 |
/images/archive/gallery/106/126.jpg נתן זהבי
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
|
|
|
|
| המכתב היה ארוך וכתוב בכתב יד צפוף. בתחילתו שיבח אותי הכותב על פעילותי, הגינותי ויושרי. אני זוכר שלא הבנתי מה לישראלי שנמצא בשבדיה ולי, ואז הזכיר לי הכותב שהוא האדם שהתלוויתי אליו בעת שצעד לאורך בן-יהודה והוכה על ידי השוטרים. אברהם |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בסוף החודש שעבר הלך לעולמו אחד האנשים היותר מוזרים שחיו בארצנו, מקסים גילן. את גילן הכרתי כשהייתי נער צעיר שחרש את מדרכות דיזנגוף בין קפה כסית למזללת קליפורניה, בין מועדון צוותא לתרבות מתקדמת למועדוני הלילה לתרבות מפגרת לאורך רחוב הירקון. לכל המקומות האלה הייתי מגיע עם מצלמת המינולטה שלי ומתעד כל דבר שזז. גילן, נמוך קומה, שמן, זקנקן קטן על סנטרו ושיער ראשו דליל, סבל מפזילה קשה והיה הולך בצורה גמלונית ומהירה, כאילו תמיד הוא מאחר לפגישה. הוא היה משורר, מגלה משוררים, מהפכן בדעותיו, איש שמאל עם ידע בתרבויות שונות ומגוונות. הוא כתב בעיתונים וערך עיתונים, נעצר בעבירות שקשורות בעבודתו העיתונאית כשעקף את חוקי הצנזורה. היה טיפוס. באופן עקיף גילן נקשר לתמונתו
של אברהם, האיש שבתמונה.
באמצע שנות ה-60 ביקר בישראל נשיא גרמניה, אדנאואר. הביקור עורר תגובות קשות בקרב ציבור גדול בישראל, בעיקר ניצולי שואה ובני משפחותיהם. אדנאואר התארח במלון שרתון ששכן עד שנהרס בדיוק בתחילת רחוב נורדאו, מעל חוף מציצים, צפונית לגן העצמאות. כל האזור סביב המלון היה מוקף מאות שוטרים רגליים, רכובים על סוסים ובניידות. היה חשש נורא שמישהו ינסה להתנקש בנשיא הגרמני. עשיתי את דרכי לכיוון המלון, כשלפתע ראיתי את אברהם צועד לאורך רחוב בן יהודה לכיוון שדרות נורדאו. על גופו נשא שלטים בגנות הגרמנים, שלט על גבו ושלט על חזהו. בשלטים היו תמונות ממחנות ריכוז ושמות בני משפחתו שנרצחו בשואה. על השלט הקדמי היה כתוב :"אמי יכלה עוד לחיות!".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
צילום: נתן זהבי
|
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
שני שוטרים ניסו להניא אותו מלהתקדם לכיוון המלון. אברהם התעקש וטען שאינו מפר שום חוק בצעדתו כמפגין בודד. את השוטרים זה לא עניין, הייתה להם משימה למנוע מהומות בקרבת המלון ובתוכו. אברהם לא נענה לבקשות השוטרים שביקשו בקשר ממפקדם הנחיות מה לעשות עם המפגין הבודד. ההוראה הייתה בלתי חוקית בעליל: לעצור ולעכב אותו על הפרת סדר ציבורי. ניידת משטרה התקרבה לצועד הבודד, ושוטרים התנפלו עליו והשליכו אותו באלימות על רצפת הניידת כשהוא זועק כנגדם קריאות קשות ובוכה בכי קורע לב. את האירוע הזה צילמתי וחטפתי דחיפה מאחד השוטרים ( מנהג מקובל באותם הימים) שהעיפה אותי על המדרכה, ותוך שאני מגן על המינולטה שלי נפגעתי במרפק. את הצילומים ואת המעשה פרסמתי ב"העולם הזה", שבו עבדתי באותם ימים ככתב וצלם פרילנסר. את אברהם לא ראיתי יותר ולא ידעתי מה עלה בגורלו.
חלפו שנים רבות, ויום אחד פנה אליי מקסים גילן בקפה כסית וסיפר על עיתון חדש שהוא מוציא ושאל אם אני מעוניין לכתוב בו טור. הסכמתי. קראתי למדורי "זהבי 24 קראט". העיתון לא החזיק הרבה זמן מעמד, אבל חודש אחרי הוצאתו הביא לי גילן מכתב שהגיע עבורי למערכת משבדיה הרחוקה. המכתב היה ארוך וכתוב בכתב יד צפוף. בתחילת המכתב שיבח אותי הכותב על פעילותי, הגינותי ויושרי. אני זוכר שלא הבנתי מה לישראלי שנמצא בשבדיה ולי, ואז הזכיר לי הכותב שהוא האדם שהתלוויתי אליו בעת שצעד לאורך בן יהודה והוכה על ידי שוטרים. אברהם. אברהם שוחרר מהמשטרה והחליט לעשות צעד גורלי בחייו: הוא ארז את מיטלטליו ועזב את מדינת ישראל, תוך שהוא נשבע שלעולם לא יחזור אליה. במכתב סיפר לי שהוא ביקש מקלט פוליטי בשבדיה וקיבל. הוא חי מקצבה זעומה של גולה פוליטי. איני יודע אם אברהם חי או הלך לעולמו. אני יודע שתמיד, אבל תמיד, ביום השואה אני נזכר באיש שצעד ברחוב בן יהודה עם שלטים על גופו, ובהם הזעקה הנוראה של ניצולי השואה נגד הנורמליזציה עם גרמניה, ושוטרים אטומים כיסחו לו את הצורה, קרעו את השלטים וקרעו את ליבו עד כדי עזיבתו את הארץ לגלות בנכר.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | עיתונאי, שדר רדיו, איש טלויזיה, בעל טור ב"זמן ת'א", מתעסק מאז היותו בן 15 בתקשורת, חתן פרס "סוקולוב" לתקשורת ואיש השנה ברדיו. עצבני מוכר, מנהל מאבקים אנטי ממסדיים בעשור האחרון בכל הקשור לנכים, קשישים ולכלל הדפוקים במדינת ישראל | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
