 |
 |
|
|
|
|
|
|
| אי אפשר שכולם יהיו עשירים ושווים. צריך שיהיו נשמות שיאפשרו לנו ולהרפות ממה שיש לנו ולתת. פרשת ראה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בפרשת "ראה"
(לקריאה) משה מזכיר לעם בפעם המי יודע כמה שיש להם שתי אפשרויות: ללכת בדרך האלוהים ולחיות חיי ברכה, או לסטות מהדרך, לתעות אחר כוחות חלקיים בהשראת עמים שכנים ולספוג קללה. האנרגיה האלוהית אחת ואחידה היא, מדגיש פירוש "כלי יקר", ואם היא נחווית כברכה או קללה זה תלוי במקבל, במעשיו, בדפוסיו, בפילטרים דרכם הוא חווה את חייו. והאלוהות הזהירה עוד בפרשות קודמות שלא להתפתות לקבע כל מני פילטרים כאלה.
זוהי הפרשה שנולדתי בה ותמיד היה קשה לי לקבל את זה שאין בה שום סיפור מיוחד או דבר תורה חדש ומעניין, אלא חזרתיות על המצוות עם כמה דגשים של משה ופירוט הנחיות הכשרות. אך דברי תורה נועדו להישנות שוב ושוב, בכל פעם שמים לב לעוד משהו, נוספת עוד שכבת עומק להבנה. האגדה אומרת שאחרי 101 פעמים שבהם חזרת על אותו דבר תורה, רק אז הוא הופך לחלק ממך, ההבנה נעשית ברמת הגוף. הגוף שלנו יותר איטי וגשמי מהרוח והמחשבה הקלילה, בגלל זה יש המון דברים שאנחנו מבינים בשכל אבל לא מצליחים ליישם בגוף. שינון הוא המפתח לשינוי, מציעה התורה. וכל ספר דברים הוא שינון כזה.
מצד שני, שינון כמו תוכי של דבר שאינך מחובר אליו, שאין לך סקרנות ושאלות חדשות לגביו, אינו מבקיע את חומת הלב ואינו מתיישב בו. עלינו לחזור לדברי התורה הללו ולא לחזור עליהם, לחקור אותם, לשים לב לדברים חדשים. או כמו שכתוב בפרשה בהקשר אחר "ודרשת וחקרת ושאלת היטב". שאלה, אפילו הכי טיפשית היא פתח לידע חדש. אם יש משהו שאין לי לגביו שאלות אני ממהרת לבדוק איפה אני תקועה בו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אתה מה שאתה אוכל
|
|
|
 |
|
|
|
רבים מנסים לתהות על טעמן של הוראות הכשרות היהודיות. יש המפרשים זאת כהוראות בריאות קדומות, יש האומרים שניסינו להיות הומאניים לחיות ויש המאמינים שאלו המאכלים המתאימים לגנטיקה היהודית, לתדר שיש לעם הזה. יש הלוקחים את התורה בצורה המילולית ביותר, וכדי לוודא שאף גדי לא יבושל בטעות בחלב אימו, פשוט לא אוכלים בשר וחלב וזהו. בפרשנות החסידית נתקלתי בכמה תפיסות שרומזות כי הכשרות היא מערכת תרגול שרירותית, כמו שאדם מחליט להיות צמחוני או טבעוני, על מנת לעזור לשמר את שליטת הרוח בחומר בתוך הגוף. התורה מכירה בכך שישנן מדרגות שונות לתזונה. האדם היה צמחוני כל העת ורק מאוחר יותר הותר לו לאכול בשר, כאשר כבר הייתה לו תורה ולא היה חשש שהחומריות שבו תגבר עליו.
רבי מרדכי יוסף לניר מאישביץ בספרו "מי השילוח" מפרש בפרשה כי אפשר לאכול בשר רק אחרי שה' "מרחיב את גבולך", כלומר את דעתך ואת האפשרויות הרוחניות שלך. הוא הולך עם החשיבה של "אתה זה מה שאתה אוכל" ומציין שלכל חיה יש מידה מסוימת שהיא מחזקת אצל האדם. המאכלים הכשרים עובדים בעיקר על בטחון, אמונה ויישוב הדעת-איזון. בעוד בשרים כמו גמל, ארנבת ושפן מייצגים פזרנות, עצלנות וחוצפה. החזיר הוא הגרוע מכל כי הוא נראה מיושב דעת אבל הוא בעצם חסר כל אמונה (בעצמו?). לרבי מאישביץ פרשנות יפיפייה לסיבה שמאכלים אלו הם תועבה. תועבה אותיות תועה בה. הוא מודה בכך שהאלוהות בראה כל דבר שיש לו קיום ובכל דבר יש ניצוץ אלוהי אבל יש דברים שאיננו יכולים לברר אותם ונשקע בקליפות שלהם ונאבד בהם. יש דברים שיותר קשה לגלות בהם את הטוהר בטרם הם ישאבו אותנו וזה תלוי ברמה הרוחנית שהשגנו. לכן דברים מסוימים אסורים לנו כדי שלא יורידו אותנו מהדרך שלנו, כדי שלא נתעה ונאבד בהם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אחיזה ושמיטה
|
|
|
|
|
|
|
אחד הדברים שמשה מתעכב עליהם הוא סוגיית המרחב, המקום. לא זובחים בכל מקום ולא אוכלים בכל מקום אלא במקום אשר יבחר ה'. כשמשמידים במות אלילים המצווה היא לאבד את המקומות האלה. יש כאן הכרה באנרגיה של מקום ובכך שלא כל מרחב שאנו יוצרים ומקדשים מוחזק ומאושר על ידי האלוהות. פירוש "כלי יקר" מסביר שלא האלילים הם שהופכים את המקום למכובד אלא שהמקום מכבד אותם ולכן יש לבטל את קדושת המקום שבגללו כל זה קורה, לאבדו, לוותר עליו. לראיה הוא מביא את העובדה שהאלוהות לא ממהרת להיתקע על מקומות ספציפיים ואפילו לאברהם אלוהים אמר ל"מקום שאראה לך".
נוכחות האל אינה תלויה במקום ואפשר בעזרת אישורו והנכחתו לקדש כל מקום באמצעות גידור אנרגטי כלשהו (כמו מצוות?). זה ההבדל בין כוח שבורא, משנה ויוצר אנרגיה של מקומות לבין כוח שכבר מצוי שם וניזון ממה שאפשר ליצור במסגרת החוקים הקיימים. זה הבדל מעניין בין אל לאליל, כוח של בריאה לעומת הוצאה לפועל של כוח קיים. זה גורם לי לחשוב על ארצנו הפיזית כמקום כזה שהתקבענו עליו ואנו נתונים במאבק מתמיד עליו בגלל שאמונות נוספות מנסות לינוק מקדושת המקום. האם אנחנו יכולים ליצור לנו ארץ מובטחת בעזרת הכלים שלנו, בכל מקום? שאלה מהפכנית. אני מניחה שכשאשר אדם מאבד את תחושת הנוכחות האלוהית העוטפת אותו ומצויה בתוכו, הוא הופך תלוי מאד במקום ופוחד שלא יוכל ליצור במקום אחר.
חוקי השמיטה שמוזכרים מיד אחר כך ממשיכים לי את קו המחשבה הזה. אנו מתקבעים: זורעים, קוצרים, יוצרים ומתרגלים לשגרת עולמנו; ולאחר מחזור של 7 שנים, אנו שומטים את הכול. מרפים. קשה מאד לוותר על דברים שהתרגלנו אליהם, לפתוח שוב את היד ולתת להם להשמט. אבל זוהי דרכו של עולם, אחרת נקלע למחשבה ממנה הוזהרנו בפרשה שעברה, לא לשכוח ששום דבר לא הגיע לנו בכוחנו ועוצם ידינו. הדברים זורמים ביקום, אנו מקבלים ונותנים, אוחזים ושומטים, מכווצים ומרפים. שימו לב לדרך בה עובדים השרירים הגוף שלנו. כל תנועה בגוף או במציאות או במחשבה היא של אחיזה או הרפיה על מופעיהם הרבים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
להיות בשמחה
|
|
|
|
|
|
|
פעמיים מוזכר בפרשה להיות בשמחה. שימו לב איך מרגישה שמחה כמו התרחבות, הרפיה ופתיחה ואיך מרגיש עצב, כיווץ, אחיזה בכאב כלשהו. הדרך להשיג משהו שאנו כל כך רוצים היא לפעמים להרפות ממנו. זהו בעיני רעיון השמיטה. ולא צריך לחכות 7 שנים כדי לתרגל אותו, בטקסטים היהודיים יום ושנה מתחלפים לפעמים ויש לנו פתח לתרגול כזה גם כל 7 ימים, להפוך את היום השביעי להרפיה מכל מה שאנו דבקים בו במהלך השבוע. פשוט בתור תרגול. ואולי פעולת החזרתיות שפתחנו בה, היא פעולת הרמת המשקולות של שריר החיים. היא התרגול.
כדי לשמור על הזרימה המחזורית הזו ועל הפעולה התקינה של שריר החיים, נבראנו כיצורים שמקיימים מחזורים של נתינה וקבלה, אומר פירוש "כלי יקר". ואולי בגלל זה לא יחדל אביון מהארץ, כמובטח בפרשה, כי אי אפשר שכולם יהיו עשירים ושווים וספונים בעולמם, הקשר של נתינה וקבלה חייב להמשך דרך זה שיהיו נשמות שיבחרו להיות במצב שיקרא לנו לחוות נתינה ולהרפות משלנו למענם. כל מה שמבקשים מאיתנו לתת במצוות הקשורות לשמיטה בא בכפולות, ו"כלי יקר" אומר שזה מפני שנתינה גוררת נתינה ואנחנו יצורים שלפעמים קצת שואבים יותר מאשר נותנים אז צריך לאזן אותנו. בנתינה יש את תנועת פתיחת היד והרפיה מהדבר שאחזנו בו. בקבלה יש כיווץ ואחיזה. מי ייתן ונדע את החכמה והתזמון של מתי להרפות ובמה בדיוק להיאחז.
שבת שלום.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | 70 פנים לתורה וזה הפן שלי. כרמל וייסמן עוסקת בהתפתחות אישית בעזרת כלי החוכמה היהודית. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
