 |
 |
|
|
|
|
|
|
| בפועל, מלאכת בניית המשכן נעשית באמצעות המחשבה. על הקשר בין מחשבות, חוכמת הלב והלא-מודע. פרשת השבוע של כרמל וייסמן |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בשנה שאינה מעוברת מחברים מדי פעם שתי פרשות לאותו השבוע, כך שהשבוע
אנחנו מסיימים את ספר שמות עם קריאת פרשות ויקהל ופקודי (לקריאה). הפרשות הללו חוזרות בעצם על הוראות בניית המשכן והכלים שהכרנו ב"תרומה" ו"תצווה" רק שהפעם זו הבנייה המעשית ולא ההוראות שניתנו למשה על ההר. ההוראות הללו שקשורות לשפת הגיאומטריה המקודשת, סודות הבריאה ותחזוקת אנרגיית הגוף, כל כך חשובות שהן חוזרות שוב, בספר שבו אין אות אחת מיותרת ולכל חזרה יש משמעות.
המקרא והפרשנות המיידית שלו נתנו לנו הרבה רמזים לכך שהמשכן אינו דבר פיזי ("ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם") ואם חושבים על זה בהיגיון, לבני ישראל במדבר יש גישה מוגבלת לכל החומרים והאבנים הטובות שנדרשים לבניה הזו. בפרשנות החסידית של הבעש"ט על התורה, כל העניין של המשכן דן בדרך בה אדם עושה עצמו מרכבה לקדושה עליונה. בעזרתו נוכל לדרוש למשל שמנורת שבעת הקנים היא משל לנשמה ("נר ה' נשמת אדם" – משלי) ואז ייתכן שכל נר במנורה הוא צ'קרה, מרכז אנרגיה בגוף. בגדי הכהן הגדול הם אולי משל לשכבות עור או שכבות בהילה, הממשק החיצוני שלנו וכיו"ב. כל זה גורם לי לחשוב אחרת לגמרי על הלכת השבת המופיעה בפרשה "לא תבערו אש בכל מושבותיכם", הכוונה היא לאש פנימית של כעס וייצר. זהו יום שבו צריך השגחת יתר על הפנימיות שלנו, והאש החיצונית של הגז או החשמל רק אמורה להזכיר לנו את זה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
סוף מעשה במחשבה תחילה
|
|
|
 |
|
|
|
אחד ההבדלים המעניינים בין הגרסא התיאורטית שניתנה למשה על ההר לבין הגרסא המעשית של בניית המשכן, הוא אזכור חוזר ונשנה לעניין המחשבות. על אדריכל המשכן, בצלאל (שעל שמו, אגב, נקראת האקדמיה לאמנויות) נאמר "וימלא אותו רוח ה' בחכמה תבונה ודעת ובכל מלאכה ולחשוב מחשבות לעשות בזהב בכסף ונחושת". הבעש"ט אומר על כך שעל ידי המחשבה והכוונה ושימוש ב"כלים" שלנו בעולם זה, אנו יוצרים את משכן האלוהות למעלה. הרעיון הוא, לדעתו, שהמחשבה והמעשה ישתוו. לכן נאמר גם "סוף מעשה במחשבה תחילה". המשכן נעשה במחשבה ואנו מכוונים את המציאות הגשמית שלנו באמצעות שליטה במחשבותינו. הרעיון הזה, שהתבסס בזכות תורת הקוונטים, כבר קיים בחכמה העברית, כאשר השאיפה היא להגיע להתאמה בין המחשבות למעשים שלנו.
"רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" (משלי יט') יש לנו הרבה מאוד מחשבות מקולות זרים אך מה שיקום בפועל כמשכן, מה שיבוא לידי ביטוי גשמי, צריך להיות הקול הפנימי האותנטי ביותר שלנו, מלאכת המחשבת האלוהית. מעניין לראות שעל פי היהדות המחשבות שלנו אינן במוח אלא בלב. גם בפרשה זו, אחד הביטויים שחוזרים יותר מכל לגבי אדריכלי ובוני המשכן הוא הכינוי "חכמי לב". החכמה היא בלב והמחשבות הן בלב, אבל איפה הלב? ממקורות קבליים ניתן להבין שהלב נתפס כחלק מהתודעה ואין הכוונה בהכרח לאיבר הפיזי שאנו מכנים לב. על פי הפרשות שלנו הרעיון הוא שהאלוהות מזינה אותנו באמצעות חיבור ללב שלנו ואולי זוהי המשמעות של "להקשיב ללב שלך", לא למקום של היצר והצורך והתשוקה בלב אלא לחכמה הגבוהה של הלב. התורה מתחילה באות ב' ומסתיימת באות ל', אותיות לב המציינות גם ל"ב דרכים שהאדם יכול ללכת בהן בהכוונת חכמת ליבו וזוהי הדרך שהתורה אמורה לתמוך ולהדריכנו בה.
בפרשה זו מזכירים מספר פעמים את אוהל מועד שהעיסוק בו יהיה מרכזי בספר הבא, ויקרא. החברותא שלי, יפעת אהרון, שמה לב שאוהל מועד זה אותיות "הלא מודע" והאבחנה הזו פותחת פתח למדרשים יפהפיים על עבודת אוהל מועד. קודם כל, האוהל מכוסה בענן שלעתים קשה אפילו למשה לחדור מבעדו. כבר דרשנו לפני כמה שבועות שמשה הולך "אל הערפל שם האלוהים", וגם בהפטרה המקורית של פרשת פקודי, אומר שלמה המלך: "ה' אמר לשכון בערפל" (מלכים א', ז').
גישה לתת מודע דורשת עבודת פסיכולוגית עם הצל שלך, כפי שגילה מחדש יונג מאוחר יותר. עקרונות עבודת הצל קיימים באינספור מקומות בפרשנות המקרא, שימו לב לפירוש שמו של בצלאל כ"בצל אל" או לרעיון מאחורי "ה' צילך" והבריאה שלנו בצלם. באופן פרדוקסאלי, את המפתח לאלוהות שבך אתה מוצא דווקא בתוך הצל שלך, מתוך הבנת החולשות והמשיכות הייחודיות שלך אתה מבין גם את הטבע המקורי והייעוד של נשמתך. יש סיפור חסידי מפורסם על רבי אחד שרואה רבי אחר מגשש מתחת לפנס רחוב ושואל אותו מה הוא עושה. "איבדתי את המפתח", אומר המחפש. "ממש כאן איבדת אותו?", שואל עובר האורח. "לא" עונה המחפש. "אז למה אתה מחפש אותו כאן?", תוהה עובר האורח והמחפש עונה: "כי כאן יש אור". את המפתח לנפשנו איבדנו דווקא בחושך וכדי למצוא אותו לא יעזור אם נלך באופן ריקני לכל מקום שמבטיח לנו את האור. אנו נקראים לחדור מבעד למסך הערפל של אוהל מועד בליווי הבוטח של נר נשמתנו.
בסוף פרשת "ויקהל" ישנה תוספת מעניינת נוספת שנבנתה במשכן ולא הייתה בהוראות התיאורטיות: כיור נחושת שנבנה מ"המראות הצובאות אשר צבאו פתח אוהל מועד". המראה יכולה לסמל אור, פנס, שבעזרתו אנו מאירים בחשיכה וכל דבר שאנו הופכים מודעים אליו משנה את התודעה שלנו. יתר על כן, המראות מרמזות על עקרון המראה כפתח ללא מודע: לעתים מה שאיננו מודעים אליו בעצמנו משתקף אלינו בבירור דרך אדם אחר ועוזר לנו להיכנס ללא מודע שלנו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המדיטציה היהודית היא לפשפש במעשיך
|
|
|
|
|
|
|
בתיאור הבניה מופיעות לסירוגין המילים "עבודה ו"מלאכה" ואני תוהה מה ההבדל ביניהן. עבודה זה מלשון עבד, זה דבר שקשור במאמץ, בזיעת אפיך, היא יכולה להתגלגל לעבודה זרה ולשעבוד למשהו שמתווך בינינו לבין האושר שלנו והאלוהות שבנו. במלאכה יש את אותיות "ה' מילאך" כפי שבפרשה זו הוא ממלא את בצלאל ובוני המשכן בחכמה ותבונה ודעת, ברוח ה'. רבי מרדכי לניר מאישביץ בספרו "מיי השילוח" מפנה את תשומת ליבנו לניקוד הפסוק "ששת ימים תעשה מלאכה" בפרשה זו, ואומר שזה תיעשה ולא תעשה, פשוט תיעשה מאליה. כלומר שגם בימי חול רצון האל הוא שמנחה את יציר כפיך, אנו עושים רק את הגימור של המעשה. אנו רגילים להשיג דברים במאמץ ולזלזל במה שמושג בקלות אך אם אנו מכווננים דרך ליבנו לרצון האותנטי שלנו, רצון האל, דברים יתגשמו לנו מאליהם ואחר כך נקרא לזה נס, אבל נס זה אמור להיות שגרה של אדם שמצוי על דרכו.
אם נקשר זאת לכל הרעיונות שפיתחנו קודם, מתקבל כאן תהליך מעניין: האלוהות מתחברת ומדברת אלינו דרך המחשבות שבלבנו אם כי יש כל מיני סוגים של מחשבות ויש להפעיל את חוכמת הלב על מנת לזהות את אלו שיניבו מלאכת מחשבת. האלוהות מפיחה רוח בכל רעיון יצירתי שהצלחנו לממש וכל אחד מאיתנו נותן ביטוי ייחודי לאלוהות באמצעות הייחוד שבו וביצירה הגשמית שלו בעולם. להקשיב לאל זה להקשיב לעצמי האותנטי שלנו. אם אנחנו לא מוצאים אותו, זה יהיה רעיון טוב לחפש את המפתח דווקא במקומות החשוכים של הנפש שלנו ולא לברוח לחוויות של אור ואהבה שירפדו אותנו. הרוחניות, באופן פרדוקסלי, היא העבודה הגשמית והיומיומית ביותר שלנו לבירור עצמי ויצירה בעולם, אין צורך לפרוש לריטריט של מדיטציה, המדיטציה היהודית היא לפשפש במעשיך ולעשותם במודעות מלאה ומכוונה עליונה. ראשיתו של כל מעשה שלנו במחשבה המוזנת על ידי האלוהות ואין אף פעולה שלנו שהיא מחוץ לקדושה.
על הכול להיעשות בתשומת לב ושימו לב ליופי של הביטוי הזה - להיות מודע פירושו לשים את הלב שלך בדבר, לכוון אותו לשם. זוהי מלאכת המשכן האמיתית, מלאכת ההתפתחות האישית. וכמו שאמרנו בפרשת "כי תשא" על רעיון הנשיאה: אפשר שתהיה זו עבודה קשה שתהיה למשא עלינו ואפשר שתהיה זו מלאכה של צמיחה מהנה ומספקת בהכוונה אלוהית, שתישא את ראשנו מעלה. הכול תלוי בגישה שלנו למה שמתרחש עלינו, כי אין מנוחה מההתפתחות ואין רגע שהוא דל. יש רק רגעים שבהם אנו לא שמים לב, לא נכנסים לאוהל מועד ואז אנו מועדים.
שבת שלום.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | 70 פנים לתורה וזה הפן שלי. כרמל וייסמן עוסקת בהתפתחות אישית בעזרת כלי החוכמה היהודית ותלמידה בתוכנית ההסמכה ההוליסטית-אינטגרלית לרבנות של 'בית חדש' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
