 |
/images/archive/gallery/106/126.jpg נתן זהבי
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
|
|
|
|
| שלוש פעמים בשבוע מגיעה הצרה לימור לבנת (כשהיא בארץ) לעשות פן במספרה. אנשי האבטחה מגיעים קודם לכן כדי לשמור לה מקום חנייה על הכביש ואחר כך מקפידים שאיש לא יפריע לה
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על השיר "אישה ושמה בושה" שמעתי מאיתמר ביום ראשון בבוקר. איתמר ביקש ממני להקריא את השיר ברדיו. "השיר מתעסק בדיוק בדברים שאתה מתעסק בהם", אמר.
הרבה אנשים מבקשים ממני להשמיע שירים ברדיו. בגלל הכמויות הפכתי מסננת. כשהתחלתי לקרוא את השיר "אישה ושמה בושה" קראתיו ברצף ללא הפסקה וחייכתי חיוך עצבני. "באמת מתאים לי השיר הזה", אמרתי לעצמי.
באותו בוקר נתקלתי באישה ללא
בושה, אישה שממלאת את התפקיד הציבורי הרם ביותר בישראל, תפקיד שהוא לא פחות חשוב מתפקיד שר האוצר, שר החוץ או שר הביטחון. הכוונה לצרת החינוך, לימור לבנת, אבל זה יהיה כבר באייטם השני. כל קשר בין השיר לבין הצרה הוא מקרי בלבד. פשוט נתקלתי בה ביום ראשון בבוקר וקיבלתי את השיר ביום ראשון בבוקר. מקריות נטו.
החתומה על השיר היא אפרת שטרן. איני יודע מי היא ומה עיסוקה.
אישה ושמה בושה
הייתה בינינו פעם
אישה ושמה בושה.
היא לא הייתה יפה,
היא לא הייתה אופה,
אך מחזרים היו לה
מאילת ועד מטולה:
גנרל שאנס את בתו,
אדריכל שהרעיל את אשתו,
עיתונאי שפברק כתבה בעיתון
וקבלן שהחליט לקמץ בבטון,
מהנדס שכייס
מנכ"ל שמעל,
הם ידעו שתמיד הבושה
בביתה
מקבלת קהל.
כך בחמסינים, בגשמים, בערפל, בעלטה,
מכל פינה הגיעו קרימינלים לביתה,
כולם סמוקי פנים, כולם בגו שפוף,
כולם עמוק במעילם
טומנים את הפרצוף.
והיא גילתה סימפתיה
לכל שדרות העם,
תמיד ברוב אמפתיה
ליטפה היא את ראשם,
אפילו בימים
שכבר נפלה מן הרגליים,
וגם כשאוטוטו
נעצמו לה העיניים,
היא לא סירבה לאיש, תמיד עבדה סביב השעון,
בלי לקחת יום אחד חופשה או שבתון,
ולא הועיל אפילו כשאמרו לה ההורים:
"געוואלד, זה לא נעים,
כל השכנים כבר מדברים!".
לאחר שנים רבות של קליניקה פורחת
שיני הזמן החלו לכרסם במארחת,
וגם קליינטים שאף פעם מביתה לא משו,
התחילו להבחין שהשירות הוא כבר לא מש'ו:
בנוכחות אורח
ראשה היה צונח,
ולא תמיד הבחינה מי נכנס ומי יצא,
האם היה זה הנשיא, או ראש המועצה?
האם יושב מולה אדמו"ר שאברכים הטריד,
או שמא ראש ממשלה שמסמכים השמיד???
כן, כל יום הייתה פאדיחה
כי לזכור כבר לא הצליחה
מי חיפף ומי זייף ומי שיחד ומי מלכד,
ומי שדד ומי מעד ומי בדיוק במי בגד.
וכך לאט לאט
היא הלכה ודעכה,
והלך והתקצר
גם התור ליד פתחה.
לכן כשיום אחד בושה הודיעה לאומה
שאת הבאסטה היא סגרה, לא קמה מהומה,
ואיש בישראל
גם לא ממש נדהם
כשהקריין הודיע
שלבבה
נדם.
היה זה יום סגריר כשהיא הובלה אל הקבורה
ושום דברי הספד או הוקרה איש לא קרא,
ואיש מכל לקוחותיה לא הזיל דמעה,
ואיש ממחזריה לא תלה שום מודעה,
ואיש כיום כבר לא יודע מי הייתה אותה בושה
שגברים רבים הביתה להזמין לא חששה,
כי על קברה צמחו מזמן קוצים וחרולים
ובחצר ביתה מייללים השועלים.
ושום נבל או קרימינל כיום כבר לא משפיל עיניו,
ושום נוכל במעילו אינו מליט פניו,
ושום גנב במקומותינו לא מסמיק ולא מחוויר,
וגם את השלל איש לא טורח להסתיר.
ורק קשישי הדור,
ברגע של חולשה,
מודים שהם זוכרים עוד
אישה בשם בושה,
שהייתה (יש להודות)
מסורה וחרוצה.
אך כיום, מה לעשות,
היא כבר
איננה
נחוצה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
עוד בושה
|
|
|
 |
|
|
|
ביום ראשון בבוקר בשעת בוקר מוקדמת הגיע לרחוב תפוצות ישראל בגבעתיים איש אבטחה והתמקם מול הבית שבו ממוקמת המספרה בעלת השם המדליק "אדום אש".
איש האבטחה בבגד הספארי האפור, מזוין בנשק מוצפן, מחובר באוזנייה למכשיר קשר, ממתין לצדי הכביש שיתפנה מקום חנייה כלשהו. כשזה קורה הוא נעמד במקום הפנוי, עדכן את מי שצריך ועמד, סליחה על הביטוי, "כמו גולם", ושמר מקום למכונית של הבוס. במקרה הזה בוסית.
כאן המקום לציין שברחוב תפוצות ישראל בגבעתיים נמצאת תחנת הרדיו שבה אני משדר. אני מגיע לתחנה בסביבות השעה 8:30. מדי פעם אני מזהה את איש האבטחה עומד שם ושומר מקום. לפני כמה שבועות הבנתי שמי שעבורה נשמר המקום היא השרה לימור לבנת, אותה ראיתי נכנסת למספרה.
ביום ראשון האחרון, כשראיתי את המאבטח שומר מקום, נדלקתי אש. "למה בעצם", שאלתי את עצמי, "צריכים אנשי אבטחה לעמוד ברחוב כדי לשמור מקום למכונית השרה?". ביקשתי מנהג המונית לעשות סיבוב כדי לראות ולתעד את השרה הנכבדה מגיעה לפן הבוקר שלה. למזלי הגיעה מכונית הוולבו עם הווילונות ממש בזמן שהמונית נכנסה מרחוב כורזים לרחוב תפוצות ישראל, איש האבטחה ששמר את המקום הנחה את הנהג להיכנס למקום החנייה ששמר והיה ממש באורך הוולבו. הנהג, במיומנות רבה, תמרן והצליח לחנות. יצאתי מהמונית והמתנתי לצאת השרה, כשהמצלמה הקטנה שלי בכוננות צילום.
המאבטח דיווח כנראה לעמיתיו במכונית על הימצאותי. איש ביטחון נוסף יצא מהמכונית וניצב לצדה. לימור ישבה מאחורי הווילונות. המתנתי. גם היא המתינה. גם במספרה שנפתחה מוקדם בבוקר המתינו.
למען הגילוי הנאות, אני מכיר לא מעט אנשים העובדים ביחידה לאבטחת אישים, ויש בינינו יחסים ידידותיים. לא בא לי להתחיל להציק להם כמו פפרצי נודניק ולצלם מקרוב את חלונות המכונית, לעמוד מול החלון הקדמי עם פלאש ולשפד את השרה היושבת במושב האחורי אדומה אש בגלל נוכחותי המציקה. חייכתי לשני אנשי הביטחון שעמדו ליד המכונית. התנצלתי שאני מפריע להם בהגנה על
השיער של השרה וחזרתי למונית.
בעלי עסקים התקבצו סביבי ובזעם אמרו: "זה ככה יום כן יום לא, הליידי באה, שומרים לה חנייה מהבוקר, עומדים בכניסה למספרה כאילו מי יודע מה יכול לקרות כשהיא עושה פן".
"השטח נקי", הודיע המאבטח לנהג המסור ופתח לגברת הראשונה של החינוך בישראל את דלת הוולבו. לימור חצתה את הכביש, הביטה לצדדים (דיווח מהשכנים) ונכנסה למספרה. אגב, בשעת בוקר זו לא נכנס איש למספרה עד שיסיימו לפנן את שערה החלק והנאה שמשווה לה מראה של פארה פוסט
מהמלאכיות.
זה שתקציבי הביטחון והאבטחה מנופחים כולם יודעים, אבל למה לכל הרוחות צריכים נהג ושני אנשי אבטחה לשמור את השרה כשהיא מנפחת את שערה או מחליקה אותו?
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
בעלי עסקים אמרו: "זה ככה יום כן יום לא", המאבטח שומר על האוטו של לימור. צילום: נתן זהבי
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
השבוע זה לא השבוע של צרת החינוך לימור. בסוף השבוע שעבר כולם תקפו אותה ששלחה את המנכ"לית שלה לספוג אש בוועדת הכנסת. כזכור, המנכ"לית יצאה בוכייה מהישיבה. לימור אמרה שכנראה טעתה שלא הגיע בעצמה לישיבה.
ביום ראשון היה לה אותי מהבוקר. ביום שני פרסם עיתון "הארץ" שהשרה בילפה בענייני תקציב משרד החינוך, וכל פסטיבל ההשפלה שעברו 4,500 מורים שעמדו להיות מפוטרים היה מיותר.
בלילה של יום שני בסביבות חצות נהגה המסור של לימור, דני, זה שיודע להחנות על הבוקר את הוולבו בצורה מקצוענית מול אדום אש, נתפס נוהג במהירות 155 קמ"ש על ידי משטרת התנועה באזור נמל התעופה בן-גוריון (מה היא עשתה שם בלילה?). הדוברת המסורה של לימור, איילה בר, אמרה לחדשות וואלה: "דני הוא נהג מעולה, נהג מצוין, לא עושה עברות. בעת שהשוטרים עצרו את הרכב, השרה ישנה". וואלה? ישנה? בטח דני שר לה "נומי נומי", והמאבטח השני עשה לה קיצי קיצי בגב.
ביום שלישי הייתה לשרה פאדיחה כשאיחרה כמעט בחצי שעה לישיבת מליאת הכנסת, שם הייתה אמורה לשאת נאום בישיבה חגיגית לכבוד יום הרצל במעמד נשיא המדינה. לימור הייתה צריכה לנאום אחרי יו"ר הכנסת, והאיחור שלה עשה בלגן בסדר הנואמים.
מלשכת הצרה נמסר כי הייתה עסוקה במשא ומתן עם המורים ונמסר לה לוח זמנים שגוי. אנחנו מאמינים לה, כמובן.
עוד באותו יום בשעות הבוקר, כאשר הצרה העייפה פקחה את עיניה והציצה בעיתון "מעריב", נעשה לה חושך כשקראה את הכתבה על בנה "המתקתק" יאיר. "הכל אודות אימא", זעקה הכותרת (הסיפור המלא ב"רייטינג").
בכתבה מספר הגאון הצעיר שהוא ליכודניק יותר קיצוני מאימא שלו, על חיבוקיו ונישוקיו במועדוני הומואים, על זה שהוא בעד פיטורי מורים, על כך שאימא ואבא כמעט לא היו בבית ותמיד היו לו מטפלות, על הזיון הראשון שלו בגיל 13, ועל חברותו עם שמוליק טיאר, משה גלאמין, מירי בוהדנה ואוולין מ"הדוגמניות".
אחרי שקראתי את הכתבה על יאיר לבנת הניג, הבנתי פעם נוספת שהבעיה העיקרית של מדינת ישראל זה החינוך, ואם "המחנכת הראשית" של המדינה זו לימור, אז "יאללה ביי".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | עיתונאי, שדר רדיו, איש טלויזיה, בעל טור ב"זמן ת'א", מתעסק מאז היותו בן 15 בתקשורת, חתן פרס "סוקולוב" לתקשורת ואיש השנה ברדיו. עצבני מוכר, מנהל מאבקים אנטי ממסדיים בעשור האחרון בכל הקשור לנכים, קשישים ולכלל הדפוקים במדינת ישראל | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
