 |
/images/archive/gallery/106/103.jpg רוביק רוזנטל
צילום: נועם וינד  |
|
|
| הזירה הלשונית: צא מהשק"ש, ראש נצנץ |
|
|
|
| פתגם עתיק אומר כי החייל נולד עייף וחי כדי לנוח. על הסלנג הצבאי שהתפתח סביב דמותו של החייל הלא מסתגל, על נגזרותיו (חלק ב') |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על פי הסלנג הצבאי החדש אמור מצבו של צה"ל לעורר דאגה בקרב הגורמים הממונים, בעיקר בכל הקשור לטיפוסי חיילים. על כל כינוי המודבק לחייל מצטיין ומסור, אפשר למצוא שישה-שבעה כינויים לבטלנים, לעייפים, להלומים ולטיפשים. החייל הישראלי, ויש אומרים
אותו חייל בכל מקום עלי אדמות, מעדיף לישון כל הלילה, ואם אפשר, גם כל היום, ושינה בשבת אינה רק תענוג אלא פקודה.
הבטלן הצבאי אינו בדיוק אדם המתחמק מעבודה, אלא מי שמתחמק מאחריות ויוזמה. בקבוצה הזו מוביל בשנים האחרונות הפועל ח-פ-ש על נטיותיו. הוא נולד מראשי תיבות תקניים: חייל פשוט, וממנו למשל, מלא ספר פלוגת דן (ראה מדור קודם) בחפשנים, חיילים חסרי יוזמה, וחפשנות, ועל אחד נאמר שם דווקא כי הוא "אף פעם לא מתחפש, תמיד עוזר ומרים את המחלקה." אחריו מדדה הפועל לנצנץ, שהתפתח מראש נצנץ. נצנץ הוא מכשיר איתות וגם שם לפיסות קישוט זעירות, נצנצים, ואלה הפכו סמל לזעירות הראש החיילי. על חייל אחד נאמר בספר פלוגת דן ש"אם תחברו קו בין כל הנמשים שיש לו בפנים תצא לכם המילה נצנצן."
ברנש אחר הגיע לפלוגת דן "שבוז ואדיש לחיים אחרי שמונה חודשי עציצות בש"ג." העציץ היה תמיד סמל לחוסר פעולה, וממנו כבר נולד הפועל התעצץ. לא נפקד מקומה של המילה רבת התפוצה זולַה, הנפוצה גם בעולם הסמים והפלילים במשמעות מחבוא. בצבא היא מחבוא מאולתר לחייל העייף, אשר מפעם לפעם "תופס זולה." יש סברה שמקור המילה ערבי, גלגול של "זוואל," אפס מעשה, חידלון. בצבא זכתה המילה למדרש ראשי תיבות בגרסת זולא: "זיונים ולא אימונים." אלדד מביא ביטויים נפוצים פחות: בושניק, ממילת הסלנג האנגלית ,"Bosh" שטויות; וכן המזגניסט חובב המשרדים, הסטרילי והפטורניק, הוא הבטלן הקומבינטור עתיר הפטורים. ומה עושים כשעול האימונים והצעירות (ר' מדור קודם) אינו מוטל על הכתפיים? סעפ"ש, ראשי תיבות, סידורים עניינים פה שם, ובקיצור, שום דבר, כמסופר בספר פלוגת דן: "ישבתי איתכם בסעפ"שים על סיגריה ופחית".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אפוף ופעור
|
|
|
 |
|
|
|
הבטלנים והחפשנים הם נמלים חרוצות ליד החיילים הנוטים פשוט לישון בכל מקום, או כדברי הפתגם העתיק מאוד: "החייל נולד עייף וחי כדי לנוח." הפועל הוותיק לנקר, המתייחס למי שנרדם בישיבה, פינה את מקומו לשורש א-פ-ף, כאשר החייל העייף תמיד הוא אפוף (ענני שינה, כנראה,( לוקה באפיפות ואחוז באפף, במלעיל. קרוב אליו בצלילו הוא העפוץ, החייל המנומנם המצוי במצב של התעפצות. אלדר מביא גם את "גפרור שרוף," המילה גפרור ככינוי לחייל פשוט, באה משפת הקשר. כך נימבץ, דהיינו, נמנם, רומז למנוחת הצהריים (נם בצהריים.( יש גם ניילן שע"ש, ביטוי חדש יחסית, המשלב את הפועל העולה לניילן עם ראשי התיבות שע"ש - שעות שינה. ומה עושים בשע"ש? נכנסים לשק"ש, שק השינה, ידידו הטוב ביותר של העפוץ, או כמתואר בספר הפלוגה על פשעיו של חייל בשדה: "לא עשיתי גלח"ץ כמו שצריך ועמדתי בלי שק"ש בהשכמה."
תרבות לשונית שלמה סובבת סביב החיילים הלא מסתגלים, למרות שכבר חלף זמן מאז נפרדו מהבקו"ם: הלמוט (דהיינו, מצוי בהלם,( שוקיסט (כנ"ל, רק באנגלית,( כנאמר בספר הפלוגה על החייל י,' ש"בכל האימון המתקדם הפגיז בשוקיסטיות." מי שתקוע במקום שאינו מתאים לו הוא הפעור, ועל אחד מפלוגת דן מסופר כי הוא "הפעור הפלוגתי, מלך שאלות הקיטבג." ויש גם ראשי תיבות: שבבאם, על פי אלדר: שוק בקו"ם בו אתה מצוי.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מאפיפות עץ נימבוץ. חייל בתנוחה המסורתית. צילום: ברקאי וולפסון
|
|
|
|
|
|
|
שם שקָאלים יש
|
|
|
|
|
|
|
אז מה מותירה השפה הצבאית לבחורינו המצוינים באמת, האמיצים, המחרפים נפשם, שבלעדיהם לא היינו מגיעים עד הלום? לא הרבה, אבל גם לא מעט. וגם כאן יש שורש מוביל: ר-ע-ל. על פי המסורת הלשונית ההופכת רע לטוב וטוב לרע, "רעל" בשפת הצבא, ולא מהיום, הוא ביטוי חיובי. מה זה חיובי? הטוב מכולם, משאת הנפש של קצין חינוך ראשי. המורעל אוהב את הצבא. יש כאלה כמו החייל פ' ש"נחת במחלקה מורעל," ומפקד טוב מרעיל את חייליו, כמו אותו מפקד המספר בספר הפלוגה כי "הרעלתי אתכם בשירי גדוד."
ב"שבוע בארץ ההפך" מרבה יצחקי להשתמש במלה חיילות או בְחיילות, שפירושה ביצוע מושלם ומסור של משימות צבאיות. ביצוע מוצלח ומושלם כזה הוא דיגום, ויש גם משלי חיות. נמרים הוא ביטוי עתיק ונפוץ. "שָקֶל" במלעיל הוא חייל ותיק ועתיר קרבות, ראשי תיבות של "שועל קרבות לוחם." מילון הסלנג בן-יהודה-בן אמוץ מזכיר כי משמעותו גם וו מיוחד בטנק המשמש לגרירה. מול השועל מיילל התן, הוא השקאל (במלרע,( שהשתלב בסלנג העברי בעקבות המילה הצרפתית לחיה זו, .Chacal על פי מילון הסלנג הכוונה גם לאדם המפגין ידידות בצורה מופרזת. חייל מוצלח הוא שפיץ, ביטוי המוכר גם מן האזרחות, ועל מורעל אחד נכתב בספר הפלוגה שהוא "ימשיך לרוץ עד שיהיה המ"כ הכי שפיץ בגדוד." אלדר מקנח בסדרת ראשי תיבות: ככ"ש, החייל הטוב, אך האגואיסט: כלי כלי שרמוטה. חסרי מגרעות הם לעומתו ככח"ש, כלי כלי אחו שרמוטה, ומעל כולם ככח"ש משב"ז: כלי כלי אחו שרמוטה משהו בן זונה. ועם ככחשים משבזים כאלה יש לצה"ל עתיד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סלנג צבאי 1
|
|
|
|
|
|
|
צ'וקו ומוקו
לטיפשים ולעלובי החיים יש בפולקלור ובסלנג היהודי מקום כבוד מאז ומתמיד, ומקומם לא נפקד גם בסלנג הצבאי ומן המקורות השונים. ג'וחה חי וקיים, מוקו מוגדר אצל אלדר כחייל מרובע ומסכן, ופירושו בלדינו: נזלת. הקשר הזה מזכיר את חנון, שגם מקורו במילה המרוקאית לנזלת, "חנונה." צ'וקו הוא עלוב נפש, והחיבור בין צ'וקו ומוקו הוליד את הצירוף הוותיק צ'וקומוקו, את הפועל לצ'קמק, שם התואר מצ'וקמק, והמושג הנפוץ צ'קמוק, מצב של עליבות, וכהגדרת ספר הפלוגה: "הגיע טיפה מאוחר, ועדיין לא יצא מהצ'קמוק של בה"ד "10 (פלוגת דן.(
הקבאיסטים הם המפגרים של הצבא, למרות שקב"א הם ראשי תיבות נייטרליים שמשמעותם "קבוצת איכות." פיתוחים בראשי תיבות: קש"ח, קבא של חרגול, וקש"ץ, קבא של צפרדע. אלדר מביא גם את תדל ככינוי לטיפש. מה הקשר בין ראשי התיבות "תובלת הדרג הלוחם" (אחיו הכבד של הפק"ל) לבין הטיפשים? התשובה נעוצה בתלמוד, שם אחד "בן תדל" הוא ברנש מסוים שנודע בטיפשותו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סלנג צבאי 2
|
|
|
|
|
|
|
מוטץ בלמז
אלדין:
חייל המרבה לאונן, על פי שפשוף המנורה לשם זימון השד.
בלמז: חייל מכוער. ראשי תיבות תקניים: בלתי מזוהה.
ג'ונסון: כינוי סתמי לחייל.
וואסח: רע, נתעב, ובערבית: לכלוך. חדר לשפת הילדים.
חבץ: חייל שמן מאוד. ראשי תיבות: חזרזיר בלי צוואר.
חצאית דמעות: מש"קית ת"ש. על פי חצאית, כינוי לחיילת ברשת הקשר.
ת"ש: תנאי שירות, נועד לחיילים הסובלים מבעיות מיוחדות.
טמפיט: חייל נודניק. נשמע גם באזרחות.
לזלית: לחוצת זין לוחמים. ביטוי המקובל בעיקר בקומנדו הימי, ומציג את החיילת כמי שיש לה רק דבר אחד בראש.
מוטץ: אדם מוזר. צורה זכרית של מוטציה.
מכט: מכוער חטיבתי, עם רמז למח"ט.
פרלין: חייל חמוד.
קרימינל: חייל עצמאי שהחוקים עבורו הם רק המלצה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סלנג צבאי 3
|
|
|
|
|
|
|
בראסו וקלימרו
אימת החייל האומלל נתי ב"שבוע בארץ ההפך" היא הקלימרו, השוטר הצבאי, ובעיקר אחד ש"נעל נעליים חצאיות מבריקות ולבש מכנסי קופיקו מגוהצים." על פי אלדר, הכינוי ניתן לו על שום הכובע המיוחד שלו, ואכן קלימרו הוא גם כינוי לחייל שיש לו כובע הגדול ממידות ראשו. מקור המילה אינו ברור. "קלימרה" פירושו גם בוקר טוב ביוונית ובלדינו, ואילו בהקשר אחר משמעותו הפוכה: "לוֵיאָר לָה קָאלִימֵיָרה" פירושו לקלקל דברים, להפוך מצב קל לקשה. אז מיהו המ"צ, זה שחובש כובע, זה שאומר בוקר טוב, או זה שהורס לחפשניק את החיים?
קלימרו החליף את הכינוי העתיק לשוטרים צבאיים בראסו, שנולד דווקא לא מן הכובע על הראש, אלא מן הרגליים, על שם תכשיר הצחצוח האהוב על הבריטים בראסו ,(Brasso) שנועד לצחצוח כלי פליז, מתכת הקרויה באנגלית .Brass
המדור יוצא לחופשה בת חודשיים. התגובות המצטברות בנושא הסלנג הצבאי יובאו לאחר החופשה. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | דעתן ובעל טור ב"זמן תל אביב". מתמודד אובססיבי בזירה הלשונית, שמנסה לחבר את "אחלה סבאבי" עם הרמב"ם וקהלת. חובק תשעה ספרים, כתב-עת, חמישה בנים ומכונית | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
