 |
אהלן חברים,
הפעם, המדור מיועד בעיקר לחלק הזה של החברים שמורח לק על הבהונות שלו. מה לעשות, יוסקה, מן אללה שיצא לי כזה... תציץ , איש יקר, תציץ,
אני ממש מזמינה אותך להציץ. אין לך מושג איזה פור אתה הולך להשיג אצל אשתתך, אם תקרא את הדברים, תפנים, וממש תביא לה אותם במתנה...!
וזה הולך ככה:
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מה עושים עם טון לימונים מהעץ הפרטי?
|
|
|
 |
|
|
|
עושים ממנו סירופ לימון, להכנת הלימונדה הכי טובה בעולם, כמובן. את המתכון הפשוט והנפלא הזה קיבלתי מיסמין, שאגב, היא זאת שהמציאה את קישוט הציפורניים הזה שקוראים לו "נמר לבן". ( נו, גברת זליבנסקי, זה שלושת הפסים הדקיקים הלבנים האלכסוניים, שמצוירים על כל קצה-ציפורן-חופשי, מימין ומשמאל שלה, רק עד איפה שהיא מתחברת לאצבע. מין פרנץ' כזה בצורת אשוח על רקע ורדרד, שאופטית מאוד מאריך את הציפורניים. מה, סתם? סתם הייתי מראה עצמים וטורחת להחזיק אותם עם האצבעות ישרות?!...)
יש ליסמין עץ לימונים, והכי שווה להכין את הסירופ הזה מלימונים צהובים. מכינים מראש הרבה בקבוקי פלסטיק שטופים, נקיים, מיובשים וריקים של מים מינרליים, תה, או משקאות קלים אחרים, אבל! אם הבקבוק לא יבש לחלוטין ויש בתוכו טיפת מים אחת, הסירופ הזה מתקלקל!
שימו לב, כי זה טיפ חשוב, והוא בא מניסיון.
ועכשיו זה שיא הפשטות:
על כל כוס מיץ לימון טבעי סחוט ומסונן, שמים כוס אחת (200 גרם) סוכר.
מבשלים בבחישה על אש הכי קטנטנה ונמוכה בעולם, רק עד שכל הסוכר נמס בתוך הלימון ולא יותר מזה.
מצננים, ממלאים בקבוקים (נקיים ויבשים, כאמור) ופוקקים היטב.
כעת, שופכים סירופ לימון לתוך כוס (שתיים-שלוש כפות סירופ ל-200 מיל' מים) ולתוך כוס מיץ הלימונדה הנפלאה הזו, בטעם הכי טרי בעולם, מכניסים שני גבעולי נענע טרייה.
רק בשלב הזה מכניסים את הנענע הטרייה לכוס, ולא שום סידור אחר. זה טעים שאפשר להשתגע!
ובכוונה נתתי כמויות פר כוס אחת מיץ לימון סחוט טרי, כי מה אני יודעת כמה כוסות כאלה יוצאות לכם מכל העץ...?
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
איור: דימיטרי קיליסקי
|
|
|
|
|
|
|
פינצטה גאונית ומראה מגדילה
|
|
|
|
|
|
|
יום אחד התארח אצלי בתוכנית "טייגר", מעצב הגבות המהולל, ש"עושה גבות" לכל הדוגמניות. "יא! ", ביקשתי ממנו בחדר האיפור לפני שהתחילו הצילומים, "תראה לי עם איזו פינצטה אתה עובד? ". אני משוגעת על פינצטות טובות. היתה לי אחת כזו פעם, והייתי מביאה אותה במתנה לכל החברות שלי, שהיו נופלות על צווארי, אבל כבר מזמן אין להשיג אותה בארץ. שיערתי שלכזה מאסטרו, בטח יש "כלי כלי". ואכן , צדקתי. הבחור עובד עם פינצטה מלכותית מנירוסטה שחברים מביאים לו מאירופה. ולא הנירוסטה שבעסק היא ה"גליק" שלה, (למרות שגם), אלא מבנה וליטוש מפגש הזרועות, שתופסות ומוציאות גם שערות שנמצאות עדיין מתחת לעור!
מהלב הטוב שלו (ובטוח גם מפרצוף הקוקר ספנייל שהיה לי באותו הרגע...), ישר הוא נתן לי את זו הרזרבית שלו, שיברך אותו האלוהים.
אגב, מתברר שאך ורק לפני הפעם הראשונה שמשתמשים בפינצטה הזו, מפסקים לה עם טיפה כוח את הזרועות למרחק של ארבעה ס"מ, ככה שכאשר מרפים מהן, נוצר מרחק של שני ס"מ ביניהן. מסתבר שיותר נוח ללחוץ את הזרועות ולתלוש בעזרתן את ה"קוצים", כשהן יותר מרוחקות, וככה מייצרים את זה.
טוב, לי אישית נהיה סידור, אבל מה לחברות?
אז אתם מתארים לעצמכם כמה שמחתי, כשמצאתי אחרי כמה חודשים בדיוק בדיוק את הפינצטה המשובחת הזו, שעשתה עלייה לארץ, אצל "בוקי סטייל" (פינסקר 11 תל אביב, טל' 03-6200233). רק בת יכולה להבין בת אחרת, מה זו פינצטה טובה, אבל ממש, בארסנל הפרטי. היא נמכרת ב-99 שקל , והיא אושר גדול!
וכדי שהאושר יהיה עוד יותר גדול, ניתן למצוא אצל בוקי גם את המראה הקטנה המגדילה פי שבעה. מראה קטנה, מדהימה, קומפקטית וניידת, בקוטר של 20 ס"מ, עם שלוש רגליות, שאותן מדביקים בוואקום (עם הרטבה קטנה במים) על מראת האמבטיה או על זכוכית החלון של החדר (בכלל, להדביק אותה על חלון החדר זה פטנט נפלא, כי אז האור שבא מבחוץ מכה על הפנים, שמוארות ככה באור יקרות ורואים כל נקבובית).
מדביקים אותה בלי קידוחים בקיר ובלי בטיח, אבל לא על חרסינה, כי למרות המראה החלק שלה, החרסינה היא מאוד נקבובית, והוואקום לא יחזיק מעמד. מצד שני, כשהיא דבוקה למשטח זכוכית חלק, היא דבוקה כל כך חזק, שכאשר רוצים להסיר אותה צריך להיזהר במשיכה, כדי לא לתלוש מהקיר את כל מראת האמבטיה.
לכל מי שלא רואה מקרוב ורוצה לתלוש לעצמו שערות מהגבות, מהשפם, מהסנטר, מהנחיריים, לכל מי שיש משקפיים שלא מאפשרות להתאפר, היא עולה 129 שקל, והיא מתנה נהדרת ששווה כל גרוש!
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סיפור מהחיים
|
|
|
|
|
|
|
דובון קטון ניגש לשולחן, מתיישב בכיסאו הזעיר, נועץ מבט בקערה שלפניו, והנה היא ריקה.
"מי אכל את הדייסה שלי?! ", הוא חורק.
אבא דוב מגיע לשולחן, מתיישב בכיסא הגדול, מסתכל בקערה הגדולה לפניו, והנה היא ריקה.
"מי אכל את הדייסה שלי?!", הוא שואג.
מציצה אמא דובה מהמטבח וצווחת: "נמאסתם עלי כבר, בחיי, כמה פעמים צריך לחזור על כל הסיפור הזה?!
אמא דובה קמה ראשונה מהמיטה, אמא דובה העירה את כולם,
אמא דובה הכינה את הקפה, אמא דובה סידרה את הכלים במדיח,
אמא דובה הורידה כביסה, אמא דובה שמה אוכל בקערה של החתול,
אמא דובה סידרה את הבית ויצאה החוצה לקור, להביא את העיתון,
אמא דובה ערכה את השולחן, אמא דובה הוציאה החוצה את הכלב הארור,
אמא דובה השליכה את האשפה, ועכשיו, כשסוף סוף הואלתם לגרור את אחוריכם ולזכות את אמא דובה בנוכחותכם, אז תקשיבו טוב, כי אני אגיד את זה רק עוד פעם אחת:
עוד לא הספקתי להכין את הדייסה המזוינת שלכם!".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ולפני פיזור אחת קטנה
|
|
|
|
|
|
|
שמעתי את זה מעמליה ארגמן-ברנע, ששמעה את זה מאודיה קורן, ששמעה את השיחה הכי ישראלית בעולם, במונית שבה היא נסעה, והיא התקיימה בטלפון הסלולרי בין הנהג וחברתו. להלן הדיאלוג:
היא: "מה קרה לא באת?". הוא: "לא באתי, מה קרה?!". | | | | | |
|
