו להיאחז בו, עגל הזהב. האל מיואש, הוא מציע למשה למחוק את כל החבר'ה האלה ולהתחיל מחדש אבל משה מבקש ממנו להתרחב, להכיל, לשאת את החטא הזה ולהמשיך ומזכיר לו את 13 מידות הרחמים שלו. הלוחות נכתבים מחדש והזדמנות שנייה ניתנת לנו.
אני רוצה להציע לכם היום הסתכלות קבלית ואינטגרלית על מהות החטא של עגל הזהב, שתחשוף בפנינו את העיקרון המרכזי של האלוהות על פי היהדות ואז תיווכחו שכבר פגשנו אותו בשינוי אדרת בפרשות קודמות ותזהו אותו כשנפגוש אותו שוב. העגל אינו סתם איזה אל זר שהעתקנו מהעמים מסביב, העגל הוא חלק ממערכת האלוהות. בחזון של יחזקאל, הנביא רואה את פני השור כאחד הפנים במרכבה האלוהית. אך זהו רק אחד הביטויים של המערכת, של המרכבה מלשון מורכבות. החידוש הגדול של המונותיאיזם לא היה ביטול של האלילים אלא רמת תודעה חדשה שמכילה את האלילים ומתעלה מעליהם. אלוהות מופשטת שהיא סך כל הביטויים שהכרנו עד כה אך גם משהו למעלה מזה. דומה הדבר לאדם שעשוי מריבוי של תאים אך זוהי רדוקציה איומה לקרוא לאדם "צבר של תאים" יש בו גם משהו שמתעלה מעל זה, הוא שלם שמוגדר על ידי סכום חלקיו אך גדול מהם, זהו עקרון אבולוציוני.
 |
| כרמל וייסמן \ |
שאני אשפשף? |
|
האמונה היהודית גורסת שבית המקדש השלישי לא ייבנה פיזית אלא יירד מוכן משמיים. לי ברור שמדובר במשהו שאנחנו מורידים עבור עצמנו יום יום, בחלקים, בהתאם ליכולת ההכלה שלנו |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
ההליכה אחרי האל הזה שהוא אחדות של הריבוי, פירושה הסכמה להיכנס לחוסר ודאות ולצמוח מתוכה. לא לבחור מרכיב אחד של המרכבה ולהאדיר אותו על פני האחרים, כדי שיהיה ברור ונוח. הליכה בדרך האלוהית פירושה לא לבחור ערך אחד מתוך המערכת, לבודד ולהאדיר אותו על פני ערכים אחרים ולשחרר אותו מהצורך להתמודד עמם. התפיסה של האלוהות היהודית היא תפיסת מערכת, מרכבה. עגל הזהב מדגים מצב שבו מנתקים ערך אחד מהמערכת מטעמי נוחות, רצון לוודאות, פחד וכו'. המשמעות היא שאין משהו שיהיה תמיד נכון יותר, אין תשובה שנכונה תמיד, הכול עניין של הקשר במובן של הצורך להתמודד עם ערכים נוספים שהם כורח הנסיבות. אין דבר שהוא במהות טוב או רע, צריך תמיד לפרום את הקשרים של הסוגיה הייחודית. החוק המקראי אומר לנו שאין חוק שהוא מעל הכול או תמיד נכון. אפילו לא החוק המקראי. פרדוקס? לא אם מבינים את טבע המציאות. הפיזיקאי זוכה פרס הנובל ריצ'ארד פיינמן הבין את זה כשאמר ש"פרדוקס הוא רק המתח בין המציאות כפי שהיא, לבין איך שאתה חושב שהיא צריכה להיות".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
היכולת להכיל פרדוקס
|
|
|
 |
|
|
|
בואו נתמודד עם זה לרגע ונבדוק כיצד הליכה בדרכי הדת והתורה עצמה עשויה להפוך לעבודה זרה, עגל זהב ממדרגה ראשונה. כולנו מכירים מהחיים שלנו בארץ את המצב שבו אוכלוסיות מסוימות מנתקות את החוק המקראי (בין אם המקרא הוא התנ"ך או הקוראן) מהמערכת ומהצורך שלו להתמודד עם ערכים אחרים. אם הוא תמיד נכון יותר, הם יוצרים בו עצמו עיוות מוסרי ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו קוראים לפגוע במישהו בשם התורה שלנו. בחוק המקראי עצמו יש סתירות פנימיות בילט-אין, הוא עצמו קורא לנו לאפשר לו להיות בדיאלוג עם ערכים אחרים. המערכת הזו בנויה כך שגם אם תוכל לשבור אותה, החטא הוא חלק מהמערכת כי אין דבר מחוצה לה. לכל הכרזה מוחלטת במקרא יש מקום אחר שבו יש הכרזה מוחלטת אחרת שנדמה כי היא סותרת אותה.
תפקידם של אנשי דת הוא להגדיר מצבים בהם פועלים כך או אחרת, למצוא חוקיות במערך הזה ולדעת את מה שהחסידים והמקובלים ידעו, שתמיד מגיע גם הרגע שבו אף חוק לא עוזר אבל יש שם שביל ייחודי שקורא לי להכריע בדרכי. אם לא היינו אמורים להאזין גם לנקודות שבהן פורצים את הכללים לא היו בכלל יום כיפור או קורבנות חטאת בתוך המערכת כי לא היה על מה לכפר. הסוד הגדול הוא לדעת מתי ובאיזו מידה. ההלכה היא סוד של הליכה לוליינית, לא של קיבעון. הסוד הוא שהכול חלק מהאלוהות ולכל אחד מאיתנו ולכל רגע ולכל מקרה איזון מיוחד, נקודת הכרעה שעלינו למצוא. לא בכדי הפועל להכריע קשור למילים ערך ומערכת, זהו סוד הבחירה הנכונה.
עגל הזהב מסמל את החיים הקלים של סגידה לערך על שמרומם מעל השאר, והתבצרות בו.
הערך הזה עשוי להיות גם הדת עצמה. זה לא התוכן של הדבר שמגדיר אותו כעגל, זה אופן השימוש בו, האפליקציה שלו. משהו שמנתקים אותו מהמערכת הופך לרוע מהר מאד, מתקבע, מרקיב. לזה קוראים ביהדות "עבודה זרה". אם תחשבו בהיגיון, שום דבר לא יכול
להיות זר במובן של חיצוני, לאלוהות שטוענת שהיא הכול. אם כך המובן של זר יהיה משהו שבודד ונותק מהכול הזה, התמקדות בפן אחד בלבד, יצירת צורה קבועה (פסל ומסכה) שתיתן תשובה קבועה, בטחון וודאות אבל גם שקר להתפתחות שלנו שמבוססת על שינוי. כאשר יש תשובות קבועות ואין התמודדות מתמדת עם שאלות, כולנו חשים את העיוות הזה. כל היופי של היהדות הוא שהיא מערכת של סתירות שיש בה הכול וצריך להכיר את הכללים שמאפשרים למצוא בה הכול. זו המטרה של ההלכה מלכתחילה, אלו הם 13 המידות שדרכן דורשים תורה ובעיני יש הקבלה מהותית ביניהן לבין 13 מידות הרחמים של האל המופיעות בפרשה זו.
אז כשמשה מבקש מהאל לשאת את החטא שלנו, למה הוא מתכוון? הפועל "לשאת" המופיע בשם הפרשה הוא פועל שמציין הרחבת תודעה. אם אתה בוחר בפרספקטיבה צרה וסגורה, ערכים רבים יהיו לעומס עליך, למשא כבד. כך נוצר סבל. אך אם אתה מחובר לזרימה המתמדת של המערכת, רוכב על המרכבה שתמיד בתנועה, אתה יכול גם לפתוח ולהרחיב את עצמך על מנת להכיל ולעמת כל ערך, הכובד הופך לכבוד, כובד המשקל של פנימיותך המתעצבת. ואם אתה בטוח בחומרים שמהם אתה עשוי, לא יהיה לך כל חשש לפגוש ערכים נוספים ולהתעמת איתם. זהו סוד נשיאת ההפכים בקבלה, היכולת להכיל פרדוקס, לחיות בתוך מערכת של ערכים שמתחרים ומתאזנים כל הזמן, לבחור על פי כללים (חוקי תורה למשל) ולדעת מתי לשבור את הכללים ולהאזין לקריאה הייחודית שלך המצויה בתוך הרגע. זה הסיפור כולו, זו המערכת, זהו הסוד של "כי תשא" ויש בכך סוד של זיווג, שהוא מילה נרדפת לאינטגרציה וצמיחה ממקום של התרחבות והכלה של האחר. במובן הזה היחסים בין האל לאדם נמשלו לנישואין וזהו סוד של נישואין בתוך נפש האדם ועם אדם אחר גם כן, זה עובד בכל הרמות הפרשניות.
יהיה רצון שהמסע הפנימי שלנו יהפוך ממשא לנישואין.
שבת שלום.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | 70 פנים לתורה וזה הפן שלי. כרמל וייסמן עוסקת בהתפתחות אישית בעזרת כלי החוכמה היהודית ותלמידה בתוכנית ההסמכה ההוליסטית-אינטגרלית לרבנות של 'בית חדש' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
