 |
/images/archive/gallery/106/126.jpg נתן זהבי
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
|
|
|
|
| מדהים לראות שהמתנחלים שנמנים כעת על חוג מעריציו החדש של אריאל זילבר, לא עשו בדיקה מקיפה על החבר שהצטרף לשורותיהם. תקראו את מילות השיר "התימהוני" שהוא שר |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בשבוע שעבר כיכב אריאל זילבר, זמר ומוזיקאי מחונן, בהפגנת ההמונים שנועדה לשמש אזהרה לממשלת ישראל והעומד בראשה, אריאל שרון, כי פינוי היישובים מרצועת עזה לא יעבור. לצורך חיזוק המפגינים בקור הירושלמי העז והניסיון לחקות את המפגינים האוקראינים שהפגינו בקור אימים שבועות ארוכים (נגד השחיתות השלטונית), ניסו ראשי ההפגנה לגייס גם אמנים שיחזקו את המפגינים ויהיו עוד חלק מהחיקוי האוקראיני, שם גדולי הזמר המקומי הופיעו בפני המפגינים. הצבע הכתום "האוקראיני" אכן שלט בהפגנה, אך שלא כמו באוקראינה, המפגינים ברחו מהמקום אחרי 12 שעות, ועיר האוהלים הכאילו אוקראינית נותרה שוממה ופורקה.
מארגני ההפגנה הצליחו לגייס את אריאל זילבר, שהפעם האחרונה, ולא בהקשר הפוליטי, שבה זכה לכיסוי תקשורתי רב היקף וניתנה לו במה להשמעת דעותיו היתה כשיצא במסע גינוי-שיסוי נגד הומואים.
בחודש שעבר הודיע זילבר כי הוא יעבור מהמצפה שבו הוא גר בצפון לאחד היישובים בגוש קטיף שבדרום לאות הזדהות, ושוב פינקה אותו התקשורת ונתנה לו ולשיריו במה. מאז פצח
זילבר בהצהרות ההזדהות שלו המתנחלים המאושרים מהללים את הזמר המופלא. שיריו הם להיטים מבוקשים, והאיש עצמו נעשה האמן מספר 1 עבורם.
מאחר שהמתנחלים וראשיהם נוהגים להתלהם כנגד אמנים השייכים למחנה השמאל המתנגד להתנחלויות ותומך בהתנתקות, נוהגים להאשים את אותם אמנים שהם חשישניקים, שינקינאים, הומואים, משתמטים ועוד כהנה וכהנה ססמאות ואמירות מעל ומתחת לחגורה, היה מדהים לראות שחוג מעריציו החדש של האמן-זמר-לוחם-מתיישב זילבר לא עשו בדיקה מקיפה על הזמר שהצטרף לשורותיהם.
אנשי מחנה השמאל ואפילו חברי הקהילה ההומו-לסבית, שאחרי הצהרות הזמר נגד הקהילה תקפו אותו באלימות וביריקות בכל מקום שאליו הגיע, לא יצאו במסע השמצות נגד זילבר והדברים שאמר נשארו בגדר "אמר אז אמר".
למען האמת, לא הייתי מתייחס לעניינו של זילבר, שהוא זמר ומוזיקאי כלל לא רע, ועל זה אין חילוקי דעות כמעט, אלמלא פקס זועם שהגיע אליי לרדיו ובו האשמות חמורות נגד זילבר ושיריו. המפקסס ביקש ממני לקרוא בעיון את מילות השיר "התימהוני" בביצועו של זילבר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
* * *
|
|
|
 |
|
|
|
חיפשתי את השיר, וכשמצאתי אותו הבנתי למה התכוון המפקסס. הנה מילות השיר:
היא אמרה לי שהיא לא תבוא,
אמרה שהיא חולה
עם כל כך הרבה גברים
היא כבר התחילה וגמרה
לא חסר לי שום דבר מלבד רק קצת אהבה
איפה ניתן למצוא דבר כזה, ולמה זה לא בא?
למה כולם נעלמים
הו לא, כשאותם צריכים?
ברחוב קוראים לי תימהוני. מה אכפת לי, מה?
מדי יום יושב ומסתכל על גופה של איזו פרוצה
יום אחד היא שמה לב וניגשה אליי
ירקה, צחקה, זרקה מקל. שתלך לעזאזל!
האם בגד בי מזלי?
הו לא, אני סתם תימהוני.
כבר חודשיים שאני לבד ואף אחד לא בא
רק הבת של השכנים סמדר, מדי פעם מציצה
ובבוקר כשאני לא קם אותי היא מעירה
מכינה לי כוס קפה וסנדוויץ' בשבילה.
הו איזה מותק של ילדה
הלוואי שהיתה קצת יותר גדולה.
אתמול בלילה בשעת חצות אליי היא טלפנה
כשעניתי לה בטלפון צחקה בלי שום סיבה
בעוד אני מקשיב ולא מבין ניידת התקרבה
עד שהבנתי מה קרה פרצה המשטרה
בעוד הם מחפשים סמים אני מצהיר:
אני סתם תימהוני
(עזבו אותי בשקט, חפשו קורבן אחר).
את שחיפשו כלל לא מצאו. הייתי כה מופתע
כי בקופסה על השידה היתה איזו חתיכה
בבוקר נכנסה סמדר עם חיוך רחב
וכששאלתי מה קורה אמרה לי "בוא נשכב".
אוי איזה עולם מוזר
אני תימהוני וקצת מפוזר.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אריאל זילבר שר בהפגנה של הימין. צילום ארכיון: אריק סולטן
|
|
|
|
|
|
|
* * *
|
|
|
|
|
|
|
זילבר חושב שצריך להמשיך בכיבוש, זכותו.
הוא מתעב הומואים, זכותו.
יש לו בקופסה על השידה חתיכת חשיש (אפילו אם), זכותו.
אם הוא שר טקסט על כך שהוא שוכב עם הילדה של השכנים סמדר ("הלוואי שהיתה יותר גדולה"), זכות תומכיו ומעריציו לדעת.
אגב, אני האחרון שבא בטענות על משובות נעורים של דור שנות ה-60. קצת חשיש, קצת גנבות, קצת הרבה בלגנים, מסיבות, דברים שהיו אז נעשים בסבבה.
גם זילבר, עד כמה שזיכרוני עדיין עובד חמש דקות לפני האלצהיימר הארור, היה חבר ב"כנופיה חביבה" עם ידידי מירון הג'ינג'י המגודל וגד "שץ" פלום, ואם איני טועה מה שהיום נקרא שינקינאי נקרא פעם "מזדנגף", על שם רחוב דיזנגוף שהיה אז פופולרי .
אז הנה הגיעו המתנחלים אל הנחלה והשלווה ויש להם גיבור תרבות שהוא ממש, אבל ממש, מבית היוצר של הבוהמה הבהמית של ת"א, והם מאמצים אותו אליהם בלי להזכיר כמובן את "עברו המפואר".
אגב, כדי להיות בטוח שהבנתי נכון את תוכן השיר ששר זילבר ושהמפקסס שהפנה את תשומת לבי לא הטעה אותי, הפניתי את השיר לקבלת חוות דעת למנכ"ל המועצה לשלום הילד, ד"ר יצחק קדמן, וכך הוא השיב לי: "אינני מומחה לשירה ולפזמונאות. גם אינני אוהב להיות בתפקיד צנזור, ואני חסיד גדול של חופש הביטוי והיצירה. השיר עצמו שאינני מבין את פשרו לא היה מפריע לי לולא שתי שורות בו, שהופכות את כולו למשהו חשוד ואפילו יותר מכך: 'הו איזה מותק של ילדה, הלוואי שהיתה קצת יותר גדולה'. מעורר תמיהה, ואולי אפילו זועק 'זהירות סכנה'. התימהוני שנשים לא רוצות בו ואפילו הפרוצה יורקת עליו מוצא את 'נחמתו' בחיקה של ילדה קטנה, בת השכנים, וכדרכן של ילדות קטנות ותימהונים גדולים היא זו שרצתה בכך, היא זו שפיתתה אותו. ממש מעורר סלידה".
אריאל זילבר מסר בתגובה: "השיר נכתב על ידי דני ולנשטיין, בחור צעיר בן 16, אותו הכרתי כשגרתי ברעננה. השיר דווקא מדבר על מוסר גבוה ואין בו שום פיתוי, להפך. הילדה באה אליו, והוא לא רוצה לשכב איתה". אשר לדברי קדמן מסר זילבר: "שיחפש לו עניינים אחרים לטפס עליהם".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נשמות טהורות
|
|
|
|
|
|
|
אני מוכרח לומר שאני גאה להיות חלק מהעם היהודי, שטובי בניו והלוחמים הבולטים שלו הם ברוך מרזל, איתמר בן-גביר, נועם פדרמן, הרב שלום וולפא, נדיה מטר, דניאלה וייס ועוד רבים וטובים.
האנשים האלו משקיעים את מיטב זמנם ומרצם לקידום ענייני הקדוש ברוך הוא עלי אדמות. הם שומרי החומות, ממשיכי דרך אבותינו, דרכם דרכי נועם, נתיבותיהם שלום.
לראות את דניאלה וייס תוקפת בשצף קצף קציני צה"ל ומזכירה להם את הברית עם אלוהים למרגלות הר גריזים, מחדיר בי תחושת התפעמות. לראות את להקת כהנא חי מתנפלת בבית הקברות על צרת החינוך ומלוויה עושה לי את השבוע, לשמוע את הרב החב"דניק וולפא מבקש ממתפללים לשאת תפילה למען יחלה ראש הממשלה בקדחת גורם לי לפריחה של אושר. לראות את הסטיקר "לילי מחכה לאריק" מביא אותי להתרוממות נפש. דרישת היהודים הנפלאים מחבורת פדרמן להוציא את לילי שרון מקברה גורמת לי להאמין שהאנשים האלו נקרופילים.
ככל שיגדל ויתעצם מחנה הימין הדפוק במוח, כך גדלים הסיכויים שסופה של מדינת ישראל מתקרב, ולא סתם עשרות אלפי ישראלים טובים ושפויים צובאים על השגרירויות הזרות ומבקשים להוציא להם דרכון זר.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אדיר זיק ז"ל. צילום: פלאש 90
|
|
|
|
|
|
|
אדיר זיק ז"ל
|
|
|
|
|
|
|
על אף שלא הסכמתי עם איש הימין הקיצוני אדיר זיק בשום דבר שקשור לעניינים מדיניים, אף על פי שחלקתי עליו בכל דעותיו על נושא השטחים, הקמת בית מקדש, ההתנחלויות, נוער הגבעות ועוד נושאים רבים, על אף שיצאתי נגדו ונגד ערוץ 7 שבו שידר והסית, למרות הכל נעצבתי ואפילו הזלתי דמעה כשצלצל אליי ידידי הצעיר רועי שרון ובישר לי על מותו.
לפני מספר חודשים ביקש זיק, שמחלת הסרטן כרסמה בגופו, לפגוש אותי. העיתונאי אורי אורבך ארגן את הפגישה. בגלל הסקרנות ומפני שלא משיבים אדם שנמצא במצב סופני ריקם, נעניתי.
הפגישה היתה לא בין שני אנשי תקשורת שהתנצחו ולכלכו אחד את השני בלי ששוחחו ביניהם מעולם, אלא בין שני בני אדם שידידים משותפים טענו שאנחנו דומים, כל אחד נלחם בלי לעשות חשבון לממסד על דעותיו, כל אחד מתרחק מחנופה לשלטון, ובסך הכל חשבו הידידים המשותפים שכדאי שהפגישה תתקיים, ודעתם התקבלה.
נפגשנו בתקופה האחרונה פעמיים. פעם אחת במסעדה בבית ליסין. פגישה ארוכה, שיחה מרתקת, הרבה צחוקים, הרבה חיטוט בעברנו התל-אביבי, תנועות הנוער, חוף הים, אף מילה על פוליטיקה. ממש נהניתי (שיט, חשבתי לעצמי, למה השמוק הזה הוא כזה קיצוני פנאט ימני).
בפעם השנייה נפגשנו לפני כארבעה חודשים ליד בית האצ"ל בחוף הים על גבול יפו-ת"א. ראיינתי אותו לסרט שעשיתי ליום השנה לרצח רבין. דיברנו פוליטיקה. אדיר ידע שמחלתו נמצאת בשלבים מתקדמים, שהסוף קרוב, ולמרות זאת האמין שתפילות של אנשים לשלומו נותנות לו כוח, וגם ההוא שלמעלה נותן לו להמשיך במאבקו נגד מה שהגדיר "הטרנספר של היהודים".
לשאלתי אם כשיבואו לפנותו מביתו יאחז בנשק נגד המפנים, זיק היה נבוך, נשא עיניו השמיימה, החזיר אותן אליי ואמר: "אני לא יודע. אם חס וחלילה אני אגיע לרגע הזה אני אחליט". אני שמח בשבילו שלא הגיע לרגע הזה שבו היה צריך להחליט אם לאחוז בנשק נגד חייל או שוטר ישראלי.
בניגוד לכל מיני מנוולים שהזכרתי קודם, עם אדיר זיק הגעתי להסכמה שאם היינו נפגשים יותר מוקדם ובנסיבות אחרות, כנראה שהיינו נעשים חברים טובים.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | עיתונאי, שדר רדיו, איש טלויזיה, בעל טור ב"זמן ת'א", מתעסק מאז היותו בן 15 בתקשורת, חתן פרס "סוקולוב" לתקשורת ואיש השנה ברדיו. עצבני מוכר, מנהל מאבקים אנטי ממסדיים בעשור האחרון בכל הקשור לנכים, קשישים ולכלל הדפוקים במדינת ישראל | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
