 |
/images/archive/gallery/111/407.jpg שלום ירושלמי
צילום: ארכיון מעריב  |
|
|
|
|
|
|
| משפחות יושבות שבעה על יקיריהם שנהרגו במעבר קרני, תהלוכת מחאה לבית-חנון ומחלקה שבה מאושפזת איילה חיה אבוקסיס. זה הציר שעליו נעה השבוע שדרות. הרבה פוליטיקאים הגיעו לחזק את התושבים המוכים מהדרום. אבל נמאס להם ממשפטי הסרק. בסך הכל רוצים שם הכרעה צבאית מוחלטת ולהפסיק להתעורר לקולות אזעקת "שחר אדום", שאותה הם מכנים "שחר שחור משחור" |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בקומה השלישית, ליד היחידה לטיפול נמרץ בבית החולים סורוקה בבאר-שבע, ישבו כל השבוע בני משפחת אבוקסיס והחברים, והתפללו לשלומה של הבת אלה, שנפגעה בשבת מטיל קסאם שנחת במרכז העיר שדרות. בחדר הקטן ליד המחלקה הציבה המשפחה מיטת סוכנות קטנה ועליה כיסוי צבעוני וכמה כריות. בקבוקי משקה גדולים הונחו על שולחן מאולתר, ספרי תורה ותפילה עברו מיד ליד והאנשים קראו בהם בדבקות, מעיפים מדי פעם מבט סקרני בהמולה העצובה מסביב ליחידה. בעצת הרבנים החליפו ההורים יונתן וסימה את שמה של אלה לאיילה חיה. פעמיים י' זו סגולה שיכולה לעזור, אמרו להם.
שדרות כולה נעה השבוע על הציר העצוב הזה, מבתי האבלים בעיר שנהרגו בפיגוע במחסום קרני ביום חמישי שעבר לבית החולים בבאר-שבע, שם נאבקת איילה חיה על חייה. ביום שלישי בבוקר מסרו הרופאים כי איילה שרויה במוות מוחי. יונתן וסימה יצאו מדעתם והתקשרו לראש העיר אלי מויאל, שסיים את תהלוכת המחאה לבית-חנון וטס לבית החולים. המשפחה רצתה להתייעץ. ההורים לא העזו לחרוץ בעצמם את גורלה של הבת.
בעיר נפוצו
שמועות קשות ובכיכר ליד בית העירייה דיברו כבר על מועד הלוויה. אחרי ארבע שנות קסאמים, רבים בשדרות הפסיקו להאמין בנסים. כל מי שחי בעיר נושא היום את עיניו לשמים בתפילה, אבל מקווה גם לזיהוי מוקדם של הקסאם. "שחר אדום", סיסמת ההתרעה מהטיל, נקראת בפי התושבים "שחר שחור משחור". אפילו הכרזות שנתלו בעיר הן פרפראזה צינית על בשורות הישועה והגאולה של חסידי חב"ד. "היכונו לביאת הקסאם", נכתב בהן. המשיח יכול לחכות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הזדמנות לפרוק זעם
|
|
|
 |
|
|
|
לפעמים הפיגועים מהאוויר ומהיבשה מתערבבים זה בזה. בבלוק שיכון ישן בשכונת נאות אשכול מתאבלת משפחת שמילוב על אבי המשפחה, איוון ז"ל, פועל ניקיון שנהרג בפיגוע בקרני. בכניסה לשיכון יושבים עשרה קשישים ממוצא קווקזי בפנים חתומות, כולם חובשים כובעי ברט מעור. חדר המדרגות הפך למטבח גדול, שבו מבשלים אנשי העדה דגים ענקיים לעשרות המנחמים שבאים לבקר ולאכול. ביום ראשון בבוקר, היום השלישי של האבל, נאלצו כולם להימלט מהמקום ולתפוס מחסה משני טילי קסאם שנורו לכיוון העיר.
משפחת שמילוב עלתה מקווקז ב-1994 והתיישבה בשדרות, עיר שבה כמעט מחצית מ-24 אלף תושביה הם עולים חדשים. האב איוון החזיק את המשפחה בשיניים. שלושה ימים עברו מאז מותו, אבל הנשים הגדולות בדירה הקטנה מסרבות להתנחם ומכות על עצמן בחוזקה. לא כולן מדברות עברית, אבל לא צריך להבין קווקזית כדי לחוש את גודל הכאב של המשפחה. הבן יהודה, בן 30, מובטל שחי על הקצבה של הביטוח הלאומי, סיפר כי האב מימן ממשכורתו הזעומה את שכר הדירה שלו ושל אחיו. עכשיו הוא עלול להיזרק לרחוב.
בני משפחת שמילוב לא שלחו נציג לתהלוכת המחאה שצעדה ביום שלישי בבוקר לכיוון ביתחנון. ספק אם הם ידעו על האירוע. שי בן-יעיש, סגן ראש העיר שצעד בראש התהלוכה, אומר שהאיום הביטחוני הוא רק השני או השלישי בסולם הקיומי של התושבים, אבל ירי הקסאמים הוא הזדמנות מצוינת לפרוק את הזעם ולמחות על המצב הכלכלי. אפילו במהלך הצעדה לבית-חנון, מספר בן-יעיש, ניגשו אליו תושבים קשי יום שחיים על 2,000 שקל בחודש וביקשו סיוע מרשויות הרווחה. בן-יעיש כועס על אנשים כמוני שבאו מירושלים, עיר שידעה מאות הרוגים ואלפי פצועים בפיגועי טרור נוראים, ותמהים על ההיסטריה בשדרות.
בן-יעיש אומר שעל דרך המחאה עולים התסכול וחוסר האונים, ולפעמים אין לו ברירה, והוא מנקז אותו כלפי מעלה. "בשדרות יש 19 אחוז אבטלה. 6,000 איש נתמכים כאן על ידי הביטוח הלאומי. מכאן מתחילה ההתרסקות. אם בירושלים היו אחוזים כאלה, הייתם מפוצצים מזמן את כיפת הסלע".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
תושבי שדרות במסע המחאה שנערך השבוע לעבר בית-חנון
|
|
|
|
|
|
|
מערערים את הביטחון
|
|
|
|
|
|
|
שי בן-יעיש, 36, הוא איש מדהים. הוא גדל בשדרות, הלך לצבא ושימש מג"ד חי"ר בקבע ובמילואים. אחרי שהשתחרר היה במשך שנה רועה צאן בשדות הרחבים של הנגב המערבי. בהמשך נדד לצ'ילה, שהה שם שש שנים, ובנה מרכז ענק למטיילים ולמטפסי הרים בעיירה פוקון למרגלות האנדים.
לפני שלוש שנים הוא חזר לשדרות, כי הרגיש לדבריו צורך להציל את המדינה מהתפוררות. בןיעיש הקים בעיר את תנועת "הגדוד העברי", שריכזה מתנדבים לסיוע למשפחות נזקקות. בבחירות בנובמבר 2003 עמד בן-יעיש בראש רשימה עצמאית שנקראה "יחד". הוא רץ לראשות העיר מול אלי מויאל ודוד בוסקילה, גרף 15 אחוז מהקולות ומנדט אחד במועצה. היום הוא ממלא מקום וסגן ראש העיר.
מצבו הכלכלי של בן-יעיש עצמו טוב. הזעם שלו הוא על חוסר המנהיגות ואוזלת ידה של הממשלה, שמערערת את הביטחון העצמי של החברה. הרפיון הזה, סבור בן-יעיש, מקרין בעיקר על מקומות חלשים ממילא כמו שדרות, והוא זה שמזמין לעיר גורמים קיצוניים לא רצויים. "אם הממשלה היתה חזקה, אנשי'כך' לא היו כאן", מתחייב בן-יעיש, אבל בינתיים הוא רק נתקל בשרים שבורחים מהפתרון. באמצע השבוע, למשל, הגיע לשדרות השר לביטחון פנים, גדעון עזרא, והבטיח ש"אנחנו נעשה את המקסימום". בןיעיש רצה להתפוצץ כמו קסאם.
"הציבור לא מוכן לסבול משפטי סרק כאלה", אמר בן-יעיש. "האנשים מחפשים כתובת. אני מג"ד בצבא. אני יודע שיש משימה ויש מטרה, ששמים עליה צלב. אני גם יודע מה הצבא מסוגל לעשות. כדי לחסל את הקסאמים צריך ארבעה ימים, לא יותר. מתארגנים, בוחנים טווח פעולה, מודיעין אוויר וכל זה. אבל ארבע שנים? אלוהים אדירים. אנחנו לא חטיבה צבאית שיכולה להיכנע. אנחנו עיר בישראל. עיר לא יכולה להרים ידיים. אם אנחנו ניפול, הממשלה תיפול. הם לא מבינים את זה".
בן-יעיש תובע הכרעה צבאית, כי אחרת לא יהיה לקסאמים סוף. הוא מעלה רעיון מבצעי לא מוסרי שכבר נפסל על ידי כל גורמי הביטחון. על כל טיל שיוצא לכיוון שדרות, יורים טיל בתגובה, גם אם מדובר בבית ספר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חשבון עם השב"כ
|
|
|
|
|
|
|
ביום שלישי הגיע לשדרות השר מתן וילנאי, וסר מיד לביקור תנחומים בבית משפחתו של הרצל שלמה, מלגזן שנהרג גם הוא בפיגוע בקרני. וילנאי מכיר את השטח היטב. חמש שנים וחצי הוא היה אלוף פיקוד הדרום, ואחר כך סגן רמטכ"ל דומיננטי. וילנאי אומר שאחרי כל התהפוכות באזור, המלחמות, כיבוש עזה, ההתנחלויות והסכמי אוסלו, חזרנו לנקודת ההתחלה. במלחמת השחרור, הוא מזכיר, פשט צה"ל על בית-חנון והשמיד סוללת תותחים שהפגיזה את הקיבוצים. עכשיו אין שם תותחים, אבל יש קסאמים.
משפחת שלמה האבלה הגיעה לשדרות בשנות החמישים מכורדיסטן. בהתחלה גרו העולים במעברת גבים-דורות. אהרל' ה כהן, תושב העיר שמשלים בימים האלה עבודת דוקטורט על עיירות הפיתוח, מספר באחד הפרקים על משאית שהגיעה בערב ליל הסדר 1951 למעברה, ועל הנהג שביקש מהאחראי על המקום לחתום על הסחורה ולשחרר אותו הביתה לחגוג עם בני משפחתו.
"אבל קיבלתי את כל הציוד", התעקש האחראי. "אין לי על מה לחתום".
"לא, אתה צריך לחתום לי גם על אלה", אמר הנציג, הרים את ארגז המשאית ושפך שלוש משפחות כורדיות.
הווילה של משפחת שלמה בשכונת נאות בןגוריון רחבת ידיים. עשרות אנשים מבכים את מותו של הרצל, אבל האווירה מאופקת. וילנאי זוכה ליחס מיוחד בגלל עברו הצבאי. הוא מספר איך בימיו בפיקוד חיסלו מסתערבים את המחבל עימאד עאקל, שהיה החלוץ המרכזי בקבוצת הכדורגל של מחנה ג'בליה, אבל הרג גם עשרה ישראלים בפעולות טרור. וילנאי אומר שיש לו עד היום חשבון פתוח עם השב"כ שלא הצליח להרוג את המחבל האיום מכולם, מוחמד דף. במחשבה שנייה הוא אומר ש"גם אם דף ימות, יקומו שניים במקומו, אין מה לעשות".
גם בעניין הקסאמים שמרחף בחלל האוויר אין לווילנאי בשורה. בניגוד לראש הממשלה ולשרים אחרים הוא לפחות גלוי לב. "אני אומר לכם את האמת, הצבא לא יכול לעצור את הקסאמים", מודיע וילנאי לאחיו המיואשים של הרצל ז"ל. "גם בלבנון לא הצלחנו. על קריית-שמונה נחתו אלפי קטיושות. מספר מדהים. אף פעם לא הצלחנו לעצור אותן. פעולה קרקעית יכולה להיות יקרה מאוד בחיי אדם, ותוך כדי הפעולה עוד יירו קסאמים. הפתרון, אם יש כזה, הוא פעולה שלנו פלוס פעולה שלהם. שייקחו אחריות על עצמם. אם לא, שיסבלו".
וילנאי צופה הסלמה. "הפלשתינים ירו כבר על ירושלים. על גילה. הקסאמים יגיעו לכל מקום. ייקח לנו שנתיים למצוא לזה פתרון טכני". האם הוא סומך על אבו מאזן? "אם הוא לא יעשה משהו, מצבו יהיה רע מאוד", אומר וילנאי. "אבו מאזן לא יכול לחסוך את מלחמת האחים שלו. אם הוא לא יילחם בהם, הוא יקבל מלחמה מאיתנו. אין שום צירוף אחר".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
המשיח יכול לחכות. הנשיא קצב וראש העירייה מויאל השבוע
|
|
|
|
|
|
|
עם שכנים כמו שרון
|
|
|
|
|
|
|
ועם כל זאת, שדרות ידעה גם ימים אחרים. יפים יותר. בצהרי היום אני מתארח אצל משה כהן, שהיה סגן ראש העיר בשדרות שנים ארוכות, עד סוף 1993. בבית היפה יושב גם שמעון אלקבץ, שהיה ראש העיר שלוש שנים בשנות השבעים. אלקבץ מספר איך שיח' עלי אבו מדין, אביו של פרח' אבו מדין שהיה שר המשפטים ברשות הפלשתינית, נהג להגיע לביתו דרך קבע, ואפילו העניק מתנות יקרות לבתו. תושבי שדרות, הוא נזכר, היו נוסעים בכל יום שישי למחנה הפליטים שאטי לקנות דגים. "כל דג כזה גדול", הוא מדגים בשתי ידיו.
שניהם, כהן ואלקבץ, הם אנשי מפלגת העבודה שתומכים בהתנתקות, מה שנראה היום עמדת מיעוט מדינית זניחה בעיר כמו שדרות. המתח הביטחוני לא משאיר בדרך כלל מקום לפתרונות מתונים, בעיקר לא אצל מי שחש מקרוב את זוועות הטרור. ברחוב הזית בעיר אני פוגש את יצחק ביטון, פועל ניקיון ששרד את הפיגוע במחסום קרני. הוא עדיין נסער. "יש לי בן ברמאללה, ולמרות זאת אני אומר לכולם אין מה לדבר איתם, לא עם אבו מאזן לא עם אף אחד אחר. צריך להיכנס פנימה. להישאר שם כל הזמן".
וששון שרה הנצחי, חבר מרכז הליכוד, יושב שנים רבות בחנות המכולת שלו במרכז העיר ומקבל את גדודי העיתונאים והצלמים שמגיעים לגנוב כמה תמונות קשות וללכת. בשבוע הבא ייסע שרה לאולמי חאן הדקל באור-יהודה. המורדים בליכוד מכנסים שם אלף חברי מרכז כדי לכפות על שרון לצאת למשאל עם לפני שהוא נוטש את עזה תחת מטחים של קסאמים ופצמ"רים. צדוק כהן ויהואר גל, שניים שמארגנים את הכנס הזה, מבטיחים שאם שרון ייסוג תחת אש הוא יישאר בסוף לבד, "כמו אחרי סברה ושתילה".
ששון שרה, מצדו, תובע משרון מחויבות עודפת, בגלל הקרבה שלו לשדרות. "הפתגם אומר שטוב שכן קרוב מאח רחוק", הוא מתפייט. "אני אומר לשרון שעם שכנים כמוהו לא צריכים אויבים.
shalom@maariv.co.il | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | פרשן פוליטי ב"מעריב" מאז 1993, נשוי ואב לשלושה, תושב ירושלים. בוגר האוניברסיטה העברית במדע המדינה. מרצה על פוליטיקה ישראלית בפורומים שונים. אוהד שרוף של הפועל ירושלים בכדורסל | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
