 |
/images/archive/gallery/106/110.jpg קובי אריאלי
צילום: נועם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| הסצנה התל-אביבית הפסבדו-דתית, זו של ההקראות והשולחנות המסתובבים, של ה"קריאות החדשות", ה "תיקונים" והנרטיבים, שלא לומר סצנת השוליים הרפורמית והקונסרבטיבית, היא גבבה טהורה במובן התלמודי של המילה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פעם אחת בשנה, בחג השבועות, נעטף איש תל-אביב החילוני בחלק הנסתר של אישיותו המחוספסת והופך לנסיך שוקולד ענוג ורומנטי המתנה אהבת עלומים עם יהדותו. בחג השבועות האחרון נפל דבר בישראל. מתכוני הגבינה ופשטידות הרוקפור פינו מקום רחב להיצע עצום בתחום הרוחניות היהודית ומה שעוד יותר מפתיע, גם לביקוש עצום לא פחות. בראש הגדוד - "בית דניאל", המרכז הרפורמי בצפון תל-אביב שקיים סדר ליל שבועות בדרכו שלו ו"עלמא", המרכז ליהדות אלטרנטיבית במרכז תל-אביב, שהציע "תיקון" עתיר מפגשים, הרצאות ודיונים.
לגבי המתרחש בבית דניאל הנני חסר מושג. מעודי לא הייתי בו וכנראה גם לעולם לא אהיה. לעניין עלמא, הדבר קל הרבה יותר: מזה חודש בערך שאיני יכול לשבת בחברת אנשי העיר הגדולה מבלי לשמוע איזו מילה על הצפוי בליל הגדול והנורא הזה בעלמא. היי עלמא, את באה לעלמא? מתי בעלמא? טוב. נתראה בעלמא. מה את לובשת? איפה זה עלמא? לא תהיה בעלמא. אה? חבל. שנה שעברה הייתי בסיני. השנה אני בעלמא. כולם הולכים לעלמא, עלמא עלמא ורק אותי השאירו לבד עם הגבאי הזקן של בית הכנסת.
יש משהו פשטני בכך שהביקורת להלן מכוונת כלפי שני המוסדות באותה מידה. אחרי הכל מדובר בשני דברים שונים להפליא. בעוד בית דניאל הוא שלוחה רפורמית רשמית ופורמלית, עלמא הוא המצאה תל אביבית שווה ובלתי מזיקה; בעוד את הראשון אני מתעב בכל לבי, את השני אני מחבב ואף מיודד עם חלק מאנשיו; ובכל זאת, מיצי הקיבה הרעים שעוררו בי דברי ימי ליל שבועות התל אביבי, היו זהים בתרכובתם לגבי שני המוסדות.
למה מיצים רעים? משום שיש קו משותף לשני לילות
השבועות הללו, בצפון ובמרכז, שהופך אותם לטעמי למעוררי קריזה: חוסר האותנטיות. הזיוף הקליל. משחק ה"כאילו". הטרנדיות השקופה. האופנתיות הנערית והבלתי מחייבת.
שניהם, גם בית דניאל וגם עלמא, מדברים על חוויה יהודית. זה אולי לא נאמר בפירוש, אולם ניחוח מתקתק של אלטרנטיבה ממלא את האוויר כל אימת שפרוספקט מעוצב של עלמא נפתח בפינת בית קפה. אלטרנטיבה יהודית. איני מוצא ברירה בנפשי זולת אחיזה באמנות אבותיי הוותיקה והיא לעטות רוח קנאות בוטה ומתנשאת כמו שרק חרדי שלמד בישיבה יודע לעטות על עצמו ולקבוע כי הסצנה התל-אביבית הפסבדו-דתית, זו של ההקראות והשולחנות המסתובבים, של ה"קריאות החדשות" , ה"תיקונים" והנרטיבים, שלא לומר סצנת השוליים הרפורמית והקונסרבטיבית, הן גבבה טהורה במובן התלמודי של המילה. הן אולי תרבות ישראלית, הן ללא ספק סוג של אמנות אבל יהדות? בחיים לא. ושלא ירמו אתכם.
לא יעזור כלום לאף אחד. עבור היהודי במדינת היהודים, שבה רוב מכריע של החנויות אינן מוכרות חמץ בפסח, חוויה יהודית היא עניין אלמנטרי של התחברות אל העצמי האישי, המשפחתי והעממי. חוויה יהודית לישראלי היהודי היא כמו מרקם של געפילטע פיש לאשכנזי וריח של חילבה לתימני. נכון שלא כולם חווים בקביעות את החוויה הזו ברמה סבירה ונכון שיש כאלה שאולי לא חוו אותה מעולם; כך או כך, בחוויה הדתית היהודית ולו החד פעמית יש משום התחברות פנימית אל הגנום הקולקטיבי שזקיק ממנו שוכן בלב כל ישראלי יהודי. איזה היגיון יש, איפוא, כשכבר כן מנסים לחוות אותה - לעשות את זה ב"שפה" ובמסגרת כל כך זרות, כל כך מנוכרות?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
יש רק יהדות אחת אותנטית
|
|
|
 |
|
|
|
יש דיסוננס מביך באופן שבו הצליחה הסצנה הזו לחדור למרקם החיים התרבותי ולהתיישב על הנישה הפנויה של הכמיהה לתרבות יהודית-דתית. רב-תרבותיות היא דבר יאה ליחיד כמו לחברה. מצד שני, כשהיא באה בתמהיל לא הגיוני היא לא רב-תרבותיות, אלא משחק פוזה סר טעם. אתה יכול לקיים חיי משפחה בקצב ובריתמוס מרוקאי ובו בזמן לשחור אמנות באנינות אירופית; מותר לך לצאת במחול ים תיכוני על שולחן בשירה בציבור, ובו בזמן לנהל את חייך הכלכליים בסגפנות קומוניסטית. מה שאתה בשום אופן לא יכול זה לחיות את מכלול חייך הקולטוריים והספיריטואליים כמו מילואימניק לוונטיני צרוב מנגלים ובו בזמן לחוות את חוויותיך הדתיות באופן המאוד מסוים שבו חווה אותן פוץ כפול סנטר בקהילה הרפורמית של בוקה רטון, מיאמי, פלורידה. זה לא אמיתי, זה לא עובד וזה לא אנחנו.
בואו לא נבלף. כפלטפורמה לדיאלקטיקה תרבותית, מגילת רות, עם כל איכויותיה הסיפוריות, היא לא יותר מטקסט בסדר. מה שהופך אותה לאור גדול, נצחי ומקסים זו המשמעות המכוננת שהיהדות השורשית יוצקת לתוכה.
אינטלקטואלים חרדים בדור שלפניי נתנו נפשם על הפולמוס סביב האקדמיזציה של התנ"ך והתלמוד. אני גדלתי כמובן בסביבה תרבותית ששללה אותה מכל וכל. אבל זה בכלל לא העניין: לך תספר לאבא שלי ש-5,000 אנשים אינטליגנטים בתל-אביב הלכו בליל שבועות לשמוע את עינת פישביין ואילנה המרמן משוחחות על סחר בנשים, ושוכנעו שהם עכשיו בתיקון ליל שבועות. הוא לא יבין על מה אתה מדבר.
יש רק יהדות אחת אותנטית, שגם מתיישבת עם הגנטיקה הישראלית הקולקטיבית, עם השפה, עם קצב החיים ועם האמת. היא אמנם בבני-ברק ובירושלים, באפרת ובהר ברכה, בקרית-ספר ובנתיבות, מה לעשות. היא גם קצת מעצבנת ולצערי גם לא תמיד מסבירת פנים, אבל כל מי שרוצה יודע את הדרך. אני יודע שזה נשמע נורא, אבל מי שרוצה תרבות, פאן, בחורות וסימפטיה שילך לעלמא. מי שרוצה יהדות - שיבוא לעשות אצלנו שבת.
אז למה היה מפוצץ בעלמא בליל שבועות? כי כולם הולכים לעלמא, עלמא עלמא וכולם הולכים ליוגה, יוגה יוגה, וכולן עברו לגזרה נמוכה וחזרו עכשיו לגזרה גבוהה וכולם ברטרו, וכולם בקבלה, וכולם מתעניינים, וכולם נורא רוחניים. ביי. אני הולך להקיא.
kpbya@maariv.co.il
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | בן 32, בוגר ישיבת חברון בירושלים. כותב ב"מעריב" ומגיש בחדשות 10, בעל טור בעיתון החרדי "בקהילה" | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
