 |
/images/archive/gallery/110/392.jpg מאיר שניצר
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| הדוקומנטציה של השבוע: מאיר שניצר על מופע נפנופי הידיים של חיים הכט ב"טיסה אחת בשבילנו" מול הדיוק ההיסטורי של "הוליווד והשואה" |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תת אלוף אמיר אשל, המטיס F-15 בחיל האוויר, הוביל לפני כשנה מבנה בן שלושה מטוסי קרב ישראלים למטס כבוד מעל אושוויץ – הצדעה לנרצחים בשואת יהדות אירופה. בסיטואציה חדה זו, מתומצת האתוס הציוני באופן המזוקק והמרוכז ביותר. מצד אחד, קורבנות השואה כבסיס מוסרי שעליו כוננו את מדינת ישראל; מהעבר האחר, הבנים הגאים של החזון הציוני, שדומה כי כיום איש לא יוכל עוד להכותם. מצד אחד, העדר יכולת התגובה של יהדות אירופה בשנות הארבעים הארורות; מהעבר האחר, צחצוח פומבי של כלי נשק והחצנת עוצמתה הצבאית של מדינת ישראל.
הסיטואציה מעל שמי אושוויץ קראה לשני פתרונות תקשורתיים מתקבלים על הדעת. אפשר היה להפיק ממנה שתי דקות הגונות עבור מהדורת חדשות לילית, ואם מישהו או מישהי היו רוצים להתאמץ מעט יותר, המטס הזה יכול היה בהחלט להניב אפילו כתבה בת שבע דקות, המיועדת למגזין ליל השבת.
אבל לא אדם כחיים הכט יילך בקטנות שכאלה. הכט, הסאנשיין פנסה של "שידורי קשת", החליט לנפח את האירוע האירובטי בניהול תא"ל אשל לכלל סרט תעודה רב יריעה – "טיסה אחת בשבילנו" (יום רביעי בערוץ 2), שדומה כי נחוש היה לפצח אחת ולתמיד את סוגיית "והעולם שתק", המהווה חלק בלתי נפרד של הצ'רטר המוסרי, שמדינת ישראל מציגה יום יום בפני כל מקטרגיה.
כן, העולם שתק וייתכן מאוד שחילות האוויר של ארצות הברית ובריטניה, יכולים היו לצאת בשנת 44' למשימת קרב מיוחדת – הפצצה מאוויר של מסילת הברזל, שעליה דהרו רכבות הבקר דחוסות ביהודים אל עבר הראמפה של אושוויץ, שם ניצב יוזף מנגלה וביצע את הסלקציות. אבל זה לא קרה.
סוד קיומם
של מחנות ההשמדה נודע כבר בראשית התהליך המתועש של חיסול היהודים וספרים רבים, ואף סרטי תעודה, דנו בהרחבה באופני גילוי הסוד הזה. את הכט כל זה לא מעניין ומול המצלמה הוא מנופף ידיים ומטיח האשמות, כאילו זה עתה הוא עלה על הסקופ הגדול של החיים – אמריקה ידעה!!
לא זו בלבד שכל מה שהכט הביא לצופי ערוץ 2 לפני מספר ימים היה מוכר כבר, הרי שלא היתה לכל המהומה הפיקטיבית שחולל שום סיבה של ממש. במקום לנבור במסמכים המוכרים על אודות אי הפצצת מחנות המוות, מוטב היה אילו הכט היה מתרכז בהכנת דיוקן טלוויזיוני של תא"ל אשל, שהוביל את המטס מעל אושוויץ. במקום לחשוף את מה שידוע, מוטב שסרט תעודה יתרכז בחשיפתו של מה שאינו מוכר עדיין. אלא שזה, כך נדמה, לא היה מוסיף להכט ולשולחיו שום נקודות מדרוג וגם שום נקודת זכות אצל חברי מועצת הרשות השנייה, שאמורים לפסוק בקרוב בסוגיית זיכיון ההפעלה של ערוץ 2.
לגופו של עניין, כדאי להוסיף שמופע נפנוף הידיים של הכט היה מגוחך במיוחד, לנוכח העובדה שעד כה לא נודעה ברבים דווקא תהילתו המקצועית כהיסטוריון. הכט ויתר על הגשה מוכרת ולגיטימית של סרטים דוקומנטריים – קריינות רקע, פרשנויות של מומחים לנושא – והעדיף לתפוס קצת אור זרקורים, לתפוס את מקומם של ההיסטוריונים ומול העדשה להוציא פסקי דין חמורים על הנשיא האמריקני רוזוולט ועל אנשי ממשלו וראשי צבאותיו.
לא שלעיתונאי אסור לעשות את זה. אך זוהי המטרה לשמה הוקמו בשעתו פינות העמדה האישיות של שלי יחימוביץ' או נחמיה שטרסלר, שנפוצו במשדרי ליל השבת. בשביל זה לא צריך להתחפש ליוצר של סרט תעודה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
חיים הכט
|
|
|
 |
|
 |
|
שתיקתם של הקולנוענים היהודים
|
|
|
 |
|
|
|
אילו חיים הכט היה עירני יותר, הוא אולי יכול היה ביום שני, יומיים לפני שידור סרטו שלו, לתפוס בערוץ "ארטה" הצרפתי את שידור הסרט "הוליווד והשואה", ולקבל שם מספר תשובות על קושיותיו הנוקבות, שהתמקדו בעיקר בסוג ההתנגדות האנטישמית ליהודים, שנפוצה בחוגי הממשל בוושינגטון בשנות ה- 30 וה- 40.
בסרטו "טיסה אחת בשבילנו", הכט עושה עצמו המום למראה הידיעה כי אהבת היהודים לא היתה בבחינת טרנד מוביל בגבעת הקפיטול הגזענית (כאילו ששחורים היו מקובלים בארצות הברית עד שנות ה-70). בסרט "הוליווד והשואה" מתחקים יוצריו אחר יסודות התעלומה הזו, כפי שהיא באה לידי ביטוי בסרטים ההוליוודים.
כידוע, הוליווד נשלטה על ידי בוסים, או מוגולים בעגה המקומית, יהודיים. למרות זאת, ידוע שהסרט האנטי היטלריאני הראשון – "הדיקטטור הגדול", הופק בידי צ'רלי צ'פלין לא לפני 1940. כלומר, שבע שנים לאחר תפיסת השלטון בברלין על ידי הנאצים ושנה לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה. איך זה שהמוגולים, נימולים כולם, לא גייסו את אולפניהם ללחום את מלחמת העשוקים והצודקים?
"הוליווד והשואה" מביא עדויות על מעורבות ממשל רוזוולט במניעת הפקתם של סרטים אנטי-נאציים בהוליווד. באחד המקרים, מספר הסרט, טס שגריר ארה"ב בלונדון, ג'וזף קנדי – שהיה לא רק אבי שבט הקנדים, אלא בעיקר פאשיסט חשוך – עד הוליווד, שם הוא כינס את שליטי העיר היהודיים והזהיר אותם מפני סכנתם של סרטים שייצאו בגלוי נגד היטלר.
הדברים הללו חזרו על עצמם גם בשלהי שנות ה- 40, לאחר תום המלחמה באירופה. לבוסים היהודיים לא היה נוח להפיק סרטים אנטי-גרמניים בתקופה שבה אמריקה הובילה את שיקום אירופה באמצעות תוכנית מרשל האנטי-סובייטית. הפקת סרטים בגנות היטלר, סברו בהוליווד, תתפרש חס וחלילה כתמיכה בסטלין והרי הימים אז ימי מלכותו של הסנטור הריאקציונרי ג'וזף מקארתי, הוגה המקארתיזם.
היסטוריון הקולנוע ניל גבלר (שחיבר את הספר "אימפריה משל עצמם" (תרגום עברי ראה אור בהוצאת "עם עובד"), מוליך את הדיון הדוקומנטרי ומצטרפים אליו אישים רציניים כמו סידני לומט (שעשה את "המשכונאי") או ג'ורג' סטיבנס הבן (שאביו ביים את "יומנה של אנה פרנק"), וגם אישים פחות רציניים כסטיבן שפילברג (אבי "רשימת שינדלר" וממסחר השואה).
אילו הכט היה רואה את הקטע בסרט הדן ב"יום הדין בנירנברג", הוא היה מפסיק לנופף ידיים בהתרגשות ובתדהמה לנוכח המחדלים של אמריקה בעת המלחמה. כידוע, "יום הדין בנירנברג" של הבמאי סטנלי קרמר (עם ספנסר טרייסי, ברט לנקסטר, מרלין דיטריך וג'ודי גרלנד) היה אחת מהצלחות העונה של 1961 ואף זיכה את השחקן מכסימיליאן של בפרס האוסקר. הסרט הזה התבסס על מחזה טלוויזיה, ששודר שנתיים קודם לכן ברשת ABC.
המיוחד בשידור הטלוויזיוני הזה, היה נעוץ בעובדה שנותנת החסות המסחרית שלו היתה חברה לייצור תנורי גז. כדי לא להרגיז יתר-על-המידה את המפרסם, שוכתבו מחדש העדויות השונות המשולבות במחזה, כך שבכל מקום שבו דובר על השמדת יהודים בגז נאמר: השמדה באמצעים מיוחדים. באמריקה, כזכור לכל, לא נהוג להסתכסך עם אנשי הביזנס. וקביעה זו אמורה היה לספק תשובה גם לזעקתו של הכט – למה הם שתקו?
|
|
|
|
|
|
|  | | "רשימת שינדלר" | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | מבקר סרטים ("כל העיר", "העיר", "הארץ", "קול ישראל", "מעריב") ועורך ("העיר", "מוסף הארץ"). שימש במשך שמונה שנים כמבקר הטלוויזיה של "מעריב". ספרו "הקולנוע הישראלי" הוא הלקסיקון המקיף ביותר על סרטים ישראליים | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
