 |
 |
|
|
|
|
|
|
| יעל פז-מלמד חושבת
שאהוד מנור הוא אייקון
דווקא כי כתב על ישראל
שלא יודעת מהו אייקון
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אילו מישהו היה מספר לאהוד מנור בחייו, שכאשר ימות ייפתחו כל מהדורות החדשות ברדיו ובטלוויזיה במשך יום שלם בידיעות על מועד לווייתו, הוא היה עוטה את החיוך המבויש משהו שלו, ומסביר שאין צורך להיסחף.
כן, הוא פופולרי, הוא חתן פרס ישראל, אבל לא להגזים. כך גם אילו מישהו היה מספר לעפרה, אשתו-אהובתו זה ארבעים שנה, שבבוא יומו של אהוד להיאסף אל הוריו ושני אחיו, באדמת בנימינה, תעצור מדינה שלמה את שגרת חייה לכמה דקות, ותתכנס בעצב גדול ובתדהמה סביב אישיותו ושיריו של אהוב נעוריה,
שנשאר תמיד האיש של חייה. וגם ילדיו ונכדיו וכל חבריו הרבים היו מתקשים להאמין שכמעט בכל גן ילדים בארץ, ובכל כיתה בבית הספר דיברו עליו, ובעיקר על יצירותיו.
אהוד מנור היה אייקון, דווקא משום שכל כתיבתו היא על ישראל מהימים שבהם איש לא ידע בכלל מהו אייקון. אותה ישראל היפה, שרבים כל-כך מתגעגעים אליה. זו שבה נכנסים בערב כי יש ריבה מתות שדה, לא שולחים קודם אס-אם-אס ששואל אם אפשר לבוא, ולא מקבלים אי-מייל על-כך שהריבה מוכנה, ודאי שלא אוטמים דלתות מתוחכמות של רב-בריח.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
כששרקו, כולם הגיעו
|
|
|
 |
|
|
|
לזה אנחנו מתגעגעים, מי שמתגעגע, יותר מכל. אל העולם של לפני הרינגטונים והטלפונים הסלולריים שגם מצלמים, בעיקר דברים שאיש אינו זקוק שיצלמו אותם.
ישראל היפה היא בעיקר ישראל הסולידרית, החמה, מכניסת האורחים. ישראל שבה הקשר בין האנשים לא עבר קודם מסננות של טכנולוגיה מתקדמת. כשרצו לקרוא לחברים, או לבני משפחה, שרקו את השריקה הידועה לכל, וכולם הגיעו. לא צריך היה לעבור דרך שומרי סף, שיושבים ליד טלוויזיה במעגל סגור, ומוודאים קודם שהחברים הטובים, אלו שאנחנו מהלכים לצידם כבר עשרים שנה, מוכנים לקבל את פנינו.
ילדים דיברו פנים אל פנים, ולא דרך האיי-סי-קיו. הורים קראו לילדיהם לעלות הביתה בצעקות מהמרפסת, ולא באמצעות טלפונים סלולריים. זו ילדותנו הראשונה. זו ישראל, שחלק מאיתנו אינו יכול להשלים עם אובדנה. זו ישראל, ואלו היחסים בין אנשים, שאהוד מנור היטיב כל כך לתאר בשיריו ובפזמוניו.
ויותר מכך. ישראל היפה היא ישראל של קונצנזוס. של מטרות משותפות, גם כאשר השקפות העולם שונות ומנוגדות לחלוטין. הרי המחנות הפוליטיים הקיימים היום, היו קיימים גם בימי ראשית המדינה, ואפילו ביתר שאת ועוצמה. אבל מעל הכל ריחפה מטרה משותפת. יותר נכון, אהבה משותפת. אהבת הארץ, והרצון לתת לה כל שאפשר לתת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שותפים לכאב ולשמחה
|
|
|
|
|
|
|
אותה אהבה גדולה, שהמעיין ממנו היא נובעת הוא הידיעה שאין לנו ארץ אחרת, גם אם אדמתנו בוערת. ואת הסלוגן הזה המציא אהוד מנור, והוא שמייצג יותר מכל את שיריו ואת כוחו הגדול לאחד סביבו עם שלם. כשאהוד כתב את "אחי הצעיר יהודה", או את השיר על אותו בן יפה שנולד על כתף הכרמל, ידעו כולם שיהודה נפל במלחמה צודקת על הגנת הארץ הזו.
הכאב היה משותף, השמחות היו משותפות, גם אם באסיפות בחירות היו הרמקולים בכיכרות זועקים נאומים, שהיום היינו קוראים להם הסתה. הם לא נקראו כך אז, כיוון שאיש לא חשב, באף צד של המפה, על פולסא דנורא ועל רצח של ראש ממשלה. רבנים לא הכתיבו סרבנות, נואמים לא קראו ליריביהם הפוליטיים בוגדים. הקונצנזוס היה ברור: הארץ הזו, יהודית ודמוקרטית, חשובה הרבה יותר מכל אחד ואחד מאזרחיה.
אם תרצו, זהו כוחם הגדול של המתנחלים באשר הם. הקהילתיות. הקשר הגדול, החזק והבלתי אמצעי בין האנשים. שם, בהתנחלויות ובהאחזויות הבלתי חוקיות עדיין נכנסים איש לבית שכנו גם בלי להודיע על כך שבוע מראש. לכן הם רוצים לעבור כדבוקה אחת אחרי ההתנתקות. לכן הם מצליחים לגייס את כל הגדודים שלהם, כדי לצרוח מעל הבמות ששרון בוגד.
ולכן, כה גדול העצב. כי זה מה שנשאר היום מאותה ישראל יפה, שאהוד מנור, בכישרון נדיר, ידע לצבוע עבור כולנו. ועכשיו, כשנעמי שמר איננה, ואהוד מנור גם הוא איננו, אנה אנחנו באים?
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | עיתונאית ועורכת במעריב. כותבת מאמרים פוליטיים במוסף הפובליציסטי של מעריב וכן כתבות אישיות בנושא פנאי ואוכל. מתמקדת בעיקר בהעלאת השקפת העולם של השמאל ,במאבק נגד הכיבוש ובעד הסכם שלום או התנתקות חד צדדית ופינוי התנחלויות. כיום עורכת במעריב את "בכיף" ,מוסף בענייני טיולים, תיירות, אוכל ופנאי. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
