 |
/images/archive/gallery/109/633.jpg בן כספית
צילום: נועם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| עד היום ביקרו שם רק ארבעה מנהיגים זרים. ביום שני יהפוך שרון למנהיג החמישי שזוכה להתארח בחוותו של בוש בטקסס. הם ייסעו בטנדר בין השבילים, יאכלו על שולחנה של לורה וגם ידונו בעניינים הכבדים. אחד מהם הוא איראן, שעון החול של הפצצה אוזל וזה הזמן לתאם עמדות. על דבר אחד יש כבר הסכמה: ימי הכור העיראקי העליזים חלפו ואינם |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אריאל שרון יקבל ביום שני סיבוב על הטנדר ('פיק אפ') הנשיאותי החדש. הנהג הגאה יהיה ג'ורג' בוש, נשיא ארה"ב, שיקרון מאושר כשייקח את שרון לסיור רכוב בחוותו. שרון מכיר את הסיורים הללו. בדרך כלל הוא עורך כאלה לאורחיו. הפעם הוא האורח, שמנסה להתרווח איכשהו במושב שליד הנהג, מביט סביב, מתעניין, מתרשם מהגודל, מקנא בשכנים, במרחבים, באווירת השלווה נטולת הקסאמים.
שני חוואים ייצאו לדרך. בוש ינעל את מגפי הבוקרים שלו מעור יען. שרון היה רוצה לנעול את מגפי הגומי הגדולים שלו, שאיתם הוא מסתובב ברפת. הם חוואים מלידה, שרון ובוש. ראש הממשלה התמחה
בגידולים חקלאיים, הנשיא בגידול בארות נפט. שניהם יודעים להעריך אדמה מרעה, פרי הרבעה משובחים, תערובת ריחנית ורובה כפול-קנה. הטיפול בשרון, בחווה הנשיאותית, יהיה מלכותי. החיבוק יהיה דובי ודביק. העניינים האמיתיים יעלו רק מאחורי הקלעים, בבית הפרטי של לורה וג'ורג' בוש, המכונה "הבית הלבן המערבי", שניצב בלב החווה. לא מזמן שיפצו הבושים את הבית המטופח, שאליו נכנסים רק בני משפחה או חברים קרובים. ארבעה ראשי מדינות עד היום ביקרו שם (יפן, מקסיקו, סעודיה ובריטניה), עכשיו גם ישראל. העיתונאים יישארו מאחור, ב"בית המושלים" המשמש לאירוח.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
היה רוצה לנעול את מגפי הגומי, איתן הוא מסתובב ברפת. שרון בחוות שקמים. צילום: ראובן קסטרו
|
|
|
 |
|
 |
|
האמריקנים לא חזרו בהם
|
|
|
 |
|
|
|
לורה וג'ורג' בוש רכשו את החווה בשנת 1999 ממשפחת אנגלברכט. 6,500 דונם, חמש דקות מהעיירה קרופורד, 30 קילומטר מערבית לוואקו, 150 קילומטר צפונית לאוסטין, בירת טקסס. מה יש בקרופורד? כלום. 700 תושבים, מסעדה אחת, תחנת דלק אחת ("קופי סטיישן") וכמה חנויות מזכרות. אין סופרמרקט, אין בית מלון. יש חמש כנסיות. תושבי העיירה גאים מאוד בנשיאם, שבחר דווקא את מישורי "כנסיית הערבה" (כך מכונה האזור) כמפלט האישי שלו מטרדות וושינגטון. מה יש בוואקו? כלום, אבל יותר. מלון מכובד אחד, הרבה בתי חווה, המון נוצרים. האזור התפרסם ב-1993, כשדיוויד כורש התבצר בחוותו עם מאמיני כת ה"דוידיאנים" שלו, מול סוכני האף-בי-איי והשריפים המקומיים. זה נגמר בשריפה שקטלה את כולם (כולל ישראלי אחד מירושלים) וחקירה פדרלית.
מדינה קשוחה, טקסס. מדינת הכוכב הבודד, מכנים אותה באמריקה. "מישורי הכנסייה", כך נקראות הערבות שבהן ממוקמת חוות הנשיא. ארץ של חוות חקלאיות, טנדרים, נשק אישי, רוממות ישו המושיע בפי כל. בית החווה של לורה וג'ורג' בוש שופץ לאחרונה. החווה מכילה נחל, מפלים, קניון מפותל ושטחי מרעה לבקר. בוש, דייג חובב נלהב, הוסיף גם אגם מלאכותי לדיג, שופע דגי באס כסופים. ככה הוא אוהב להירגע: מגפיים, כובע, חכה, פיתיון והרבה סבלנות. העולם מחולק לדגים ודייגים ותמיד טוב להיות בצד שאוחז את החכה, ולא בצד הנוגס בפיתיון.
שרון, נכון לעכשיו, נמצא בצד הנכון. הפגישה עם בוש תארך שעה וחצי, ישתתפו בה מהצד הישראלי דב וייסגלס, השגריר דני איילון, המזכיר הצבאי אלוף יואב גלנט, היועץ המדיני שלום תורג'מן ומזכיר הממשלה ישראל מימון. אחר כך יאכלו כולם צהריים על שולחנה של לורה בוש. אחר כך טיול במשק. אחר כך מסיבת עיתונאים.
הנושאים שיעלו לשיחה מוכרים עד זרא. ההתנתקות, תיאומה מול הפלשתינים, מצבו של אבו מאזן (לא טוב. השליח הנשיאותי הגנרל וורד מעביר דיווחים פסימיים), המצב בסוריה-לבנון. נושא ההתנחלויות יוצנע. בוש יחזור על מחויבויותיו מאפריל בשנה שעברה, יעגן את המכתבים הנשיאותיים ויסיר ספק, מוטעה, בדבר מחויבותו שנוסחה, נכתבה והתקבלה כחקיקה בשני בתי הקונגרס. כל השאר מעורפל.
שרון יגיד לבוש שהבנייה במעלה אדומים לא תהיה בשנים הקרובות, מדובר בתוכנית ישנה, בפרוצדורה מינהלית, לא צריך להיבהל. יש לו התנתקות על הראש, הוא צריך את הספין של תוכנית אי-1, כדי להרגיע את המתנחלים. מכתבי הנשיא מכירים בצורך להתחשב בגושי האוכלוסייה הישראלית בשטחים במשא ומתן להסדר קבע. לא פחות, אבל גם לא יותר.
האמריקנים לא חזרו בהם לרגע אחד, אף פעם, מהתנגדותם הגורפת להרחבת ההתנחלויות וגם תוואי הגדר הטריד ומטריד אותם. עוטף גוש עציון, למשל, אמור למנוע רצף טריטוריאלי פלשתיני מצפון לדרום, מה שיטרפד מדינה פלשתינית. את הבעיה אמור לפתור כביש 80 המתוכנן, שיוגבה לגשר מעל, או יונמך למנהרה מתחת לגדר. זה יעלה מיליארד דולר. לאף אחד אין הכסף הזה בינתיים, אז זה יידחה לאחר כך.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ינעל את מגפי הבוקרים שלו, מעור יען. בוש בחווה בקרופורד. צילום: קיי-אר-טי
|
|
|
|
|
|
|
מזרח תיכון גרעיני
|
|
|
|
|
|
|
ואז, יגיעו בוש ושרון לדבר האמיתי. איראן. זה הנושא החשוב באמת של המפגש בשבוע הבא בטקסס. הוא ידון, כנראה, בפורום מצומצם (ארבע עיניים, אולי בתוספת האלוף גלנט). והרי החדשות: הערכות המודיעין המערביות המעודכנות קיצרו מאוד את לוח הזמנים לפצצה האיראנית.
נכון לעכשיו, זה כבר לא עניין של שנים, אלא של חודשים. המרחק לנקודת האל-חזור, שממנה ואילך אי אפשר יהיה לעצור את הגרעין האיראני, מוערך היום בכתשעה חודשים, עד שנה אחת. בקצב הזה, בסתיו הקרוב יצטרך מישהו לעשות משהו. המישהו הזה לא יהיה ישראל.
למען הסר ספק: אין לישראל יכולת צבאית לעצור את הגרעין האיראני. ימי הכור העיראקי העליזים חלפו ואינם. המאמץ האיראני מפוזר בשטח עצום, קבור בעומק עצום, מבוצר בביצורים בלתי חדירים. צריך מעצמה כדי לפצח את זה. האמריקנים מפזרים ספין מתוחכם סביב כוונותיהם. יום אחד הם מזהירים את האירופים מפני הישראלים "המשוגעים". יום שני הם מצהירים שאין אופציה צבאית. ביום השלישי בודקים אותה. מה שברור: גם אם "הטילים יעופו", כמו שאמר קרצר, התגובה האיראנית תופנה לישראל.
ואז, השאלה הנצחית: איך ישראל אמורה להגיב? קונספציית שמיר ב-1991 (לא) או ארנס (כן)? כל התרחישים האלה יעלו, כנראה, בין שרון לבוש. ראש הממשלה יפציר בנשיא להוביל את הסוגיה האיראנית למועצת הביטחון של האו"ם, למרות התנגדות אירופה. רק שם יהיו שיניים חדות מספיק כדי להרתיע את המשטר האיראני מהתגרענות. בוש ושרון ידונו בפעילות האירופית שמטפלת באיראן באמצעות צרפת (הקשוחה ביותר), בריטניה וגרמניה (שמגלה רפיסות מפתיעה מול האייתוללות).
בינתיים, התוכנית האיראנית מתקדמת. מרכז העצבים: מפעל העשרת האורניום בנתנז. האיראנים בחרו בטכניקת הצנטריפוגות לצורך העשרת אורניום והפקת יו-אף 6, החומר שממנו מופק החומר הבקיע. יש להם מאות צנטריפוגות, הם בדרך לאלפים, הם מתכננים עשרות אלפים. ברגע שהצנטריפוגות יחלו להסתובב, זוהי נקודת האלחזור. אנו מרוחקים ממנה, כאמור, כתשעה חודשים עד שנה. אין הרבה זמן. בישראל מתחילים, בחדרי חדרים, לקחת בחשבון את "היום שאחרי" התגרענות איראן. את מדיניות ההרתעה החדשה, את המזרח התיכון הגרעיני. אלא אם כן תחליט ארה"ב לעשות מעשה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אין הרבה זמן. הכור הגרעיני בבושהר
|
|
|
|
|
|
|
הדילמה של אשכנזי
|
|
|
|
|
|
|
שני אנשים שייכנסו בקרוב לתפקידם יובילו את תוכנית ההתנתקות. האחד הוא יובל דיסקין, ראש השב"כ הבא. הוא לא יושב במטה השב"כ בתל-אביב אלא במשרד חיצוני. השמועות על מתח בינו לבין הראש הנוכחי, אבי דיכטר, מוגזמות מאוד. לא ראוי שהיורש יישב חמישה חודשים בצמוד למשרדו של המכהן, בתוך המטה.
דיסקין לומד עכשיו את התחומים שבהם לא צבר ניסיון (אבטחת אישים, למשל). הוא לא היה עם דיכטר בתקרית בחברון. הוא האיש שעליו תוטל המשימה הלא פשוטה: למנוע פיגועי יהודים (בהר הבית ובכלל), לחדור לתוך הגרעין הקשה של הקיצונים היהודים, לשמור על חייו של ראש הממשלה ושל אישים מאוימים נוספים, למנוע פיגועי ערבים, ולהעמיק את רשת המודיעין באזורים מהם צה"ל יוצא או ייצא.
דיסקין יהיה נחרץ פחות מדיכטר, נתון יותר להשפעת הגישה ההפוכה, המקלה, המנותקת מהקרקע הבוערת ומפעילי הטרור. דיכטר, גיבור העימות עם הפלשתינים, מהטובים בראשי השב"כ שכיהנו כאן, סיים את תפקידו ההיסטורי. מה עכשיו? כנראה פוליטיקה. הוא מקורב מאוד לאהוד ברק. הכל מבחינתו אפשרי. יש לו כריזמה, הוא פופולרי (בצדק), אוהב עבודה קשה וחיית שטח.
השני הוא האלוף דן חלוץ. הוא יושב, בינתיים, בבניין משרדים צדדי בקריה, כמטחווי יידוי אבן מהבניין החדיש שבו יושב הרמטכ"ל משה יעלון. גם ביניהם אין מתח. יעלון הוא ג'נטלמן, מבין את חשיבותה של חפיפה חלקה, העברה מסודרת של שרביט הרמטכ"ל, למרות המשקעים, התסכולים והאכזבות. גם יעלון הוא מגיבורי ארבע השנים האחרונות. זכויותיו רבות. הוא מכיר בגודל הרגע, בחשיבותו לתפקודה של המערכת.
חלוץ, בינתיים, מחשב את עוצמת המשימה שמונחת לפניו. לומד. נפגש. מקשיב. מנסה למדוד את המהמורות שאליהן נפל קודמו, למפות אותן, להימנע מהן. בתוך סדרת המפגשים שהוא מקיים, יש שמות מעניינים. לא מעט פוליטיקאים מככבים שם. אהוד ברק, אהוד אולמרט, בנימין נתניהו, יוסי שריד (אולי גם ביילין), ציפי לבני, אורי אריאל, לימור לבנת, אבו וילן. עם אלה הוא נפגש או אמור להיפגש.
עם וילן התקיימה הפגישה לפני כמה ימים. הוגדרה "לא לפרסום". וילן הוא חבר ותיק בתת-הוועדה לתקציב הביטחון. חלוץ יודע שצפויה לו תקופה קשה עם התקציב, בעיקר אם הרגיעה תימשך. הוא גם יודע שלמרות שתפקיד הרמטכ"ל אינו פוליטי, במדינת ישראל 2005 אין פוליטי ממנו. אין ברירה, צריך ללמוד את המערכת, להכיר את האנשים, לתהות על קנקנם, תפישותיהם, דעותיהם. הוא מקיף את המערכת בזהירות, משתדל לא למעוד. הוא כבר מעד את המעידות שלו.
איש ראוי, חלוץ. למזלם של שרון ומופז. את המתחרה שלו, האלוף גבי אשכנזי, פגש חלוץ ביום רביעי השבוע. אשכנזי חזר מחופשת התרגעות בארצות-הברית ואמר לחלוץ את האמת: לא היתה לו בעיה להישאר בצה"ל, הבעיה היא שלא יצרו אצלו דילמה אמיתית. התפקידים שהוצעו, ההצעות שהועברו, הוכיחו אי רצינות. אם לא יקרה שום דבר דרמטי, אשכנזי יפשוט מדים בקרוב. גם כאן, המערכת הפוליטית קורצת (אגב, שינוי היא אופציה מעניינת), גם עולם העסקים. חלוץ יישאר בודד בצמרת. לידו, הסגן. האלוף משה קפלינסקי. מנוסה, רגוע, נהנה מאמון רב בשתי הלשכות החשובות במדינה (שרון ומופז). המשולש חלוץ דיסקין-קפלינסקי הוא המוביל הבא של מערכת הביטחון הישראלית.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
יושב מחוץ למטה. ראש השב"כ, יובל דיסקין
|
|
|
|
|
|
|
להבה של הבנה
|
|
|
|
|
|
|
ערוץ ההידברות בין ראש הממשלה למנהיגות ה"אותנטית" החדשה מגוש קטיף יצא השבוע לדרך. לידתו היתה טבעית, אך קשה. לידת עכוז. המנהיגות הפוליטית (אבנר שמעוני וראשי יש"ע) סירבה. האנשים בשטח היססו, והסכימו. הם נפגשו עם אהרן אברמוביץ', המנכ "ל של ציפי לבני, ואחר כך עם לבני עצמה. מנכ"ל משרד ראש הממשלה אילן כהן הצטרף. האמון נוצר. הקרח נשבר. בפעם הראשונה חשו המתיישבים שמתייחסים אליהם. מבינים אותם. יש להם עם מי לדבר.
לא קל להיות מתיישב בגוש קטיף. 25 שנה אתה גר שם, מגדל ילדים, נכדים, מחנך אותם, מטפח את הגינה, את השדה, את הבית. ממשלות ישראל שלחו אותך לשם. והנה, יום אחד, חותם ראש הממשלה על צו שהופך אותך, החל ביום מסוים, ל"שוהה בלתי חוקי" בביתך. אין מילים לתאר את גודל הטראומה. תחושת הבגידה. הייאוש. מדובר באנשים טובים, המלח האמיתי של הארץ. רחוקים מאוד מקיצוני הימין ההזויים. מתנגדים להתנתקות בכל מאודם, אבל בחיים לא ירימו יד, אבן או אקדח על חייל ישראלי. "בינתיים ההתנתקות קורית לנו", הם אמרו, "ולא איתנו. אחרי שהאבק ישקע, נוער הגבעות יחזור לגבעות, ראשי יש"ע יחזרו ליישוביהם, הרבנים לישיבותיהם. ואנחנו. מה יהיה עלינו? איפה נגור? איפה הילדים שלנו ילמדו?".
זבולון אורלב, כמייצג הצד הפרגמטי, המתון, הריאלי של המפד"ל, התייצב לצדם. כך נוצר מסלול ההידברות החדש, המעודד הזה. ההתנגדות לו, בקרב היישובים והנהגותיהם, היתה קשה. ככל שחלף הזמן, ספח הגוש הזה תומכים. אנשים הצטרפו. מספר המשתתפים בפגישה הראשונה הוגבל בכוונה, כדי שכולם יוכלו לדבר ושרון יוכל להקשיב. התקוה היא שהרוב המתון, הדומם, האמיתי, ימצא את עצמו בתוך מסלול ההידברות הקשה, הרגיש הזה. יתנער מנערי הגבעות, מחוללי המהומות, אנשי הפרעות והאיומים.
אחד הוויכוחים הגדולים בתוך גוש קטיף מתמקד בשאלה "מה שרון רוצה". מאיפה בא, לאן הוא הולך. האם יש כאן תוכנית מדינית אמיתית שבה הוא מאמין, לטובת גושי היישובים, או שמדובר בשרלטן שמנסה לחלץ את עצמו מחקירותיו. הוויכוח השני נסוב על השאלה האם הפגישות איתו מועילות יותר לו, או לנו. האם ההתנתקות יוצאת נשכרת, או אנחנו. אחת הטענות שהועלו בפגישה היתה: "ראינו בטלוויזיה שחתמת על צו הפינוי שלנו, אבל לא קיבלנו כלום. לא פתק, לא הודעה, לא מכתב". תעלומה. מכתב נשלח לכל מתיישב. נערך בירור והתגלה שאיפשהו בתהליך הדואר, כנראה בתוך הגוש, לקח מישהו והפיץ לכל רוח את מכתבי המינהלת. הם באמת לא הגיעו לחלק גדול מהמתיישבים.
"מתעלמים מאיתנו, מזלזלים בנו, אנחנו לא נוער הגבעות, אנחנו לא רוצחים, לא גנבים, לא סחטנים. אני בני אדם שמגרשים אותם מהבית. אתם צריכים להבין את זה", הם אמרו במהלך הפגישה.
שרון הקשיב. בפעם הראשונה היה נדמה לשני הצדדים, שמתלקחת איזושהי להבה של הבנה ביניהם. שרון, בשכל רב, לא ביקש תמורה. לא ביקש הבטחות. הבטיח לבדוק את עניין ניצנים. אגב, אם המעבר לניצנים, כגוש אחד, יקרום עור וגידים, יהיו במערכת כאלה שיציעו לדחות את ההתנתקות בכמה שבועות, כדי לאפשר אותו. שרון לא יודע על זה בינתיים, כנראה גם לא יידע, ואם יידע לא יאשר.
לפני כמה שבועות נכתב כאן על הצעדה לגוש קטיף שערכה קבוצת נשים בראשותם של נדיה מטר ודניאלה וייס. הדברים שנכתבו היו קשים. הם היו מבוססים על גרסת צה"ל לאירוע. בעקבותיהם פרצה מהומה. לבקשת דובר גוש קטיף, ערן שטרנברג, ערכתי בדיקה חוזרת של הפרטים. כל החיילים והקצינים שהשתתפו באירוע אישרו מחדש את ההשתלשלות. רובם הגדול של הפרטים שפורסמו נמצאו מדויקים. היתה צעדה, היה סיכון חיים, היו ילדות וילדים, היה עימות עם צה"ל.
בטקסט לא הופיעה העובדה שהנשים ירדו מהאוטובוס והחלו לצעוד ברגל כשעוכבו סמוך למחסום כיסופים, בהמתנה לליווי צה"לי. שטרנברג טוען שאין צורך בליווי כזה והנשים טוענות שזו היתה התעללות שווא מיותרת, ניסיון לעכב או לשבש את כניסתן לגוש, לכן ירדו מהאוטובוס. בצה"ל מכחישים. אוגדת עזה מעוניינת מאוד למנוע הגעתם של מתנחלים מבחוץ וקיומן של צעדות כאלה בזמן הקרוב, כדי לא להחריף את המתח ולהימנע מפרובוקציות. גרסתן של הנשים, מתברר, אחרת לגמרי. מי עשה למי פרובוקציה במהלך הצעדה? הנשים לצה"ל או צה"ל לנשים? ישפוט הקורא בעצמו. בשבועות הקרובים יחזרו הסיפורים האלה על עצמם, כולל הגרסאות. נקווה שגם הפעם זה ייגמר בשלום.
לא ניתן להשאיר תגובות למאמר זה
kaspit@maariv.co.il
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | עתונאי, משפטן, ישראלי. בן 43, לשעבר שליח 'מעריב' בניו-יורק, כתב, פרשן ודעתן מדיני-פוליטי-בטחוני. אוחז אשה אחת, ילד אחד וכלב אחד. כתב שלושה ספרים (על אחד מהם מתחרט), כיסה חמישה ראשי ממשלה (מתחרט על כולם) | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
